במהלך מלחמת העולם השנייה, השקיעו בעלות הברית מאמצים מתמשכים בניסיון להעריך את קצב הייצור של טנקי הפאנצר הגרמניים. באמצעות ניתוח מדגם קטן בלבד של מספרים סידוריים מתוך טנקי פאנצר שנתפסו או ניזוקו בקרבות, שיערו מתמטיקאים מטעם בעלות הברית כי הגרמנים מייצרים כ־246 טנקים בחודש. הערכה זו עמדה בניגוד חד לדוחות המודיעין המסורתי באותה עת, שהעמידו את הייצור החודשי על כ־1,400 טנקים.
בדיעבד התברר כי הסטטיסטיקאים היו מדויקים בהרבה מהמרגלים: רשומות גרמניות שנתפסו לאחר המלחמה חשפו כי בפועל יוצרו 245 טנקים בחודש בין יוני 1940 לספטמבר 1942. "בעיית הטנק הגרמני" (German Tank Problem) הפכה לאחד המקרים הידועים ביותר של מתמטיקה יישומית במאה ה־20, ומשמשת בבתי ספר ובאוניברסיטאות להדגים כיצד ניתן להעריך את הגודל של אוכלוסייה שלמה על סמך מדגם מוגבל בלבד.
כ־80 שנה מאוחר יותר, צה"ל הפועל ברצועת עזה אימץ שיטה סטטיסטית להערכת הפגיעה האפשרית באזרחים פלסטינים לפני ביצוע תקיפות אוויריות. גישה חסרת תקדים זו מקבילה לאסטרטגיה של בעלות הברית לפתרון בעיית הטנק הגרמני, אך גם סובלת ממגבלות חמורות באופן שבו היא מיושמת, ומדגישה את המתח בין קבלת החלטות המבוססת על מודיעין לבין הסקה סטטיסטית במלחמה תוך יצירת קשיים משפטיים ואתיים.
מודל המידתיות הסטטיסטית – איך זה עובד?
דיווחים מצביעים על כך שצה"ל נשען במידה רבה על מודל סטטיסטי בסיסי ופשוט לצורך הערכת נוכחות אזרחים במבנים שיועדו לתקיפה (להלן: שיטת המידתיות הסטטיסטית).
הצבא חילק את רצועת עזה ל־620 מגזרים, שכל אחד מהם בגודל של כמה רחובות. מערכת אוטומטית מעריכה את מספר הטלפונים הפעילים בכל מגזר בהתבסס על אותות המתקבלים מאנטנות סלולריות. על ידי השוואת נתוני השימוש בטלפונים סלולריים וב־Wi-Fi להיקפי התעבורה של לפני המלחמה, צה"ל מעריך את השיעור היחסי של תושבים שנותרו בכל תת־אזור.
בשלב הבא, כדי לאמוד את מספר האזרחים שנוכחים (לכאורה) בבניין מסוים שמיועד להפצצה, קציני מודיעין מניחים כי דייריו התפנו באותו שיעור כמו יתר תושבי השכונה. כך לדוגמה, אם צה"ל מעריך כי מחצית מתושבי אזור מסוים התפנו למקום אחר, בניין שבו גרו לפני המלחמה עשרה דיירים ייחשב כמכיל חמישה דיירים בפועל.
הנתונים כללו הערכות אוכלוסייה התואמות מפקד אוכלוסין מלפני עשר שנים – שימוש בעייתי במיוחד לנוכח העובדה שיותר מרבע מאוכלוסיית עזה הנוכחית כלל לא נולד לפני עשור
לראשונה במלחמת חרבות ברזל, צה"ל באופן טיפוסי לא ניהל מעקב בזמן אמת אחר בתים רבים שיועדו להפצצה כדי לבדוק כמה אנשים נמצאים בהם בפועל, אלא במקום זאת מסתמך על הערכה סטטיסטית גסה לצורך ביצוע של ניתוח המידתיות (proportionality) הנדרש במשפט הבין־לאומי ובנוהלי הצבא, כלומר: בחינת השאלה האם הנזק הצפוי לאזרחים כתוצאה מהתקיפה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הישיר הצפוי ממנה.
יש להבהיר שאף כי ייתכן בהחלט שצה"ל אוסף מודיעין ממקורות נוספים בשלבים המוקדמים של קביעת זהותו של אדם או בניין כמטרה לתקיפה, נראה כי מקרים שבהם משתמשים כיום במודיעין משלים לצורך הערכת נוכחות אזרחים בזמן אמת במועד התקיפה – הם נדירים.
אף בתנאים מיטביים, שיטה זו מספקת מסקנות אופרטיביות שעלולות להתגלות כמיושנות עד כדי חוסר רלוונטיות עד לשעת ביצוע התקיפה בפועל. במאי 2024, חשף ארגון Human Rights Watch מסד נתונים שהיה זמין בפומבי באתר של צה"ל (ככל הנראה בטעות, לפי HRW) ושכלל "מה שנראה כנתונים מבצעיים הקשורים למערכות המשמשות למעקב אחר פינוי ותנועת אנשים ברחבי עזה".
הנתונים שנחשפו כללו הערכות אוכלוסייה התואמות מפקד אוכלוסין מלפני עשר שנים – בעייתי במיוחד לנוכח העובדה שיותר מרבע מאוכלוסיית עזה הנוכחית כלל לא נולד לפני עשור. נוסף על כך, שיעור הדיוק של המערכת כפי שתואר לעיל, תלוי בהכרח בכך שלתושבי עזה תהיה אספקת חשמל סדירה להטענת הטלפונים שלהם ורשת סלולרית פעילה. הפסקות חשמל ותקשורת תכופות ברצועה לאורך המלחמה הפכו תרחיש זה לבלתי־סביר לרוב.
יתרה מכך, המתודולוגיה של צה"ל מזניחה את כך שבזמן מלחמה ייטו אנשים להתקבץ ולא להתפזר באופן אחיד ונוח ברחבי השטח. לבסוף, לא ידוע אם וכיצד המודל מתחשב בנוכחות ילדים קטנים, קשישים או אנשים עם מוגבלויות – אוכלוסיות שייתכן שאינן נושאות טלפונים ניידים. מודל סטטיסטי הבנוי באופן זה כנראה אינו מתחשב בפרופילי הסיכון הייחודיים והפגיעים במיוחד של אוכלוסיות אלו כפי שהערכה אנושית חיה מסוגלת לעשות.
בעוד הפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנת ז'נבה מחייב את הצדדים לנקוט את כל אמצעי הזהירות המעשיים, מילה זו ("כל") אינה מופיעה בהגדרה הישראלית
החובה המשפטית לנקוט אמצעי זהירות מעשיים
המשפט הבין־לאומי קובע רשימת דרישות שעל מדינות למלא בעת קבלת החלטות תקיפה כדי שתקיפה בזמן מלחמה תהיה חוקית. ספציפית לענייננו, החובה לפי דיני הלחימה (IHL) לנקוט אמצעי זהירות "מעשיים" (feasible precaution) מחייבת מדינות לנהוג ב"זהירות מתמדת" (constant care) כדי לחוס על האוכלוסייה האזרחית. בעת תכנון או אישור של תקיפה, על המדינה לעשות כל שביכולתה כדי לוודא מודיעינית שהמטרות שיותקפו אינן אזרחים או אובייקטים אזרחיים.
הן ארצות הברית והן ישראל רואות בחובה זו חלק מניתוח המידתיות הנדרש במשפט הבין־לאומי, על אף שפרשנותה המוצהרת של ישראל לעקרון הזהירות שונה במעט מההגדרה המקובלת שלו בפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ז'נבה (AP I) המסדירות את דיני המלחמה. בעוד API מחייב את הצדדים לנקוט את כל אמצעי הזהירות המעשיים, מילה זו ("כל") אינה מופיעה בהגדרה הישראלית או זו האמריקאית.
כמו כן, החובה לנהוג בזהירות "מתמדת" כדי לחוס על אזרחים אינה מוזכרת על ידי ישראל במסמכים הרשמיים. יצויין כי הוועד הבין־לאומי של הצלב האדום (ICRC), מדינות רבות וכן אקדמאים בתחום מחשיבים שני רכיבים אלה לעקרון הזהירות כחלק מהמשפט הבין־לאומי המנהגי המחייב, ומכך הם חלים גם על מדינות שאינן צד לפרוטוקול, כמו ישראל וארצות הברית.
אף בהתחשב בהבדלים המתוארים בין המדינות בהגדרות המשפטיות, יש לראות בשיטת המידתיות הסטטיסטית כפי שתוארה לעיל הפרה של החובה המשפטית לנקוט אמצעי זהירות מעשיים בתקיפות – הן בשלב שלפני התקיפה והן לאחריה. ראשית, בשל כך שלא נאסף מודיעין נוסף שניתן היה להשיג באמצעים מעשיים לגבי נוכחות אזרחים לפני תחילת התקיפה. שנית, כיוון שבצה"ל התעלמו מהתרעות ומראיות לכאורה שהצטברו על ליקויים בדיוק של הערכות הנז"א (נזק אגבי), ובאופן טיפוסי אף לא ערכו בדיקות קריטיות לאחר תקיפות, שיכולות היו לערער את התוקף של השיטה כולה או לכל הפחות לסייע בשכלולה להשגת תוצאות מדויקות יותר.
סביר שבצה"ל היו טוענים כי השימוש של חמאס במגינים אנושיים והפרת חובתו שלו להגן על אזרחים פלסטינים השפיעו באופן מהותי על היכולת המעשית של צה"ל לנקוט אמצעי זהירות
החובה המשפטית לאסוף מודיעין נוסף
ועדה מטעם בית הדין הפלילי הבין־לאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY) שהוקמה בשנת 2000 כדי לבחון את הפצצות נאט"ו בסרביה, קבעה בדו"ח הסופי שפרסמה כי החובה לנקוט את כל אמצעי הזהירות המעשיים כדי לחוס על אזרחים מחייבת את המפקדים הצבאיים "להקים מערכת איסוף מודיעין יעילה".
היעילות של פעילות המודיעין נקבעת באופן אובייקטיבי בבחינת שיטות של ניהול המידע ששימשו במבצע ובהחלת סטנדרט סבירות על מנגנון איסוף המודיעין. מכך נובע כי ניתן להפר את החובה לאסוף מודיעין באופן אפקטיבי גם במחדל שאינו מכוון וכן ברשלנות כמו גם ב"עצימת עיניים", למשל כאשר לא נאסף מידע חיוני להגנה על אזרחים שהיה ניתן להשיגו באמצעים מעשיים.
ההיסטוריה המשפטית של ישראל עצמה כוללת אינדיקציות רבות לקיומה של חובה משפטית לאסוף ולאמת מידע באופן יסודי בטרם ביצוע תקיפות. בפסק הדין המפורסם שבו אישר בית המשפט העליון את הפרקטיקה של סיכולים ממוקדים בהקשר של סכסוך מזוין מתמשך, צוין כי "נדרש מידע שאומת באופן היסודי ביותר…"
גם ועדת החקירה המיוחדת בפרשת שחאדה, שהוקמה על ידי הממשלה לאחר חיסולו של מנהיג חמאס סלאח שחאדה בשנת 2002 – חיסול שבו נהרגו גם 14 בלתי־מעורבים פלסטינים – הדגישה בדו"ח שלה את החשיבות שבהשגת מודיעין "חיובי" לצורך ביצוע ניתוח מידתיות, ובפרט מודיעין על נוכחות אזרחים בקרבת המטרה. הוועדה קבעה כי אילו הוקצו המשאבים המתאימים לבחינת הנזק האגבי הצפוי, ייתכן שהתקיפה כלל לא הייתה מתבצעת.
על אף שצה"ל לא התייחס בפומבי לקושי המשפטי בהקשר הספציפי של מידתיות סטטיסטית, ניתן לשער כי בישראל היו טוענים כי במיוחד בשבועות הראשונים של המלחמה בעזה, לא הייתה אפשרות אובייקטיבית-מעשית להשיג מודיעין מדויק יותר באשר לנוכחות אזרחים בקרבת תקיפות. בנסיבות שכאלה, ניתן לטעון שצה"ל ראה בגישה הסטטיסטית חלופה עדיפה על פני פעולה "עיוורת" לחלוטין.
נוסף על כך, סביר שבצה"ל היו טוענים כי השימוש של חמאס במגינים אנושיים והפרת חובתו שלו להגן על אזרחים פלסטינים מפני תקיפות ישראליות, השפיעו באופן מהותי על היכולת המעשית של צה"ל לנקוט אמצעי זהירות.
על נקודת המוצא הצבאית להיות שחובת המודיעין היא להשיג כמה שיותר מידע רלוונטי בדבר נוכחות אזרחים בקרבת המטרה, והחריג בלבד יהיה להסתמך בלעדית על המודל הסטטיסטי
על אף ששתי הטענות הללו עשויות להיות רלוונטיות וחזקות בחלק מהמקרים, ואולי אף ברבים מהם, החובה לנקוט אמצעי זהירות מעשיים לפני כל תקיפה ותקיפה – והחובה הנגזרת להחזיק במערכת מודיעין יעילה ולאמת באופן מתמשך את המידע שנאסף לפני התקיפות – משמעותן שלא היה ניתן להעניק היתר כללי לתקוף מבלי לשקול מודיעין נוסף שניתן להשיג באופן סביר לגבי נוכחות אזרחים, כפי שנעשה בפועל.
במילים אחרות, על נקודת המוצא הצבאית להיות שחובת המודיעין היא להשיג כמה שיותר מידע רלוונטי בדבר נוכחות אזרחים בקרבת המטרה, והחריג בלבד יהיה להסתמך בלעדית על המודל הסטטיסטי בהעדר ברירה אחרת – ולא להפך. גם אם סטנדרט הזהירות המוצג על ידי משפטני צה"ל כחובה המינימלית (שהוא נמוך יחסית למדינות בנות־השוואה) תואם את הדרישות של המשפט הבין־לאומי, אין בכך כדי להצדיק את הכשל בבחינת הנסיבות בכל מקרה ומקרה לפני ביצוע כל תקיפה, וזאת אפילו לפי אמות המידה של ישראל עצמה.
יתרה מכך, קיימת סיבה איתנה להטיל ספק בטענות אפשריות בדבר היעדר היתכנות מבצעית לאיסוף מודיעין מדויק בהקשר של עזה. מפרסומים רבים בנושא ניתן ללמוד כי לצה"ל קיימות יכולות "להסתכל" על כל מבנה בעזה בתוך דקות ואף שניות, במיוחד במהלך לחימה פעילה. אורכה של רצועת עזה כ־40 ק"מ בלבד, ורוחבה בין 6 ל־12 ק"מ מגדר ההפרדה ועד לים התיכון. מאז תחילת המלחמה ועד היום ולאור ביסוס אזורי "הפרימטר", הצטמצם שטח הרצועה משמעותית אף מכך.
ריכוזי האוכלוסייה הצפופים של עזה: ח'אן יונס, רפיח והעיר עזה, נמצאים תחת מעקב קבוע של נחילי כטב"מים ומצלמות ברזולוציה גבוהה המוצבות לאורך הגבול, לרבות טכנולוגיות זיהוי פנים. לאורך המלחמה, רחפני תצפית, מל"טים ומזל"טים כיסו בקלות את כל חלקי הרצועה 24 שעות ביממה.
לנוכח יכולות נרחבות אלו, כשל מערכתי ולו לנסות לאמת חזותית נוכחות של דיירי בניין בטרם הפצצתו – מעבר למקרים ייחודיים של תקיפות חירום – אינו יכול להיות מתורץ בטענה של העדר אמצעים מעשיים לכך.
מסתכלים קדימה: שילוב של ניתוח נזק אזרחי אגבי לאחר תקיפה
דיווחים עיתונאיים הצביעו על כך שקצינים בכירים בצה"ל הוזהרו שוב ושוב, הן חיצונית (על ידי עמיתיהם בצבא ארה"ב) והן פנימית, כי הגישה הסטטיסטית שננקטה היא אינהרנטית בלתי־מדויקת, וכי היא מובילה בפועל לתוצאות הרסניות לחיי אדם ברצועה. מטבע הדברים, בחינה של ביצועי המערכת ושל מסקנותיה בדיעבד הייתה עשויה לספק לראשי צה"ל ראיות שיאשרו האם השיטה הייתה או לא הייתה יעילה.
אלא שניתוחים-לאחר-תקיפה היו ככלל נדירים במלחמה בעזה. גם כאשר נערכו בדיקות BDA (battle damage assessment) והופעלו אמצעי מודיעין בהתייחס למטרה לאחר שהותקפה, רק לעיתים רחוקות ניסה צה"ל להעריך כמה אזרחים נהרגו בתקיפה. עובדה זו הפכה את מלאכת הדיוק של המודל הסטטיסטי לבלתי־אפשרית מעשית, אפילו לו היו רוצים בכך.
ברי כי מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם עקרון הזהירות המתמדת, שכן אימות ביצועי המערכת הוא בבירור של אמצעי זהירות סביר שניתן היה לנקוט כדי להבטיח שהמידע ששימש לבחינת נוכחות אזרחית בקרבת מקום היה רלוונטי ועדכני – זאת במיוחד לאור כך שניתן לבצע אימות כזה לאחר מעשה וללא דחיפות מבצעית. אילו בדיקות פוטנציאליות כאלו היו מראות שהמודל אכן אינו מדויק, היה בידי צה"ל להפסיק להשתמש בו או לשנות את הנוסחה לפי הצורך כדי לתקן סטיות. אך צה"ל לא פעל כך.
השימוש במידתיות סטטיסטית באופן זה, כלומר מבלי למצות את אמצעי הזהירות האפשריים העומדים לרשותו, לרבות איסוף מידע נוסף שניתן להשיג באופן סביר, כנראה אינו יכול להיות מוצדק משפטית.
במקום להחליף מעקב במודלים חיזויים כפי שעשה צה"ל, צבאות יכולים להשתמש במשימות סיור, במעקב כטב"מ ובמודיעין חי כדי לאמת תחזיות סטטיסטיות לפני ביצוע תקיפות וכן להשתמש במודיעין שנאסף לאחר התקיפה
עם זאת, קיימים יתרונות מבצעיים מובנים ובעלי ערך לשיטה הסטטיסטית: בראש ובראשונה מהירותה, אך גם הפוטנציאל שלה להניב תובנות שיכולות במקרים מסוימים לעלות באיכותן על המודיעין המסורתי (כדוגמת "בעיית הטנק הגרמני") ובכך לקדם שמירה על חייהם של אזרחים, אם ייעשה בה שימוש לשם כך. יתרונות אלו ראויים לשקילה. שילוב הערכות לגבי נזק אזרחי לאחר תקיפה יכולות לחדד באופן דינמי את ביצועי השיטה. מעגל המשוב (feedback loop) שיווצר עשוי לחזק ולהעשיר את הערכות המידתיות המבצעיות.
צבאות מודרניים רבים, כולל צבא ארה"ב, אימצו הנחיות להערכות-לאחר-תקיפה אשר כוללות בחינת נזק אזרחי. תוכנית הפעולה של משרד ההגנה האמריקאי לצמצום נזק אזרחי ולמתן מענה לו (CHMR-AP) מחייבת איסוף נתונים מקיף במטרה לשפר החלטות תקיפה עתידיות.
במקביל לכך, ההצהרה המדינית (הבלתי־מחייבת) בדבר נשק נפיץ באזורי אוכלוסייה (EWIPA), שאומצה על ידי 88 מדינות ברחבי העולם, מכירה במפורש "בחשיבותם של מאמצים לתעד ולעקוב אחר נפגעים אזרחיים, ובשימוש בכל האמצעים האפשריים כדי להבטיח איסוף נתונים הולם". מטרת האמור לפי EWIPA היא "לסייע בגיבוש מדיניות שנועדה למנוע, ובכל מקרה לצמצם, פגיעה באזרחים […] ולשפר את תהליכי הפקת הלקחים בכוחות המזוינים".
על אף העדר דרישה מפורשת באמנה מחייבת כלשהי לקיום בחינות לאחר תקיפה, וכן כי האמור לעיל אינו בבחינת "opinio juris" המשקף חובה משפטית לערוך בחינות כאלה (כאחד הגורמים הנדרשים, אך לא מספיקים, לקביעת משפט בין־לאומי מנהגי מחייב), ברור כי מדינות רבות וצבאותיהן רואים בכך נוהג ראוי.
ניתן לטעון שבחינות כאלה קריטיות במיוחד כאשר נעשה שימוש במידתיות סטטיסטית. מידע מצטבר על פגיעה באזרחים בסוגי תקיפות שונים, באמצעי לחימה שונים או בנסיבות משתנות כגון סוגי מבנים או תוואי שטח, יכול להשתלב בלולאת המשוב – להעשיר את הנוסחה ולהגדיל את הסיכוי לתוצאות טובות.
ייתכן שיש מקום לניתוח סטטיסטי בביצוע הערכות מידתיות, אך בשלב זה אין מדובר בכלי יעיל או חוקי כשהוא מופעל לבדו. במקום להחליף מעקב במודלים חיזויים כפי שעשה צה"ל, צבאות יכולים להשתמש במשימות סיור, במעקב כטב"מ ובמודיעין חי כדי לאמת תחזיות סטטיסטיות לפני ביצוע תקיפות וכן להשתמש במודיעין שנאסף לאחר התקיפה כדי לעדכן את הנוסחה. גישה היברידית תשמר חלק מיתרונות היעילות הפוטנציאליים של מודל המידתיות הסטטיסטית, ובמקביל תגביר את הסבירות לעמידה בכללים של דיני הלחימה הבין־לאומיים.
כמו כן, מדינות יוכלו לשתף נתונים שיפותחו בדרך זו בין בנות־ברית ואף לספק למדינה מעמד מוסרי ומשפטי חזק יותר מהיבט פוליטי. עדכון מתמשך של הנוסחה הסטטיסטית על בסיס מודיעין לפני ואחרי תקיפה יבטא בפועל את עקרון הזהירות המתמדת במטרה לחסוך פגיעה באזרחים, ויספק מידע טוב יותר למפקדים.
