מאז תחילת המלחמה הישראלית־איראנית, חצו מטוסים ישראליים את עיראק לאורכה ולרוחבה כדי להפגיז יעדים מרובים באיראן. בימים כתיקונם הפרת המרחב האווירי של מדינה, שכמותה כהפרת הריבונות, אמורה לזמן צעדים חריפים מצד המדינה שריבונותה מופרת, אולם הטון של תגובות עיראק הרשמית ושל שחקנים פוליטיים שונים בעיראק נותר נמוך. אפילו ארבע המיליציות השיעיות המזוהות ביותר עם המשטר האיראני סיפקו איומים רפים, ונמנעו מהירתמות להגנתה של איראן על ידי שיגור טילים לישראל או לבסיסים אמריקאיים.
להיעדר תגובה עיראקית משמעותית יש הסברים רבים, אולם דומה שאחד מהם קשור למיאוס של חוגים שונים בעיראק, לרבות בתוך האוכלוסייה השיעית, מהמעורבות האיראנית במדינה. הבחירות בעיראק ממשמשות ובאות, ובנובמבר הקרוב יידרש הציבור העיראקי לקבל הכרעה גם בעניין זה. יש עיראקים הסבורים כי מדובר בשעת כושר לערוך בעיראק "דה־איראניזציה", לאמור לפעול להחלשת המעורבות האיראנית על ידי שלוחיה הפוליטיים והצבאיים במדינה.
שני מאמרים של עיתונאים עיראקים ביומון הקטרי אל־קודס אל־ערבי מהרהרים באפשרות זו ומציעים נוסחאות אפשריות במנעד שבין לחץ חיצוני ובין־לאומי לבין פעילות פוליטית מבית.
יש בכך מן האירוניה שהעיראקים מצפים מארה"ב שתגאל אותם מלפיתתו של שלטון חכם ההלכה, שכן בפלישתה ב־2003 היא זו שבמידה רבה סללה את הדרך עבור טהרן להדק את אחיזתה במדינה
"דיפ סטייט" בשם השיעה ומעורבות אמריקאית
העיתונאי העיראקי עבד א־לטיף א־סעדון טוען במאמרו שכדי לשים קץ להגמוניה האיראנית בעיראק יש לשלב לחץ פנימי ולחץ חיצוני. לטענתו ההגמוניה האיראנית בעיראק היא תוצר של פרויקט ממושך שהצליח לחדור לכל מוסדות המדינה ולייסד מדינה עמוקה – "דיפ סטייט", המורכבת ממיליציות חמושות עם כוח פוליטי ומוסדות דת המטיפים למסר הדוקטרינרי של המהפכה האסלאמית של "ולאית אל־פקיה" (שלטון חכם ההלכה).
אלו פועלים באצטלה של מיזמים דתיים ועדתיים שיעיים, אך אינם אלא "טרור פוליטי" לדבריו, שנועד להתניע מלחמות אזרחים והתנגשויות עדתיות.
א־סעדי סבור כי בארה"ב מתגבשות כיום קבוצות לחץ פוליטיות החותרות להפעיל לחץ על עיראק בעניין זה. הוא מתייחס לכך שלאחרונה, עוד לפני המתקפה באיראן, הופיעה יוזמה דו־מפלגתית שנועדה "לשחרר את עיראק מאיראן".
היוזמה היא פרי עמלם של חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ו וילסון ושל חבר הקונגרס הדמוקרטי ג'ימי פאנטה. שני המחוקקים מנסים לקדם מהלך אמריקאי שישים קץ למבנה הפוליטי העדתי הנוכחי המאפשר באופן מבני דריסת רגל איראנית, ותחתיו הם מבקשים לכונן בעיראק מערכת דמוקרטית שתושתת על בסיס חוקה חדשה.
היוזמה מבטאת לדעתו מגמה גוברת בארה"ב החותרת להדיר את השלוחות האיראניות ממוסדות המדינה וממוקדי הכוח. אם היא תתורגם לחקיקה, היא תוכל לתרום לעיצוב מחדש של הכוחות הפוליטיים בעיראק ותעניק רוח גבית לגורמים הפוליטיים הלא־מעטים בעיראק המתנגדים להשפעה האיראנית.
יש בכך מן האירוניה שהעיראקים מצפים מארה"ב שתגאל אותם מלפיתתו של שלטון חכם ההלכה, שכן בפלישתה ב־2003 היא זו שבמידה רבה סללה את הדרך עבור טהרן להדק את אחיזתה במדינה. עם זאת, היוזמה הנוכחית משתלבת עם עמדת הממשל הנוכחי המגנה את הפלישה האמריקאית מ־2003 ואת מערך השיקולים שעמד מאחוריה. עמדה זו היא גם ביטוי לכך שהבדלנות האמריקאית, סמלו של הממשל הנוכחי, היא חלקית בלבד. עוד לפני המתקפה באיראן, הפגין הממשל הנוכחי נוכחות ועניין רבים באזור, גם אם הכוונה הסופית היא לצמצם כוחות אמריקאיים בשטח.
הציבור שמאס במעורבות האיראנית מוכרח לחדש את המאבק העממי, ולהריץ תנועה פוליטית יעילה שתציב את האינטרסים העיראקיים בראש מעייניה
הלחץ החיצוני האמריקאי יכול ליצור תגובת שרשרת שתסתיים בצורה חיובית. על פי תרחיש זה, אלו האוחזים בהגמוניה השיעית הפוליטית בעיראק יעמדו כחומה בצורה נגד הדרישות האמריקאיות; בעקבות זאת עיראק צפויה לעמוד בפני סנקציות כלכליות – הקפאת נכסים של המדינה והטלת מגבלות בנקאיות, שיגבילו את זרימת ההשקעות הזרות. בכל אלו, להבנת א־סעדי, טמון פוטנציאל לניעור המערכת הפוליטית העיראקית.
ואולם, א־סעדון מדגיש כי ללחץ חיצוני יש מגבלות, וחייבת להתווסף אליו פעילות פנים־עיראקית. לטענתו, ארצות הברית אינה יכולה להתגייס להחליף את העיראקים בהשגת שינוי, כפי שעשתה בהפלת המשטר הקודם, וגם אין בכוונתה לעשות כן. ארה"ב אינה שוקלת לחתור לחלוטין תחת ההסדר המדיני שהיא בעצמה יצרה בעיראק, אלא רק להחליש את ההגמוניה האיראנית בקבלת ההחלטות בעיראק.
המאמץ הפנימי נדרש כדי ללכד בין הרחוב לבין הפוליטיקה. לטענתו, הציבור שמאס במעורבות האיראנית מוכרח לחדש את המאבק העממי, ולהריץ תנועה פוליטית יעילה שתציב את האינטרסים העיראקיים בראש מעייניה בבחינת "עיראק תחילה". המשימה מוטלת גם על הפוליטיקאים הנוכחיים הפועלים לדחיקת רגליה של איראן ממוקדי הכוח. מהם הוא מבקש לשנות את האוריינטציה של המדינה ולחברה שוב לזהותה הערבית, האזורית, זהות שאיראן ניסתה ומנסה לקעקע.
הדרשה מנג'ף: עיראק אזרחית מול עיראק דתית
הזהות העיראקית תופסת מקום חשוב גם במאמרו של הפובליציסט העיראקי איאד א־דלימי. לטענתו עיראק נקרעת מאז הפלישה האמריקאית בין הזהות הדתית לבין הזהות האזרחית, בין דת ובין מדינה, בין החוקה שכוננה ב־2003 לבין הנוהג הפוליטי שהשתרש במדינה במרוצת 22 השנים האחרונות.
במאמרו א־דלימי חוזר לדרשת יום שישי שנישאה על ידי איש דת בכיר בנג'ף, העיר הקדושה לשיעים ומקום מרכזם של אנשי הדת הבכירים במדינה. הדרשה עסקה בבחירות הצפויות בעיראק ב־11 בנובמבר. איש הדת השיעי קרא בדרשתו לתושבי המחוזות הדרומיים בעיראק, שיעים ברובם, לחדש את כרטיסי הבחירות שלהם ולהיערך לבחירות, וזאת לאור סקרים עיראקיים המאותתים על שיעורי הצבעה נמוכים בדרום בניגוד למחוזות המערביים והצפוניים. הדרשן התריע כי מגמה זו מבשרת את "קריעת השלטון" מידי הרוב השיעי.
דרשה זו נישאה חרף העובדה כי המושבים בפרלמנט הניתנים לכל מחוז נקבעים מראש, וכי לכל עדה או קבוצה אתנית מוקצית מכסה פרלמנטרית. יתר על כן, הסיכוי לתפנית דרמטית בבחירות שמפניה התריע הדרשן היא מינורית עד לא קיימת, ואם יש מחוז שעשוי להשפיע על תמונת התוצאות הסופיות במישור העדתי, הלוא זהו רק מחוז בגדד.
זאת ועוד, חלוקת המשרות הרמות ביותר – נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הפרלמנט – נקבעת על פי נוהג שהחל בשנת 2003 ולפיו ראש הממשלה הוא שיעי, הנשיא כורדי ויו"ר הפרלמנט הוא ערבי סוני. אם כן, נשאלת השאלה מדוע הדרשן השיעי היה כה נסער אם הרוב השיעי והמשרות הרמות צפויות להישמר על ידי נציגים בני העדה השיעית?
א־דלימי מסביר כי לא הרוב השיעי בפרלמנט ובממשלה הוא שעומד בראש מעייניו של הדרשן, אלא שימור כוחן של המיליציות השיעיות ושל המפלגות הנשלטות באיראן המבקשות לייצא את דפוסי המשטר האיראני לעיראק.
אלמלא ההתערבות האמריקאית, א־דלימי טוען, כוחות אלו כבר היו מנסחים ומוציאים אל הפועל חוקה הדומה יותר לזו של הרפובליקה האסלאמית באיראן
לטענת א־דלימי הדרשה והשירות הפוליטי שהיא עושה מבטאות את המתח בעיראק בין דת ומדינה. עיון בחוקה העיראקית שהתקבלה ב־2005 מאיר את המאפיינים האזרחיים והדמוקרטיים שבה. בחוקה נקבע בין היתר כי "הרפובליקה העיראקית היא פדרציה עצמאית… השלטון בה הוא רפובליקני פרלמנטרי ודמוקרטי". סעיף 14 בחוקה מאשר את האופי האזרחי של המדינה: "העיראקים הם שווי זכויות בפני החוק ללא אפליה על רקע לאום, מוצא, צבע, דת, אסכולה הלכתית, תפיסת עולם או מעמד כלכלי וחברתי".
עם זאת, א־דלימי מסייג, מן המפורסמות הוא כי במדינות עם מערכת פוליטית מקרטעת רוב מה שנכתב בחוקה אינו יוצא אל הפועל, וככל שנכתב יותר כך מתקיים פחות. כך, מפלגות השלטון מנופפות בחוקה או הופכות אותה לאות מתה בהתאם לאינטרסים הצרים שלהן. ובכל זאת, אם יש צורך להכריע מהו הצביון העולה מן החוקה, הרי שהאתוס האזרחי והרפובליקני שלה עולה על היסוד הדתי.
הרוב השיעי הוא מצב אובייקטיבי, ומטבע הדברים שמשטר דמוקרטי יגלם זאת. אף על פי כן, חלק ניכר מהסיעות הפוליטיות השיעיות, לרבות הדרשן שהוזכר לעיל, אינם משתמשים במונח "הרוב השיעי" במובנו הדמוקרטי הרובני אלא במובן התאולוגיה הפוליטית, כלומר בכוונתם להוציא לפועל את המיזם הפוליטי – אסלאם פוליטי בגוון שיעי. אלמלא ההתערבות האמריקאית, א־דלימי טוען, כוחות אלו כבר היו מנסחים ומוציאים אל הפועל חוקה הדומה יותר לזו של הרפובליקה האסלאמית באיראן.
א־דלימי טוען כי מאז נפילת המשטר הקודם, פעלו המפלגות האסלאמיסטיות השיעיות ללא לאות להקהות את האופי האזרחי של המדינה לטובת זה הדתי תוך שימוש בנרטיב הקורבנות השיעי. בעזרת נרטיב זה הם מתעלים לכדי הון פוליטי את הזעם על הדיכוי השיעי שמקורו בהיסטוריה הקרובה של שלטון הבעת' ובהיסטוריה הרחוקה.
בפועל, בסבבי הבחירות האחרונים המיליציות השיעיות המזוהות עם איראן הכריזו מלחמה על הציבור השיעי עצמו – בעוינות, באלימות פוליטית ובשיבוש הצבעות
כוחות אלו להבנתו מורכבים ממפלגת א־דעווה ומקואליציית "דולת אל־קאנון" בראשות "בא כוחה" של איראן וראש הממשלה לשעבר נורי אל־מאליכי מקואליציית אל־פתח בהנהגת האדי אל־עאמרי והמיליציות השיעיות המזוהות עם איראן באופן מובהק כגון חזבאללה ואל־נג'באא.
השחקנים האסלאסמיטים השיעים תופסים את עצמם ככוח השולט בפועל, ואילו את ראש הממשלה הם רואים כדמות ייצוגית בלבד, הגם שהוא שיעי. בדומה לא־סעדי, גם א־דלימי ממשיג את דפוסי הפעילות של כוחות אלו כדיפ סטייט, כיוון שהם פועלים בהכרה מלאה כי סמכותם עולה על סמכות המדינה והממשלה. דוגמה פרוזאית אך שממחישה מגמה זו היטב מצויה בעיגון של חגים ושל ימי ציון שיעים רבים כחגים רשמיים מטעם המדינה.
בפועל, בסבבי הבחירות האחרונים גורמים אלו הכריזו מלחמה על הציבור השיעי עצמו. תנועות אזרחיות המורכבות מאזרחים שיעים ואפילו תומכי התנועה השיעית הסדרית הפופוליסטית שבראשה עומד מוקתדה א־סדר, המתנגד למעורבות האיראנית, נתקלות בשנים האחרונות בעוינות, באלימות פוליטית ובשיבוש הצבעות על ידי המיליציות השיעיות המזוהות עם איראן.
א־דלימי מקונן על כך שרבים מחכמי ההלכה השיעים מתיישרים עם המיליציות. האחיזה בנשק והשליטה על קופת המדינה מהלכים אימים על חכמי ההלכה ומטים את עמדותיהם הפוליטיות כך שגם אם הם טוענים לזכותם כי הם אינם תומכים באף מפלגה או בבלוק פוליטי, בפועל, כפי שהראתה הדרשה לעיל, אנשי הדת חוששים מעלייתו של כוח פוליטי אלטרנטיבי שיחליש את הממד הדתי בשיח הפנים־שיעי.
הבחירות הקרובות הן מבחן נוסף עבור עיראק ועבור הציבור השיעי שבתוכה. א־דלימי מזהיר כי המחנה האסלאמיסטי הפרו־איראני ידחוף לשיח משברי ויתריע מפני איום עדתי על השיעים. על הציבור תוטל ההכרעה כיצד הוא רוצה לראות את מדינתו. בחירה במרכיב האזרחי של הזהות העיראקית תהיה הצעד הראשון לסילוקם של הכוחות האלו מעל הבימה הפוליטית.
