לו הייתה ישראל מחשבת במדויק את האבדות שלה במלחמתה הנוכחית והמתמשכת, הייתה מתקבלת תוצאה אחת: עזה, על מנהרותיה, הפכה לסיוט שהשפעתו חזקה יותר מכל צבא על כל כלי ההרג וההרס שברשותו, וישראל חפרה לעצמה מנהרות שיהיה קשה לצאת מהן.
התרגלנו כבר להשוות את האובדן במלחמות – עד כמה כל אחד מהצדדים סופג אבדות בנפש ובציוד, פצועים והרס – אך זהו רק חלק מן התמונה, וחומרתו אולי קטנה משל החלקים האחרים. אכן ישנן אבדות רבות בנפש ובציוד ופצועים רבים. הפגיעה בציוד היא זו שהשפעתה קטנה ביותר מכיוון שקל להחליף אותו. לחיים שאבדו אין תחליף, והנכים יהפכו לנטל מתמשך, וישראל תתקשה להחזירם לעבודה.
המורל הוא אולי זה שבסכנה הגדולה ביותר; הרי הציבור בישראל התרגל לרגשות של עליונות ויכולת, והיהודים בעולם התרגלו להחשיב את ישראל למדינה בטוחה עבורם – אופציה ליתר ביטחון שתמיד עומדת להם האפשרות לחיות בה, שהם מחזיקים באזרחותה ונהנים בה מכל זכויות האזרח. אפשרות זו כבר אינה בנמצא, לא לאלה שחיים בישראל ולא ליהודים שחיים מחוצה לה (ושיווי המשקל בין הגירה לישראל להגירה ממנה כבר התהפך).
על כך יש להוסיף את הזעזוע שחוו חלק גדול מאזרחי המדינה שעזבו את מקומות מגוריהם בצפון ובדרום יותר מפעם אחת, והם מתקהלים במרכז או במקומות שנדמים בטוחים יותר. משמעות הדבר היא שישראל סובלת ממצב של פליטי־פנים, המשפיע באופן שלילי על היציבות החברתית ואפילו הנפשית לא רק של המפונים אלא גם של מי שמרגישים קושי מול העומס של מפונים שפלשו לכפרים ולערים והשפיעו על אורח החיים שלהם.
בהתייחס לכלכלה, עמודי התווך של היציבות והצמיחה עדיין לא שבו למצב תקין: לא הפועלים המקומיים, שמקבלים זימונים חוזרים ונשנים לשירות מילואים, לא הפועלים הפלסטינים, שהתפוקה שלהם גדולה יותר ועלותם קטנה יותר ולא הפועלים הזרים. האחרונים ממלאים במידת מה את החסר, אלא שאחרי המאורעות הם אינם באים לישראל, ואף אם הם באים חסרונותיהם רבים מיתרונותיהם.
המלחמה טרם הגיעה לסיומה אחרי שלושה חודשים, והיא בהכרח עוד תתמשך לזמן בלתי־מוגבל. מה שיקרה לישראל הוא התשה כוללת, ולעומת זאת האהדה לקורבנות תלך ותגבר, וכך גם ההכרה בזכותם של הפלסטינים להגן על עצמם
בעיה זו גם אם תטופל באופן זמני אחרי שוך הקרבות, לא יכול להיות לה פתרון של קבע כל עוד ישראל תחיה על חרבה, וכל עוד הפלסטינים ימשיכו במאבק ההתנגדות ולא ייכנעו.
העולם, במידה רבה, קיבל את הנרטיב הישראלי המבוסס על הטענה שהמדינה העברית היא נווה מדבר יחיד של דמוקרטיה בישימון של המזרח התיכון. ניתן היה לשווק את הנרטיב הזה משום שישראל מוקפת בדיקטטורות רבות; משום שיש בה אי אלו קישוטים של מודרניוּת, ומשום שהיא חוזרת שוב ושוב על הטענה שכל מלחמה שהיא מעורבת בה היא בגדר הגנה עצמית מול הטרור ומול אויבי הקדמה והציוויליזציה. אולם נרטיב זה, גם בתנאים הטובים ביותר של רגיעה במלחמה, אינו זוכה לקונצנזוס בין־לאומי. אומנם נמצאו מי שיקבלו אותו, אך גם מבחינתם הוא בסיס ליחסים עם המדינה העברית רק בגלל האינטרסים ההדדיים שביחסים אלה.
אלא שהמלחמה הנוכחית הפכה את הדברים מן הקצה אל הקצה, ואין דבר המסוכן יותר לנרטיבים מכך שהציבור יתקומם עליהם ויקעקע אותם. כך קרה במיוחד במה שעד כה היו מעוזים ישראליים בבירות המערב, ובכלל זה ארצות הברית. שם אומנם היו גילויי אהדה נרחבים לישראל בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, אך בפועל חל מהפך קיצוני כאשר העולם החל לחזות על מסכיו באכזריותה של המתקפה על עזה והגדה, שחורגת מגדר תגובה על המאורעות ומגיעה לרמת הרג והרס חסרת תקדים, במיוחד כלפי אזרחים ובפרט ילדים. מה שאירע בעקבות זאת אינו אך ורק שינוי בתדמית של ישראל בין חברותיה, אלא ממש מהפך שבו המצפון והרגשות האנושיים משחקים תפקיד גדול ועמוק ביותר.
המלחמה טרם הגיעה לסיומה אחרי שלושה חודשים, והיא בהכרח עוד תתמשך לזמן בלתי־מוגבל. מה שיקרה לישראל הוא התשה כוללת, ולעומת זאת האהדה לקורבנות תלך ותגבר, וכך גם ההכרה בזכותם של הפלסטינים להגן על עצמם.
רעיון ההיטמעות במזרח התיכון יישקל מחדש. אין להכחיש שישראל עשתה לאחרונה כברת דרך חשובה ביצירת יחסים עם מדינות רבות; היחסים הללו אומנם ימשיכו להתקיים, אולם הם יהפכו אפופים חששות וזהירות. מצרים למשל תראה את גירוש הפלסטינים שמתבצע על חשבונה כדבר המצריך דריכות וחשש ואפילו כוננות צבאית, וכך גם ירדן.
את המנהרה הגדולה ביותר מייצג בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג. ישראל עומדת בפני איום ההאשמה בפשעים של רצח עם וטיהור אתני – אשמה המוכחת בעובדות ובראיות חותכות – ובדבר מסוג זה לא יועילו אף עורכי דין, מומחים ככל שיהיו, ולא תועיל גם אמריקה (שהרי במוסד כזה אין וטו). אלו מנהרות שישראל חפרה אותן בעצמה, וניכר כי מקבלי ההחלטות בה מודעים להן אולם מתעלמים מהן. רבים בישראל החלו לשאול: עד מתי? נביל עמר היה שר ושגריר של הרשות הפלסטינית ויועצו של היו"ר אבו מאזן לענייני תרבות ותקשורת.
המאמר המלא פורסם באתר העיתון א־שרק אל־אווסט ב־11.1.2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: יעל בן־ישראל
