ישנה מימרה ערבית ותיקה שיש המייחסים אותה לח'ליף עלי בן אבו טאלב: "ההכרה בטעות היא מעלה טובה". מימרה זו, שהיא מבוססת ובעלת סימוכין בדת, מתייחסת לכך שבני האדם אינם חסינים מטעות. בענייני העולם הזה, אין חסינות מפני טעויות אפילו לנביאים ולשליחי אללה – ועל אחת כמה וכמה למנהיגים פוליטיים.
הסיבה לפתיחה זו היא העקשנות והשחצנות השולטות בתנועת חמאס, המסרבת ללמוד מניסיונם של אחרים כמו גם מניסיונה שלה בהרפתקות הקודמות שפגעו בסוגיה הלאומית הפלסטינית. האחרונה שבהרפתקות הללו היא מבצע "שיטפון אל־אקצא", שנתן לישות היהודית הציונית צידוק לבצע את התוכניות שלה לגבי עזה ולגבי הסוגיה הלאומית כולה. למרות זאת, הנהגת חמאס עדיין מחזיקה בעמדתה. היא מסרבת להכיר בטעות שלה, ומדברת על הישגים ועל מעשי גבורה מתוך התעלמות מוחלטת מהעם ברצועת עזה ומהסבל שלו, שכבר הגיע לדרגה שהאנשים אוכלים עשב ומזון לבהמות, וכבודם והאנושיות שלהם מתבזים גם בידי כוחות הכיבוש וספסרי המלחמה וגם בידי חיילי חמאס עצמם.
תנועת חמאס מתעלמת בעקשנותה ובשחצנותה, ממה שמתרחש בשטח – מכך שארצות המולדת חשובות יותר מהמפלגות, ומכך שבני העם, כבודם וביטחונם חשובים יותר מהמנהיגים הפוליטיים, במיוחד כאשר המנהיגים האלה יושבים מחוץ למולדת ואינם סובלים כפי שסובלים בני עמם.
נכון שתנועת חמאס זכתה להצלחה בבחירות לבית הנבחרים ב־2006; נכון שהיא חלק מהעם הפלסטיני ושיש לה נוכחות עממית; ונכון גם שהיא תנועת התנגדות שנלחמת בכיבוש בדרכה ולפי סדר היום שלה, אולם יש להזכיר (כפי שכבר כתבנו רבות בעניין זה) את מה שאירע לפני שהישות היהודית הציונית ביצעה את תוכנית הנסיגה החד־צדדית מעזה בסתיו 2005:
1. התזמון החשוד של יציאת צבא הכיבוש מעזה ב־2005 והבחירות שכפתה וושינגטון על ההנהגה הפלסטינית ב־2006, שהובילו להפיכה נגד הרשות הפלסטינית ב־2007;
2. ההצלחה של חמאס בבחירות הייתה במסגרת בחירות בגדה ובעזה למועצה המחוקקת של הרשות האוטונומית, כמתחייב על פי הסכמי אוסלו. לפני כן, היא סירבה להשתתף בבחירות ואף האשימה בכפירה את כל מי שהשתתפו בהן. ההשתתפות של חמאס בבחירות באה לאחר שוושינגטון הציגה ב־2004 את "יוזמת המזרח התיכון רבתי", שחתרה לשיתוף התנועות האסלאמיות בשלטון.
3. הפלסטינים לא ביקשו מחמאס למלא את מקומה של אש"ף בתפקיד הנציגות הלגיטימית המנהיגה את העם הפלסטיני, וההצלחה שלה בבחירות אינה מכשירה אותה לכך. העם הפלסטיני גם לא ביקש ממנה (והיא לא שאלה את דעתו) לנהל בשמו מו"מ עם העולם החיצון.
4. אלה שבחרו בה לא הסמיכו אותה לבצע הפיכה נגד הרש"פ ולהאשים אותה בבגידה.
5. העם לא הסמיך אותה (והיא לא ביקשה את אישורו) כאשר העמידה את רצועת עזה בפני חמש מלחמות הרסניות.
6. העם לא הסמיך אותה להציב בתור הסמכות על העם הפלסטיני ועל הסוגיה הלאומית הפלסטינית את תנועת האחים המוסלמים ואת אמנת חמאס.
7. היא לא שאלה את דעת העם כאשר החליפה את האחדות הלאומית ב"ציר ההתנגדות" וב"אחדות הזירות" – כאשר הימרה על קטר, טורקיה ואיראן ועל שאר תנועות האסלאם הפוליטי, שכיום רק עומדות מן הצד ומשקיפות על המלחמה ועל רצח העם ברצועת עזה.
8. תנועת חמאס לא התייעצה עם העם, ואפילו לא עם פלגי ההתנגדות האחרים כאשר יצאה למבצע "שיטפון אל־אקצא". גם האסירים לא הסמיכו את חמאס לשחרר אותם תמורת מחיר של הרס עזה ושל יותר ממאה אלף חללים ופצועים.
שתיקתו של העם אין פירושה קבלת השלטון
העם שתק לגבי ההתנהגות הרודנית של תנועת חמאס ולגבי שלטון היחיד שלה במשך 17 שנה. העם גם נשא בסבלנות את הכישלונות שלה בניהול הרצועה, את כל גילויי השחיתות בתחום הכספים והמנהל ואת האחריות שלה להמשך המצור על הרצועה, שדרדר את תושביה לעוני, בזמן שחיילי חמאס חיים חיי רווחה יחסית ומפקדיה מתגוררים במלונות ובווילות בקטר ובטורקיה. אולם שתיקתו של העם אין פירושה קבלה של השלטון ושל הדרך של חמאס, אלא פשוט הימנעות ממלחמת אחים שאותה יוכל האויב לנצל לטובתו.
העם שתק בשעה שהמנהיגים הפוליטיים מהדרג העליון ברחו או התחמקו מהרצועה לטורקיה ולקטר ערב המלחמה הנוכחית כשבאמתחתם מיליוני דולרים שנגנבו מתושבי עזה, והשאירו את חיילי חמאס ואת המנהיגים מהדרג השני – תחת הנהגתו של אסיר משוחרר ללא כל ניסיון בפוליטיקה ובהנהגה – לטפל בכל העניינים.
העם שתק כאשר נחשפה אוזלת ידה של ההנהגה בתוך הרצועה בשל חוסר הניסיון שלהם לגבי סוגיות אסטרטגיות ובשל המצב הכלכלי והחברתי המורכב שהשאירו בידיהם המנהיגים הפוליטיים שברחו – אוזלת יד שהגיעה למצב שהשלטון של חמאס ושל חייליה נעשה תלוי בכספים מקטר שהועברו להם באמצעות מדינת האויב ובאישורה, בכספם של פועלי עזה (כסף שהשיגו בזיעת אפם בעבודה במדינת הכיבוש) או במיסים ובדמי החסות שכפו על העם בכוח הזרוע או בכל דבר שיוכל להפחית מהאחריות שלהם לשלטון מבלי לגרוע מעט מקופות חמאס (שהרי הכספים של חמאס שייכים לחמאס, כפי שאמר בכיר הלשכה המדינית בחמאס ח'ליל אל־חיה). בו בזמן, הם פעלו לחמם את חזית עזה על ידי שיגור רקטות מגוחכות מפעם לפעם או ב"צעדות שיבה" מגוחכות עוד יותר, שגרמו לקטיעת גפיים של אלפי נערים ולהרג של מאות, וכאשר כל האמצעים האלה לא עזרו להם, בא מבצע "שיטפון אל־אקצא".
מדוע העם הפלסטיני והסוגיה הלאומית הפלסטינית צריכים לשלם את מחיר הטעויות של מפלגה ושל תנועה שאינה מייצגת את העם הפלסטיני ואת מחיר ההרפתקה הבלתי־מחושבת שלה?
חמאס צריכה לבחון מחדש את העקשנות והשחצנות שלה – וכך אולי תוכל הסוגיה הלאומית להינצל ממה שמתכננת לה הישות הציונית (בברית עם המערב ועם כמה ממדינות ערב), והרצועה תינצל ממלחמת ההשמדה, ותושבי הרצועה מהגליה, ואפילו ההתנגדות תינצל מתבוסה מבישה, שלא יועילו לה כל מעשי הגבורה האינדיווידואליים של לוחמי ההתנגדות.
ד"ר אבראהים אבראש הוא אינטלקטואל פלסטיני, יליד מחנה הפליטים אל־בוריג' ברצועת עזה ושר התרבות הפלסטיני לשעבר. מאמרו התפרסם באתר סוכנות הידיעות הפלסטינית מען ב־26 בפברואר 2024 ובאתרים פלסטיניים נוספים. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגמה מערבית: יעל בן ישראל
