אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שעיצבו את אופי המלחמה של ישראל מול איראן הוא מצבו הגרוע של חזבאללה בלבנון. הארגון, שארסנל הנשק הרחב שלו היה שמור בדיוק ליום פקודה שבו ישראל תוקפת את מתקני הגרעין באיראן, הצהיר באופן אקטיבי שלא יצטרף ללחימה, ולא שיגר ולו טיל אחד על העורף הישראלי. זאת, באופן חסר תקדים ובניגוד לכל מהות קיומו של הארגון – לפחות עד המלחמה האחרונה של ישראל בלבנון.
סקירה זו, המבוססת על כמה מאמרים שונים שפורסמו בתקשורת הערבית, מבקשת להציג לקורא את הסוגיה הסבוכה של החזקה בנשק בלבנון – מיהם הגורמים המחזיקים בנשק במדינה המשוסעת? כיצד המתחים הפוליטיים והעדתיים במדינה יוצרים תמונה סבוכה של קושי לרכז את הכוח בידי המדינה? מהו מקומו של הנשק במחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון? וכיצד ההתפתחויות האחרונות צפויות לשנות את כל אלה?
בעוד לבנון היא מדינה ריבונית בעלת צבא, בפועל הנשק במדינה אינו מרוכז בידי צבא לבנון או בידי גורם אחר מטעם השלטון. במדינה המפולגת, שידעה שתי מלחמות אזרחים קשות, קיימים כמה גורמים המחזיקים בנשק. המשמעותיים שבהם הם ארגון חזבאללה וארגונים שונים במחנות הפליטים הפלסטינים.
הנשק הפלסטיני בלבנון אינו רק כלי צבאי, אלא טומן בחובו משמעויות הקשורות לזהות הלאומית ולזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים
לאחרונה, לאחר המלחמה מול ישראל ולאור משברים פוליטיים וכלכליים פנימיים בלבנון, חל שינוי דרמטי בפרדיגמה שלפיה ישנה הצדקה לכך שגורמים שאינם המדינה עצמה יחזיקו נשק. במאמר מאת העיתונאי הלבנוני אמין קמוריה שפורסם במסגרת מכון אל־ג'זירה למחקרים, הכותב מתאר תפנית משמעותית זו – המלחמה מול ישראל הסירה את האבק מעל דיון פוליטי ותיק: פירוק חזבאללה והארגונים הפלסטיניים במחנות הפליטים מנשקם.
מאז סוף מלחמת האזרחים בלבנון ב־1991, פירוז חזבאללה הותנה במציאת פתרונות מדיניים לעניינים כגון נסיגת ישראל מחוות שבעא, ואילו פירוז המחנות הפלסטיניים קושר לסיום הכיבוש הישראלי. כיום, נראה שקשרים אלה שבוססו היטב הולכים ומתפרקים, והאחד אינו עוד תנאי לאחר.
כעת מתגבש קונצנזוס חדש בלבנון – בתמיכת הנשיא והממשלה – שלפיו יש לרכז את הנשק בידי המדינה בלבד. הדבר ניכר למשל בדבריו של נשיא לבנון הטרי ג'וזף עון, שהתחייב בנאום ההשבעה שלו לרכז את הנשק בידי המדינה. כל זאת, בתקופה שבה ישראל ממשיכה לתקוף בדרום לבנון ולהפר בבוטות את הסכמי הפסקת האש. נכון לנקודה זו, לא מדובר בדיון פוליטי גרידא, אלא בצעדים ממשיים בפועל – חזבאללה כבר מסר לצבא לבנון את נשקו מדרום לליטני, אם כי עדיין לא מצפון לו.
במקביל לכך, בסוף מאי האחרון ביקר יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בלבנון במטרה לדון בפירוז המחנות הפלסטיניים במדינה.
נשק לפלסטינים בלבנון: היסטוריה מקוצרת
ביקורו של עבאס בלבנון נחשב לביקור היסטורי ולנקודת מפנה בנושא הנשק הפלסטיני בלבנון. כדי להבין את הרקע לסוגיה זו, הכותב הפלסטיני מאג'ד כיאלי, במאמרו שפורסם בכתב העת מג'לה, מתייחס להיסטוריה של מחנות הפליטים בלבנון ולהתהוותם של פלגים חמושים בתוך מחנות אלה.
פליטים פלסטינים בלבנון מלווים את ההיסטוריה של המדינה כמעט מאז היווסדה לאחר גירושם מישראל בשנת 1948. כיום מצויים בלבנון על פי הערכות שונות בין 200 ל־500 אלף פליטים פלסטינים, המתגוררים במספר מחנות פליטים. במחנות אלה הפליטים סובלים מעוני, אבטלה והיעדר גישה לשירותים בסיסיים.
לאחר מלחמת 1967, כיאלי מסביר, מדינות ערביות שראו את עצמן כפרוגרסיביות, כדוגמת מצרים וסוריה, החלו לספק תמיכה לפליטים פלסטינים בלבנון. זאת כמעין "פיצוי" על הסבל הפלסטיני וכניסיון לכפר על ההשפלה שבתבוסתן במלחמה. המאבק הלאומי הפלסטיני נתרם רבות מהתמיכה של מדינות אלה, כמו גם מתמיכה לוגיסטית יותר של מדינות נוספות כגון ירדן ולבנון, מה שבין היתר אפשר את ההתחמשות של הפלגים הפלסטיניים.
קיומן של קבוצות פלסטיניות חמושות בלבנון מנוצל על ידי כוחות אחרים במדינה, שלא בהכרח לטובתם של הפלסטינים, מצב שהולך ומתחזק לאור היעדרה של אסטרטגיה
באותן שנים, פליטים פלסטינים המשיכו להגיע הן לירדן והן ללבנון, אך במהלך העשור הבא המשקל של הפלגים החמושים הפלסטיניים – שהיה ממוקד תחילה בירדן, המדינה עם הגבול הארוך ביותר עם ישראל – הוסט ללבנון. הדבר התרחש הן בצל אירועי ספטמבר השחור והן לאור חולשת המשטר בלבנון, המבנה העדתי שלו וכן בשל הסכם קהיר מ־1969 שהעניק לאש"ף את הזכות לפעול מאדמת לבנון (ובהמשך בוטל).
אותה נוכחות פוליטית-צבאית של אש"ף בלבנון יצרה מעין "מדינה בתוך מדינה" בתוך לבנון המסוכסכת גם כך, והיה לה תפקיד בפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון. פעילות זו הובילה אף לתקיפות ישראליות בתוך שטח לבנון, שהגיעו עד כדי פלישה ישראלית בשנת 1982.
מעבר למישור הפרקטי, לסוגיית הנשק הפלסטיני ישנם גם מישורים סמליים ואידאולוגים, כך מדגיש יקזאן א־תקי במאמרו באל־ערבי א־ג'דיד. הנשק הפלסטיני בלבנון אינו רק כלי צבאי, אלא טומן בחובו משמעויות הקשורות לזהות הלאומית ולזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים: הוא מסמל את הזכות להתנגד לכיבוש הישראלי ולשמור על הכבוד הלאומי למרות שנות הגלות והפליטות. הנשק כמוהו כתזכורת מתמדת לזכות השיבה ולכך שעדיין לא הוכרעה הסוגיה הפלסטינית, וכי הפליט הוא עדיין חלק מהמאבק.
במובן זה, הנשק אינו רק אמצעי להגנה עצמית, אלא גם סמל לעמידה איתנה. סמליות זו באה לידי ביטוי ברמה הפוליטית לאורך השנים כאשר הנשק הפלסטיני הוחרג מניסיונות שונים לרכז את הנשק בידי צבא לבנון (לדוגמה, בהסכם טאיף משנת 1990); הפן הרגשי בדבר התנגדות לכיבוש הישראלי סיפק לגיטימציה ציבורית להחרגה זו.
התנגדות חמושה – האומנם?
העובדה שהנשק הפלסטיני משמש עבור "התנגדות חמושה לישראל" סיפקה אם כן הצדקה להחזקתו בידי הפלגים הפלסטיניים במשך שנים רבות. אולם כעת עולה השאלה: האם הוא אכן משמש לתכלית זו, ואם לא, האם יש סיכוי שישמש עבורה בעתיד?
לטענתו של כיאלי, קיומם של פלגים פלסטיניים חמושים בלבנון איבד זה מכבר את תכליתו המקורית. בעוד אותם פלגים ממשיכים להחזיק ברעיון של התנגדות חמושה ככלי למאבק לאומי, במציאות הם אינם מסוגלים לממש זאת. כפועל יוצא מכך, קיומן של קבוצות פלסטיניות חמושות בלבנון מנוצל על ידי כוחות אחרים במדינה, שלא בהכרח לטובתם של הפלסטינים, מצב שהולך ומתחזק לאור היעדרה של אסטרטגיה פוליטית ומלחמתית ארוכת טווח בקרב התנועה הלאומית הפלסטינית.
לדידו, התנועה הלאומית הפלסטינית השיגה את כל מה שיכולה הייתה להשיג מבחינה פוליטית כבר בשנות השבעים – העם הפלסטיני גויס למטרה, ואש"ף קיבל הכרה בין־לאומית כארגון המייצג את המאבק לשחרור פלסטין. מאז, נתקל המאבק בתקרת זכוכית – בתנאים הנתונים, לא ניתן היה להגיע להישגים משמעותיים נוספים. הבנה זו אומנם התבטאה בכך שההנהגה הפלסטינית הסיטה את היעד המדיני שלה משחרור פלסטין כולה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, אך הדבר לא לווה בשינוי תפיסתי מתאים בכל הנוגע למאבק המזוין.
כך, כיאלי טוען, נוצר מצב שבו ארגונים פלסטיניים בלבנון המשיכו להחזיק בנשק בתואנה שהוא ישמש ל"התנגדות לכיבוש" כשברור לכול שזו אינה מטרה ריאלית. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטיניים החמושים הפכו לכלי משחק נוח לניצול על ידי גורמים בעלי אינטרסים זרים.
האם הרשות הפלסטינית בכלל מאפשרת – או מעוניינת בקיומו של – ריבוי כוחות פלסטיניים חמושים? ללא מענה על שאלות כאלה, קשה להמשיך להצדיק את קיומם של פלגים חמושים אלה
אחת הדוגמאות לכך היא השימוש שעשה המשטר הסורי במצב שנוצר בלבנון כשהשתלט עליה במשך שלושה עשורים (1976–2005). בהמשך, עלייתו של חזבאללה – כזרוע אזורית של איראן – אפשרה לו לשלוט בלבנון לאורך שני העשורים האחרונים.
שני תהליכים אלה – ההגמוניה הסורית בעבר וההגמוניה האיראנית כיום – לא היו מתאפשרים אלמלא האקלים הפוליטי והביטחוני שיצרה בין היתר הנוכחות הצבאית הפלסטינית בלבנון. כלומר ב־1982 סיימה הנוכחות הפלסטינית החמושה את תפקידה כגוף שנאבק נגד ישראל, ומאותו רגע היא נוצלה לטובת מאבקים פנימיים בתוך לבנון (מלחמת האזרחים) או כבובת משחק בידי מדינות אחרות (סוריה ואיראן).
במעין היגיון מעגלי, העובדה שהפלסטינים בלבנון חמושים הקלה על גורמים זרים לנצל אותם, ובמקביל לכך, אותו ניצול הוביל לחיזוק הצורך להיות חמושים – ישנו חשש אמיתי של הפליטים הפלסטינים בלבנון שייפלו שוב בין הכיסאות במשחק הפוליטי ולא יוכלו להגן על עצמם במקרה של מלחמת אזרחים או תוקפנות אחרת שעשויה לפרוץ, פנימית או מול ישראל. מובן שבמקביל לכך, ישראל משתמשת בקיומו של נשק במחנות הפליטים הפלסטינים כהצדקה לתקיפות חוזרות ונשנות על דרום לבנון.
בנקודה זו, כאשר חלק מהפלגים החמושים מתעקשים להמשיך להחזיק בנשק, יש הצדקה להעלות את השאלות: האם הנשק באמת משמש ללחימה בישראל? מתי בפעם האחרונה הוא נוצל למטרה זו? האם למעשה הוא נועד להגן על מחנות הפליטים?
גם זה מוטל בספק – הרי הפלסטינים לא הצליחו להגן על עצמם בתקיפות מצד ישראל (סברה ושתילה) או מצד כוחות אחרים הנאמנים לאיראן למשל. שאלה חשובה לא פחות היא: האם הרשות הפלסטינית בכלל מאפשרת – או מעוניינת בקיומו של – ריבוי כוחות פלסטיניים חמושים? ללא מענה על שאלות אלה, קשה להמשיך להצדיק את קיומם של פלגים חמושים אלה, כך כיאלי טוען במאמרו, ואף לא ברור אם הנשק ממשיך לשרת את האינטרס של הפלסטינים.
המיתוס של חזבאללה כמגן לבנון
לא ניתן להתייחס לפירוז של מחנות הפליטים הפלסטינים ללא דיון מעמיק בקשר של העניין לארגון החמוש ביותר במדינה – חזבאללה. עם תום המלחמה האחרונה של ישראל בלבנון, עלה נשקו של חזבאללה לראש סדר היום הפוליטי בלבנון, והפך למוקד המרכזי של דיונים פנימיים ולעניין בעל חשיבות גם במישור האזורי והבין־לאומי.
התפתחות משמעותית נוספת שעוריב א־רנתאווי, פרשן פוליטי וכותב ירדני, מציין במאמרו שפורסם באל־ג'זירה, היא שהדיון הזה כבר אינו נעדר מהסביבה הקרובה של חזבאללה – הוא מתעורר גם בקרב הציבור השיעי, שלרוב תומך בארגון. זאת לנוכח ההשלכות הקשות של המלחמה עם ישראל, וכמובן עקב מותו של המנהיג חסן נסראללה. שינויים אלה באים לידי ביטוי גם ברמה הפוליטית, כאשר לראשונה נשמע באופן בולט שיח על כך שייתכן שהשיעים בלבנון זקוקים לייצוג פוליטי חדש, לא של חזבאללה ולא של בת־בריתו תנועת אמל.
כך למשל, בבחירות האזוריות האחרונות שנערכו, משפחות חזקות, ארגוני חברה אזרחית ומועמדים עצמאיים הציבו בהחלט מכשול בפני חזבאללה ואמל, שקיוו להיבחר באופן אוטומטי באזורים בעלי רוב שיעי.
באופן מסורתי, לנשק של חזבאללה יוחסו שלושה תפקידים, שבאמצעותם גם הוצדקה החזקתו – הרתעה, הגנה ושחרור. הכותב מראה כי שלושת התפקידים הללו אינם רלוונטיים כיום: ישראל הצליחה לשבור את משוואת ההרתעה ההדדית שהתקיימה מאז 2006 – וכיום לבנון כולה היא אזור חשוף למתקפות ישראליות, ללא תגובה, כלומר ללא הגנה.
בנוגע לשחרור – שחרור פלסטין – ברור שמשימה זו עדיין רלוונטית, אך היא רחוקה מלהיות מעשית עבור חזבאללה, ויתרה מכך, גם אם שחרור פלסטין יישאר חלק מהרטוריקה של מנהיגי המפלגה, היא לא תעשה צעדים מעשיים בנושא.
נוכח המתחים הנוכחיים סביב סוגיית החזקתו בנשק, חזבאללה מצוי אם כן בדילמה – אם הוא יסכים להיכנע לדרישות ולמסור את נשקו, הוא ימשיך להיות מוחלש על ידי ישראל, ואולי חמור מכך – יאבד את הפופולריות שלו בלבנון עצמה. מצד שני, ניסיון להשתמש בכוח צבאי כדי למנוע את פירוק הארגון יצית מלחמה חדשה, שבה ישראל תפעל ללא רסן להשמדת חזבאללה, אולי אף בתמיכה של גורמים ערביים אחרים או פנים־לבנוניים שמעוניינים בהחלשת הארגון.
חזבאללה יודע שכדי שלבנון תצליח לעשות את מה שהוא כשל בו, דהיינו להגן על הגבולות, מישהו יצטרך לשלם מחיר, וזה עשוי להיות חזבאללה עצמו
בפועל, חזבאללה בחר שלא לבחור בין שתי האפשרויות הללו, וללכת בדרך שלישית: לא להגיב צבאית מיידית אך גם לא לוותר רשמית. הוא העביר את האחריות להפסקת הלחימה – לפינוי כוחות ישראליים משטח לבנון ולשחרור שבויים לידי המדינה הלבנונית. במקביל לכך, הארגון מפעיל את כוחו הדיפלומטי כדי ללחוץ על המדינה הלבנונית לפעול בנושאים אלה. הוא אינו מפריע למדינה לבצע זאת, ובהיבטים מסוימים אף מקל עליה, למשל בהעברת עמדות צבאיות שלו לצבא לבנון בדרום.
עם זאת, גם הדרך השלישית אינה חפה מבעיות – חזבאללה יודע שכדי שלבנון תצליח לעשות את מה שהוא כשל בו, דהיינו להגן על הגבולות, מישהו יצטרך לשלם מחיר, וזה עשוי להיות חזבאללה עצמו, שיידרש למסור את נשקו.
מדינת לבנון מצידה מצויה גם היא בבעיה: הלחץ הפנימי והבין־לאומי לפירוק חזבאללה מנשקו גובר, ועימו הדרישה לעשות זאת גם במחיר של הפעלת כוח. מנגד, רבים בלבנון, ובכלל זה הנשיא, חוששים מהפעלת כוח כי זו עלולה לצאת משליטה עד כדי הצתה מחדש של מלחמת האזרחים. חשש נוסף הוא שכפיית פירוז בכוח עלולה להוביל לתוצאה ההפוכה – לא התפרקות של חזבאללה מנשקו כי אם להתחמשות של פלגים אחרים שירצו להגן על עצמם במלחמה פוטנציאלית מול חזבאללה.
מבחינת חזבאללה, הדיון הער בפירוז המחנות הפלסטיניים הוא מעין הקדמה למה שצפוי להתרחש כאשר הדיון בפירוזו שלו יעלה בסדר היום הציבורי. לאורך השנים, היה לחזבאללה אינטרס לשמור על המחנות הפלסטיניים חמושים, שכן הדבר משמר את הכאוס בדרום לבנון, מעודד את ציבור אוהדי חזבאללה לתמוך בכך שחזבאללה יהיה חמוש ויוכל להגן עליהם, ומחליש עוד את צבא לבנון. אלא שכיום, במצב הבעייתי שבו הארגון נמצא, מדינת לבנון רואה הזדמנות לפעול בנושא הפלסטינים ללא התנגדות משמעותית מצד הארגון המוכה והמוחלש.
בחירות אזוריות – מלחמה ללא נשק
המצב הבעייתי של חזבאללה בא לידי ביטוי כאמור גם בהיחלשותו של הארגון מבחינה פוליטית בבחירות האזוריות האחרונות. בחירות אלה התקיימו בחודש מאי האחרון בסמיכות לאירועים החשובים האחרים שנידונו – ביקורו של עבאס בנושא והצהרות חוזרות ונשנות של פוליטיקאים לבנונים בדבר הצורך לפרז את חזבאללה.
המתחים האזוריים באו לידי ביטוי בקלפיות – מאבקי שליטה בערים ובשכונות הובילו למערכת בחירות רוויית אלימות ועם אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד. למרות זאת, כפי שמציג מאמרו של מוחמד אבו סמרא במגזין מג'לה, בבחירות האחרונות נרשמו כמה תוצאות מפתיעות שמעידות על התערערות מעמדו של חזבאללה – בנושא הנשק ובנושאים אחרים.
למרות ירידה של יותר מ־10% בהשתתפות בבחירות לעומת שנת 2016, שיעור ההצבעה נותר גבוה בעיקר בקרב שכבות עממיות ונמוכות – הן הבוחרים עצמם הן פעילי המפלגות השתייכו בעיקר לשכבות אלה. הדבר בלט במיוחד בשכונות עממיות בצפיפות גבוהה בבירות, שאליהן עברו קהילות שיעיות המזוהות עם חזבאללה ועם אמל במקום התושבים המקוריים שנטשו את האזור.
בלבנון הבחירות למועצות המקומיות נקבעות על פי הרישום של מקום המגורים המקורי של התושבים, גם אם בפועל הם גרים במקום אחר. על בעיה זו מלינים פעמים רבות תושבים שהיגרו מבירות לערים אחרות, וכעת אינם יכולים להצביע לנציגים הרלוונטיים להם. בעוד בבירות אחוז ההצבעה היה נמוך מ־20%, בערים אחרות, הנחשבות מוחלשות יותר, נרשמו אחוזי הצבעה של 40% (בעלבכ) או 35% (אל־הרמל).
מייד לאחר נפילת המשטר בסוריה, היו מי שטענו כי דווקא לאור עליית משטר לא־צפוי שעלול להיות מסוכן ללבנון, תגבר התמיכה בכך שחזבאללה ימשיך להחזיק נשק לצורך "הגנה", אך הדבר לא קרה
גם בבירות עצמה ניכרו הבדלים – בשכונות המבוססות יותר, בין אם שיעיות, נוצריות או סוניות, הרחובות היו שוממים, ובחלק מהקלפיות לא נרשם אפילו קול אחד. לעומת זאת, בשכונות העניות נרשמה פעילות ערה של תומכי חזבאללה, אמל ותנועות סוניות שונות, שיצאו לרחובות והניעו בוחרים לקלפיות. הכותב מפרש זאת כמעין תחושה של אנשי השוליים שיש להם השפעה של ממש – ליום אחד. במקום יום חג אזרחי שבו כל אזרח מרגיש את יכולתו הדמוקרטית להשפיע על חייו, זו רק אשליה של יום כזה, ומי שקונה אותה הוא מי שבפועל חסר שליטה על חייו בכל שאר הימים, בעוד בעלי ההשפעה נותרים אדישים.
לא רק העניין המעמדי בא לידי ביטוי באופן בולט בבחירות אלה אלא גם הנושא העדתי, העומד בליבת הסכסוכים המדממים בלבנון. בבירות למשל התמודדה אומנם רשימה מפתיעה שכללה נציגים של מפלגות יריבות ששוררת ביניהן עוינות היסטורית — בהן הכוחות הלבנוניים, חזבאללה, אמל, מפלגת הדרוזים ועוד, אך דווקא מועמד סוני עצמאי שהצליח להיבחר על חשבון מועמד נוצרי מתוך הרשימה חיבל במאמץ לקיים את עקרון השוויון העדתי.
הבחירות האזוריות לא היו יום חג לדמוקרטיה גם במובנים אחרים – לעיתון מג'לה הגיעו עדויות רבות על אודות שוחד והפרות בוטות של עקרונות הבחירות הדמוקרטיות. בכמה אזורים בצפון שילמו ראשי משפחות עשירות עד 1,000 דולר עבור קולות למפלגות שתמכו בהן. בכפר אחר, עשרה מצביעים הגיעו במיוחד מחו"ל עשר דקות לפני סגירת הקלפיות.
למרות הכול, בדרום המופצץ והמוכה של לבנון, אזור שבו בדרך כלל חזבאללה ואמל מנצחים ללא תחרות (כלומר אין מועמדים נוספים), גם הפעם ב־109 מתוך 150 יישובים היה ניצחון אוטומטי לצמד השיעי, מה שמצנן מעט את תחושת הביטחון בכך שהעם הלבנוני מעוניין להשתחרר מעולו של חזבאללה כארגון מזוין.
תרחישים אפשריים להמשך
בכל הנוגע לחזבאללה, הכותבים מציינים שתי התפתחויות חשובות שישפיעו על יכולתו של הארגון לשמור על נשקו. הראשונה היא קריסת המשטר הסורי בדצמבר האחרון, שמשמעה קץ לציר העברות הנשק היעיל והנוח לחזבאללה דרך סוריה. מייד לאחר נפילת המשטר, היו מי שטענו כי דווקא לאור עליית משטר לא־צפוי שעלול להיות מסוכן ללבנון, תגבר התמיכה בכך שחזבאללה ימשיך להחזיק נשק לצורך "הגנה", אך הדבר לא קרה.
ניתן להסביר זאת גם לאור ההתפתחויות הבין־לאומיות שבמסגרתן מדינות מערביות רבות הביעו נכונות לכונן יחסים עם מנהיגה החדש של סוריה, שמצייר לפחות בינתיים תמונה של פתיחות כלפי המערב ואולי בהמשך אף כלפי ישראל.
ההתפתחות השנייה – שמאז כתיבת המאמרים נעשתה פחות רלוונטית – היא השיחות בין איראן לארצות הברית. הכותב גורס כי אם שיחות אלה ייגמרו בהסכמה כלשהי שתשלב את איראן בקהילה הבין־לאומית, הנשק של חזבאללה יהפוך לעניין לבנוני-פנימי, והוא יאבד את חשיבותו כנכס אסטרטגי של איראן. כיום אנו יודעים כי השיחות לא הגיעו לסיומן בשל המלחמה של ישראל עם איראן, לכן קשה לדעת מה יהיו ההתפתחויות בנושא זה.
באשר לנשק הפלסטיני, הכותבים מציגים מספר סוגיות שעתידות לדעתם להציב מכשול בדרך לפתרון הסוגיה: ראשית, אומנם עבאס ביקר בלבנון וכביכול הגיע להסכמות עם הנשיא, אבל הרשות הפלסטינית אינה גורם חזק במחנות הפליטים, ומאז 1982 עבאס לא ביקר בהם ולו פעם אחת; לפיכך הרשות הפלסטינית חלשה מכדי להיות סמכות בנושא.
בלבנון יש כיום הסכמה רחבה יותר לגבי הצורך לפתור את הכאוס השורר במדינה כבר עשורים ארוכים, שהוא בה בעת הסיבה וגם התוצאה של ריבוי הגורמים האוחזים בנשק במדינה
שנית, לא ניתן להתעלם מהצורך לספק לפליטים במחנות תנאי מחיה הולמים, פרנסה ואולי אף זכות שיבה – לא ברור אם לבנון יכולה ומוכנה לספק את כל הללו. שלישית, כוחות הביטחון הלאומי של אש"ף, שתיאורטית אחראים לביטחון במחנות, מעולם לא הצליחו למנוע שיגור של רקטה או ירי בלתי־מבוקר בתוך המחנות, ולא סביר שיתחילו להצליח בכך דווקא עכשיו. ובעיקר, אין "מטרייה לאומית" פלסטינית בלבנון, כלומר גורם שמאחד את כל הפלגים הפלסטיניים במדינה.
ברור אם כן שפירוז חזבאללה ופירוז מחנות הפליטים הפלסטינים קשורים זה בזה, והתמונה הגדולה היא שלבנון לא תצליח להיות מדינה יציבה ומתפקדת עד שתרכז את הכוח שלה בידי הצבא, המשטרה וגופי הביטחון הרשמיים של המדינה. ברור גם כי כל עוד לא יקרה הדבר, גורמים זרים ימשיכו לנצל את החולשה הפנימית של המדינה לטובת חימוש פלגים שונים באופן התואם את האינטרסים שלהם.
בשונה מבעבר, בלבנון יש כיום הסכמה רחבה יותר לגבי הצורך לפתור את הכאוס השורר במדינה כבר עשורים ארוכים, שהוא בה בעת הסיבה וגם התוצאה של ריבוי הגורמים האוחזים בנשק במדינה. עם זאת, ישנן מחלוקות בנוגע לאופן שבו אפשר וכדאי לפתור את הסוגיה אחת ולתמיד: בעוד חלק גורסים כי נדרש שימוש בכוח, אחרים חוששים שהוא יוביל בדיוק לתוצאה שכולם חוששים ממנה – מלחמת אזרחים נוספת, שגם ישראל עשויה להתערב בה. כלל הכותבים מסכימים כי למרות הסבל הרב והעוול שנגרם לפליטים הפלסטינים בלבנון כבר שנים רבות, שימוש בכוח עשוי להיות שלא לטובתם הפעם ולהוביל לתוצאות הרסניות.
