בעקבות המתקפה המשולבת של ישראל וארה"ב על איראן שהחלה ב־28 בפברואר, הגיבה זו באופן חסר תקדים: איראן שיגרה טילים וכטב"מים לא רק על ישראל, אלא גם על שכנותיה הערביות במפרץ הפרסי; לא רק על בסיסים אמריקאיים, אלא גם על מטרות מחוצה להן. מדינות אלו חיו זמן רב בצל האיום האפשרי שנשקף להן מצד איראן – אך בפועל נהנו משנים ארוכות של שקט ביטחוני, עד עתה.
מאמר שפרסם הפובליציסט הקטרי חאלד אל־חנג'י באתר מכון המחקר Middle East Council on Global Affairs, מבקש לנתח את ההשפעות ארוכות הטווח של צעד זה על מדינות המפרץ ועל היחסים ביניהן לבין איראן. לפי חנג'י, מדובר לא רק בשאלה אסטרטגית או צבאית אלא בשאלה של תודעה קולקטיבית, שאותה יעצב העימות הנוכחי גם הרבה אחרי שייגמר.
השמירה על יציבות היא אינטרס עליון עבור מדינות המפרץ. המודל הכלכלי שלהן בנוי על יציבות כלכלית ועל אינטגרציה בשוק הגלובלי. הדור הצעיר התרגל לחיים קוסמופוליטיים ולצמיחה של הזדמנויות כלכליות
חנג'י מדגיש שכבר מאז המהפכה ב־1979 מדינות המפרץ חשו מאוימות על ידי המהפכה האסלאמית באיראן, שהחזיקה באידאולוגיה של "יצוא המהפכה" – שנתפסה במדינות המפרץ כשאיפה לערער את הסדר הפוליטי ואת הריבונות של מדינות האזור, וגם השפיעה על מתחים עדתיים בין סונים לשיעים במפרץ.
לאורך השנים, האסטרטגיה האיראנית של תמיכה במיליציות לא־מדינתיות באזור המזרח התיכון הגבירה חששות אלו ויצרה מה שחנג'י מכנה "זיכרון מתמיד של עימות" – נטייה שעל פיה כל התפתחות מתפרשת באופן חשדני כחלק מרצף היסטורי של חשש ומתיחות. בהתאם לכך, מדינות המפרץ נוטות לראות במתקפה האיראנית עליהן לא תגובה טקטית לאירועים האחרונים אלא חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח של איראן להגדיל את השפעתה האזורית.
מבחינה תודעתית, המלחמה מציבה את מדינות המפרץ מול השאלה בדבר עמדתן כלפי שני הניצים האזוריים – ישראל ואיראן. מבחינה רגשית ומוסרית, חנג'י מדגיש, מדינות המפרץ נטו להביע התנגדות לישראל ותמיכה בפלסטינים, אך הדבר היה קל יותר כל עוד לא איימו הטילים האיראניים על האינטרסים הכלכליים הקיומיים שלהן – בייחוד על נתיבי סחר ימיים ומתקני אנרגיה.
מן הצד השני, חנג'י מסביר, עשורים של מתיחות בין מדינות המפרץ לאיראן קיבעו דימוי שלילי של איראן בדעת הקהל במפרץ – שכעת קיבל אשרור בעקבות התוקפנות האיראנית עליהן. עובדה זו, הוא מדגיש, תקשה מאוד לקיים יציבות בכל הסדר אזורי עתידי.
דעת הקהל באזור אם כן נמצאת במתח בין הסולידריות עם הפלסטינים וההתנגדות לישראל לבין החשש הקיומי שציבורים אלו חשים מאיראן. הסתירה הזו מולידה את המדיניות של מדינות המפרץ – אלו אינן תופסות צד בעימות אלא נוקטות מדיניות של ניטרליות פרגמטית וזהירה, שמתמקדת במזעור נזקים למדינות המפרץ. כעת, חנג'י מדגיש, מדינות המפרץ כבר אינן שואלות את עצמן מי הצד המוסרי יותר, אלא כיצד הן יכולות לשמור בפועל על היציבות באזור.
מבחינה תודעתית, המלחמה מציבה את מדינות המפרץ מול השאלה בדבר עמדתן כלפי שני הניצים האזוריים – ישראל ואיראן
השמירה על יציבות היא אינטרס עליון עבור מדינות המפרץ. המודל הכלכלי שלהן, חנג'י מדגיש, בנוי על יציבות כלכלית ועל אינטגרציה בשוק הגלובלי. הדור הצעיר, בייחוד במדינות המפרץ, התרגל לחיים קוסמופוליטיים ולצמיחה של הזדמנויות כלכליות – טובין שתלויים באופן מהותי ביציבות כלכלית.
חנג'י מדגיש כי מהסיבה הזו, התוקפנות של איראן כלפי מדינות המפרץ מקבעת אותה בתודעה של הדור הצעיר כאיום קיומי, ויוצרת מרחק פסיכולוגי ומוסרי בינה לבין הציבור במדינות המפרץ – השפעה שתמשיך הרבה מעבר למלחמה הנוכחית, ותשפיע לרעה על הסיכוי להסדר אזורי בר־קיימה בין איראן לבין מדינות המפרץ.
המסקנה היא אם כן שאומנם באופן עקרוני הציבור במדינות המפרץ מתנגד מוסרית לישראל, אולם הוא איננו מסוגל לתמוך באיראן, על אף שזו נאבקת בישראל – שכן איראן הפכה לאיום ישיר על מה שנתפס כליבת האינטרסים של מדינות המפרץ ככלל, ובייחוד של המעמד הצעיר והקוסמופוליטי שצמח בהן בעקבות השגשוג הכלכלי שחוו מדינות אלו בעשרות השנים האחרונות.
חנג'י מדגיש שהגורם הפסיכולוגי-חברתי הזה חשוב לא־פחות מחישובים של כוח צבאי "קשה". אם איראן מעוניינת בהסדר בעתיד, הוא מדגיש, היא לא תוכל להסתפק בביסוס של הרתעה צבאית – היא תיאלץ לשקם את הדימוי שלה בקרב הציבור במדינות המפרץ ולבסס לעצמה לגיטימיות מחודשת.
