מאז תחילת המלחמה גובר העניין של הציבור הישראלי ביחסה של האוכלוסייה לחמאס וביכולת שלה להעביר על התנועה ביקורת עוד לפני המלחמה. מאמר שפורסם באתר האינטרנט רסיף 22 כחודשיים לפני המלחמה, ב-21 באוגוסט 2023 וירד מהרשת ימים ספורים לאחר מכן, חושף את הקושי של עזתים, גם אם הם גרים בחוץ לארץ לבקר את התנועה.
"התודעה שלי התגבשה בעיר תחת מצור, הנשלטת על ידי משטר אסלאמי סמכותני המתנגד לכל צורה של שוני, גיוון או פלורליזם, אך למרות דרכי הפעולה המדכאות של ממשלת חמאס בנושאים חברתיים ורעיוניים, בגוף ובלב של העזתים עדיין כלואות תחושות ומחשבות אחרות". כך פתח הפובליציסט העזתי כרים אבו רוס את מאמרו על אודות פעולות האכיפה של משטרת המוסר של חמאס, "מערכת משומנת של דיכוי ושליטה", שהוקמה עם השתלטותה של התנועה על רצועת עזה ועל תושביה ב־2007. עיקר תפקידה של אותה משטרה הוא להעמיד לדין כל אדם ש"פוגע במסורת ובחברה המוסלמית", כמו למשל מי שצועד ברחוב לצד בחורה כשאין ביניהם קשר חוקי (קשר משפחתי או קשרי נישואין), מי שמעשנת נרגילה במרחב הציבורי, או אפילו מי שמעניק חיבוק או נשיקה לבן או בת־זוגו. המדיניות המובילה את שוטרי המוסר ואת משתפי הפעולה שלהם היא ש"גם לאהבה יש הגדרה מסורתית שנקבעת מראש", ושיש "לכבול אותה להגבלות הדתיות", כפי שאבו רוס מסביר. עם זאת, הוא מדגיש ש"גם אם יהיו מצלמות אבטחה בכל פינה, וגם אם בכל בית קפה יוצב מודיע [אדם המספק לסוכנות מידע מועדף על אדם או על ארגון – א"ר], אי־אפשר לפקח על האהבה, וכל האוהבים ימצאו בסופו של דבר את דרכם לקבל נשיקה חטופה או חיבוק מהיר".
מועדון הלבבות הכלואים
ואכן, מלבד הצורך לקיים את אהבתם בהיחבא, שלטון הפחד והאימה שמנהיגה תנועת חמאס ברצועה משפיע על האופן שבו צעיריה וצעירותיה מגדירים וחושבים על אהבה, ועינם הפקוחה של שוטרי המוסר מאלצת אותם לאהוב בצורה מסוימת, לקיים יחסי מין באופן אחר ולנהל קשרים אינטימיים בשיטות שונות. "עזה היא עיר צפופה", מתאר אבו רוס, "ותושביה נתונים למעקב בכל קרן רחוב, שכונה, מסעדה, בית קפה וחוף". הוא מציין כי התוצאה הבלתי־נמנעת של חיים תחת "מכונת מוות אכזרית" היא מערכת חברתית שהפרטים בה מנותקים מאמצעי התקשורת הטבעיים שלהם, ושצעיריה אינם יכולים להביע את הרגשות הלכודים בהם.
סיפורי האהבה הבלתי ממומשים של צעירים וצעירות עזתים אינם מטרידים כיום את הישראלי הממוצע, שעזה מעלה במוחו תמונות של שלדי מבנים הרוסים, תלי חורבות ומשגרי רקטות או פתחים של מנהרות. אך אבו רוס טוען שעבור אותם צעירים וצעירות בעזה, מלבד הנזק, החורבן והדיכוי הנגרמים להם מצד ישראל, החיים הקשים תחת המצור הפנימי של מדיניות חמאס "גרועים בהרבה".
המצור הפנימי שמטיל חמאס על תושבי עזה עורר ביקורת משמעותית. "אצלנו, הנשיקה והחיבוק הופכים לאקט פוליטי נגד המערכת הפוליטית השמרנית והחברה המסורתית והפטריארכלית", מסביר אבו רוס. "צעירים וצעירות מתאספים בבתי קפה ובמסעדות, מוצאים הזדמנויות להחלפת נשיקה חטופה בפינת רחוב חשוכה, במעלית שאין בה מצלמות או בגרם מדרגות אפלולי של בניין רב־קומות". בדומה להתנגדות למצור הישראלי, גם ההתנגדות למדיניות חמאס – תוצאת "ההתפוצצות הרגשית" של צעירי הרצועה – מתוארת כקרב צבאי מתמשך: "לנשק את אהובתך זה כמו להיכנס לתעלה של האויב כדי להטמין פצצה", "לחבק אותה וללחוש באוזנה מילות אהבה זה כמו לשחרר אותה ואת עצמך ממצור" או "לגעת בפניו של אהובך ולרפא את פצעיה העצומים של העיר". אבו רוס סבור שזו הסיבה לכך שנשיקה היא אקט פוליטי, "אמירה ברורה נגד הכאב, הדיכוי, האי־צדק והפחד", שלמעשה משדרת לכולם את המסר ש"צעירים נועדו לאהוב, לרקוד, לשיר, להתנשק, להתחבק ולעשות אהבה", גם אם אלו מרגיזים את קצין הביטחון ואת שומרי המוסר. כך, "לאהוב בעזה פירושו לשבור את המצור שהוטל עליך, אהבה בעזה היא הדרך לשבור את המצור".
למרבה הצער, כמו בכל מאבק, ועל אף ניצחונותיה הקטנים של האהבה, אבו רוס מזכיר כי את המרידה במוסכמות השמרניות אופפת גם תחושה תמידית של פחד וחרדה. "אפילו בזמן שחייתי בעזה לא הצלחתי להבין את טיבן של מערכות היחסים בה", הוא מתאר, "פחדתי מהקשר הרומנטי עצמו, מקציני הביטחון, מפניהם של הזקנים הדתיים, מאלו שמבקשים לכפות עלינו את הרעיונות והאמונות שלהם מבלי לכבד את ההבדלים בינינו". לדבריו, הפחד משתק ומקפיא – אך למראית עין בלבד – משום שבזמן ש"גופם של מאות אלפי צעירים נראה נוקשה מבחוץ", בפנים הם "לא מפסיקים לרקוד לצלילי שירים ומנגינות".
על אף שמאמרו של אבו רוס הוסר מהרשת, ספק אם הוא היה יכול לכתוב ולפרסם את הדברים הללו לו היה עדיין חי ברצועת עזה. הוא מספר כי המבט המרוחק מאפשר לו לראות כיצד "אנשי עזה, אוהבי החיים, מתריסים מול מנגנוני הדיכוי ומערכות השליטה", ובסוף דבריו אף מספק תקווה לעתיד טוב יותר. הדור החדש של הצעירים, לטענתו, כבר אינו כבול ל"לקסיקון של הדת הפורמלית ושל מסורות המקובלות", שמעמדו אינו זהה לזה שהיה בעבר. "מדובר בדור שמודע לכך שדיכוי זכויות הפרט על ידי המשטר דינו להיכחד", הוא אומר, "שכן לא ניתן למנוע מצעירים וצעירות לבטא את עצמם, את רצונותיהם ואת צורכיהם הרגשיים, המיניים והרוחניים".
בסוף הכתבה צורף הכיתוב "המאמר מבטא את דעתו של הכותב בלבד, ולא את דעתו של אתר 'רסיף 22'". האתר מגדיר עצמו כ"במה ערבית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות אדם ועל פלורליזם חברתי", אך נראה כי אפילו דיסקליימר זה לא עמד בלחץ שהופעל, אם מצד הגולשים, עורכי האתר, המפרסמים בו או גורמים אחרים, ולאחר כמה ימים באוויר הוסר מאמרו של אבו רוס. צנזורה פנימית זו ממחישה היטב את רוח הדברים שביטא אבו רוס בדבריו, ומשקפת כיצד קשר השתיקה העזתי אינו מוגבל לגבולות רצועת עזה בלבד, וכי אפילו בהשוואה למצור הישראלי שקדם ל-7 באוקטובר, "כליאת לבבותיהם ותודעתם של תושבי עזה על ידי חמאס היא דבר נורא ואכזרי פי עשרות מונים".
