"נו, ועכשיו… ועכשיו… חבלי משיח… זהו פרק בפני עצמו, פרק מעניין מאוד… מפני מה מוכרחות. לפי השקפת העם, להיות לפני הקץ צרות גדולות? מפני מה?.. מדוע אי־אפשר בלי צרות? הרי הוא משיח והוא יכול הכל… מדוע לא יבוא מתוך שמחה, מתוך טובה וברכה, מתוך שלום?.. […] עד שיכלו עיני ישראל ביגון ואנחה, עד שלא יוכלו לעמוד ויתיאשו מן הגאולה… מה זה? השקפת־עולם? חכמת־חיים? או אולי מה שאין הפה מגלה ללב: פחד מפני הגאולה?.."
במילים האלה יוצא יודקה, גיבור סיפורו של חיים הזז "הדרשה", כנגד הכתיבה היהודית המסורתית על המשיח, הכתיבה שמעיינת במשמעותם של ימות המשיח במידה רבה של חשד, של זהירות מן ההתמכרות ועם זאת של דמיון גדוש.
תפקידה של הכתיבה הזו, טוען יודקה – שמציג את עצמו בתחילת הסיפור כמי שנתן גט כריתות ל"היסטוריה היהודית", וגורס כי הציונות למעשה מנוגדת להיסטוריה היהודית – היא לייאש את היהודים מאפשרות הגאולה, לטעת בהם פחד מן הגאולה.
הציונות היא למעשה, על פי יודקה, שלילת המסורת היהודית בדבר המשיח, שלילת מגוון תצורות הדמיון המשיחי והאפשרויות לנוע למול ה"משיח" בתערובת מסוימת של משיכה וחשד לטובת התביעה להגשמתו, והגשמתו בצורה הספציפית אשר מגולמת בדגם של מדינת לאום ריבונית על פי הדגם האירופי של הומוגניות אתנית.
עיקר מאמציו של שומסקי נתונים לביצור יכולותיו של מה שמכונה כיום "המחנה הליברלי" בישראל למצוא לעצמו עוגנים במחשבה הציונית ההיסטורית. זאת תוך הצגת הציונות הדתית המתנחלית כמעין גידול פרא שצמח בערוגה הציונית
מחצית הדרך: ההבחנה במשיחיות
במאמר בהארץ שפרסם בעקבות דבריו של שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי, אחד מן הדוברים הבולטים של הציונות האוונגליסטית באדמיניסטרציה הטראמפיסטית, שלפיהם זה "בסדר" אם כיבושיה של ישראל יתפשטו לכדי שטחי הארץ המקראית המובטחת, טען דימיטרי שומסקי כי דברים אלה "משקפים נאמנה, ובצורה חדה ומזוקקת משהו, את הרובד הדתי-המשיחי האותנטי – והאובדני להחריד – המקנן בלאומיות הציונית". כנגד רובד זה שומסקי מעמיד את "המסר הנגדי, מסר ציוני-לאומי-חילוני".
הציונות החילונית, לשיטתו, התאפיינה בהכרה "בזכותם הלאומית-הקבוצתית הלגיטימית של 'ערביי ארץ ישראל' במרחב שבין הירדן לים", ובכך שיקפה למעשה עמדה "חילונית בעליל" אשר "התנגשה חזיתית עם האופי הבלעדי הגזעני של הזכות התיאולוגית המקראית של עם ישראל על ארצו". זו, הוא טוען, הייתה עמדתם של כלל מנהיגי המיינסטרים הציוני – מהרצל ואחד העם ועד בן־גוריון וז'בוטינסקי.
שומסקי אומנם מודה כי האקבי משקף היבט אותנטי המתקיים בתנועה הציונית, ועם זאת הוא מבקש להציג אותו כמעין מגמה שבעבעה במעמקים, בשעה שעל פני השטח קידמה ההנהגה הציונית מהלכים "חילוניים" ולא "משיחיים". הצגה זו, תוך הבחנה בין ציונות חילונית לציונות משיחית, מאפשרת לו לדחות את האקבי כשהוא מוסיף להיאחז בעמדה הציונית השגורה. זו באה לידי ביטוי אצלו בתמיכה האגבית במתקפה הבלתי־חוקית של ישראל וארצות הברית על איראן, שהוא מברך עליה.
אני שותף לעמדתו של שומסקי כי דבריו של האקבי מחייבים התמודדות, ואף יותר מכך, להציב עמדה תיאולוגית יהודית אלטרנטיבית לתיאולוגיה האוונגליסטית העומדת בבסיס תפיסתו. עם זאת, שומסקי מוכן לפסוע רק את מחצית הדרך.
ניסיונו להפריד בין ציונות חילונית ל'משיחית', כמו גם הניסיון להציג את הנהגתה של הציונות החילונית כמי שהכירה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים, על אף שדבקה ברפרטואר של תפיסות ופרקטיקות שתכליתן המפורשת הייתה נישול הפלסטינים מאדמותיהם ומניעת זכותם להגדרה עצמית במרחב שבין הירדן לים, מלמדים על כך שעיקר מאמציו נתונים לביצור יכולותיו של מה שמכונה כיום "המחנה הליברלי" בישראל למצוא לעצמו עוגנים במחשבה הציונית ההיסטורית.
זאת תוך הצגת הציונות הדתית המתנחלית כמעין גידול פרא שצמח בערוגה הציונית.
מילון הצדקות תיאולוגי דומה שימש לא פחות את המחנה הליברלי בעת התגייסותו הנלהבת למשימת רצח העם ברצועת עזה
מגבלות המחנה הליברלי
אינני רוצה לזלזל בחשיבות עצם הניסיון לסמן קו שבר והתנגדות כלפי הקבוצה המובילה את תהליך הטיהור האתני המתמשך בגדה המערבית כיום. בעידן שבו האחדות – שהיא למעשה התביעה לקבלה נכנעת של מדיניות הימין הישראלי – שלטת בכל פה, לעצם הצבת הגבול יש חשיבות.
עם זאת, חוסר המוכנות להכיר בזיקה העמוקה של אותו מילון תיאולוגי המשתקף בדבריו של האקבי לדפוסי הפעולה ההיסטוריים של התנועה הציונית, משתקף גם במגבלות התפיסה הפוליטית של המחנה הליברלי הישראלי בהווה.
מגבלות אלה באות לידי ביטוי בכך שמילון הצדקות תיאולוגי דומה שימש לא פחות את המחנה הליברלי בעת התגייסותו הנלהבת למשימת רצח העם ברצועת עזה – תוך שהוא מבדל את עצמו מהמילון התיאולוגי המתנחלי. מילון תיאולוגי זה אף בא לידי ביטוי בהתגייסות הנלהבת של מחנה זה למתקפה השנייה זה פחות משנה על איראן, תוך שיתוף פעולה ברור ומוצהר עם מגמותיה האימפריאליסטיות של האדמיניסטרציה האמריקאית הנוכחית.
נוסף על כך, שומסקי עצמו הוכיח כי מה שהוא מכנה כהכרה בזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים בארץ מוגבל לתביעות שאין בהן כדי לאתגר את העליונות היהודית המוטמעת במבנה הפוליטי של מדינת ישראל. זאת באופן שבו תיאר את ההנהגה הפוליטית הפלסטינית בישראל, שאיננה מקבלת את הקו שהוביל מנסור עבאס כמי שאוחזת ב"קו לאומי דוגמטי", וזיהה בעבאס מוביל "אלטרנטיבה לאומית-פוליטית גמישה". זאת על אף שתביעותיו של עבאס הוגבלו לחלוטין לתחום האזרחי ונמנעו במופגן מהעלאת שאלות באשר לקיום הקולקטיבי הפלסטיני, ואף כללו השתתפות בדה־לגיטימציה של שותפיו להנהגה הפוליטית של הפלסטינים בישראל, הרווחת בשיח הישראלי.
הארץ הלכה ונתפסה יותר במונחים מקראיים כחלק מן המורשת של החברות הארכיאולוגיות הקולוניאליות שפעלו בה באותה תקופה, וזאת תוך שלילת התפיסות המסורתיות של קהילות יהודיות מקומיות בדבר קיומן בארץ
כדי להבין את השורשים של התנהלות זו, אני מבקש להמיר את ההבחנה ששומסקי עושה בין 'חילון' ו'משיחיות' – הבחנה שמאפשרת למחנה הליברלי להסיר מעצמו את האחריות למצב הנוכחי – בשאלה: מהו הדמיון המשיחי שמניע את שני המחנות הללו, ומהו היחס ביניהם, ולהציע כי דמיון פוליטי שהוא בה בעת גם דמיון משיחי אלטרנטיבי, שניתן לשרטט דרכו אופק לקיום יהודי פוליטי אחר במרחב שבין הירדן לים, מצוי דווקא באותו גודש של תמונות משיח יהודיות מסורתיות שנדחו על ידי הציונות החילונית והדתית; אותו גודש של תמונות שסימן יודקה של הזז כחשש הבזוי מבואה של הגאולה.
היסטוריה ארוכה של דמיון משיחי
הזיקה בין תמונת אחרית הימים הפרוטסטנטית לבין התנועה הציונית לא החלה בזיקה בין האקבי לסמוטריץ'. אדרבה, את הזיקות הללו ניתן לראות דווקא אצל אותם אבות מייסדים ששומסקי מסמן כאלטרנטיבה.
כבר מראשית המאה ה־19 רווחו בקרב תיאולוגים בריטים תפיסות שראו בשיבת היהודים לארץ הקודש רכיב מרכזי בדמיון המשיחי הנוצרי הפרוטסטנטי שלהם. ליהודים, על פי תפיסות אלה, היה צ'רטר מקודש על אדמות אלה. תפקיד זה לא היה בעל משמעויות 'תיאולוגיות' בלבד, אלא נתפס כבסיס למימוש השאיפות האימפריאליות הבריטיות בעידן של התחזקות הדומיננטיות האימפריאלית הבריטית ברחבי הפרובינציות הערביות העות'מאניות בכלל ובפלסטין–ארץ ישראל בפרט.
עוד קודם להתגבשות התנועה הציונית, הזין הדמיון התיאולוגי הזה את התפיסות החדשות בדבר הקיום היהודי בפלסטין–ארץ ישראל ואת הזיקות בינו לבין הרשתות הקפיטליסטיות והאימפריאליסטיות הגלובליות. הקיום היהודי והדמיון המשיחי שנכרך בו הלכו ונקשרו בתפיסות של כינון בעלות וריבונות בלעדית על ארץ הקודש ובאימוץ התפקיד שהועידו האימפריאליזם והקפיטליזם הגלובלי ליהודים בארץ.
הארץ הלכה ונתפסה יותר במונחים מקראיים כחלק מן המורשת של החברות הארכיאולוגיות הקולוניאליות שפעלו בה באותה תקופה, וזאת תוך שלילת התפיסות המסורתיות של קהילות יהודיות מקומיות בדבר קיומן בארץ. תפיסות אלה לא התבטאו באימוץ תמונת ארץ מקראית (שמשמעותה שלילת הארץ בהווה) כמו בציונות החילונית אלא בתמונת ארץ שהייתה קשורה גם במסורות המקומיות המוסלמיות והנוצריות של המקומות הקדושים.
כמו כן, הן ראו את עצמן כחלק ממרחב משותף שהיה לו תפקיד גם בתמונת העתיד שהן ניסחו. תפיסת הארץ כ"מולדת היסטורית" בתפיסות הציוניות המוקדמות הייתה כרוכה הן בתפיסתה כמרחב האידיאלי לקולוניזציה והן כבסיס למילוי התפקיד האימפריאלי של הנחלת הציוויליזציה האירופית על ידי הפרויקט הציוני. אלה גם השתלבו בשלילה של הדמיון המשיחי המסורתי היהודי שנתפס, כפי שתיאר זאת הזז בציטוט שפתחנו בו, כמי שלמעשה עסוק בהימנעות מן הגאולה.
הדמיון הציוני הפך את ה"גלות" ואת ה"גאולה" למונחים גאוגרפיים וכרונולוגיים היסטוריים. עידן היורש עידן אחר.
לטענת בורוכוב, בשעה שבפרויקטים אחרים של קולוניזציה מתעוררת בקרב האוכלוסיות הילידיות עוינות כלפי אוכלוסיית המתיישבים, קרבת הגזע שבין היהודים לבין הערבים – האוכלוסייה הילידית – תמנע את העוינות הזו
כך ראה הרצל, שסימן בחיבורו "מדינת היהודים" (1896) את היהודים כקבוצה אידיאלית למימוש פרויקט קולוניזטורי בשל מה שראה כהשתייכותם למעמד הבינוני, וזאת בניגוד לקבוצות חלשות ועניות יותר שמימשו מהלכים מעין אלה.
בשעה שמבחינת העות'מאנים, טען הרצל, כניסתה של התנועה הציונית לפלסטין–ארץ ישראל אמורה להיות תמריץ כלכלי בשל מעמדם, הרי ש"למען אירופה נהיה שם חלק מן החומה הבצורה נגד אסיה, ונעשה את תפקיד חלוץ־התרבות בפני הברברים", כמו גם את תפקיד האפוטרופסים על המקומות הקדושים לנוצרים.
צורה אחרת של אימוץ לקסיקון השיבה אל המולדת והפרויקט הקולוניזטורי הזה באה לידי ביטוי אצל ההוגה המרכזי של פועלי ציון, האגף השמאלי בתנועה הציונית – דב בר בורוכוב – במאמרו "לשאלת ציון וטריטוריה". במאמר זה הצביע בורוכוב על כך שארץ ישראל היא היעד היחיד שבו הקולוניזציה יכולה לקרום עור וגידים.
לטענתו, בשעה שבפרויקטים אחרים של קולוניזציה מתעוררת בקרב האוכלוסיות הילידיות עוינות כלפי אוכלוסיית המתיישבים, קרבת הגזע שבין היהודים לבין הערבים – האוכלוסייה הילידית – תמנע את העוינות הזו. קרבה זו תוביל במקום ליצירת ההתנגדות הילידית, להיטמעותה בחברת המתיישבים. "בני המקום", הוא טען "מתבוללים ברצון בכל תרבות גבוהה".
כמו אצל הרצל, גם אצל בורוכוב, ציוֹן כ"מולדת" המהווה את מקור ה"גזע" היהודי, יכולה הייתה להיות גם הטריטוריה למימוש הפרויקט הקולוניאלי בדיוק בשל העניין האימפריאלי בה ויחסי הכוחות הגלובליים. האוכלוסייה הילידית הייתה מושא לנישול ובמקביל לאסימילציה. היא הייתה אמורה להנהן בראשה ולהסתפח תחת כנפיו של הפרויקט הציוני.
בשעה שעבור דמויות כאלה גם האלימות שהפעילה התנועה הציונית הייתה חלק מתהליך ציוויליזטורי, ולכן גם נתפסה כאלימות מהוגנת, הרי שבימין הרוויזיוניסטי, החילוני במובהק אף הוא, ושגם הוא הזדהה, כפי שז'בוטינסקי מתאר זאת בפתח מאמרו על קיר הברזל, עם המורשת הקולוניאלית – האלימות המופגנת, האכזרית, הייתה בעלת תכלית כשלעצמה.
פרקי ההתנחלות מספר יהושע, שהיו שוליים לחלוטין בכתיבה המסורתית היהודית, הפכו לבסיס המרכזי של תפיסתו התיאולוגית-פוליטית של דוד בן־גוריון
פרויקט ההבראה של היהודי, הדמיון המשיחי הפרוטסטנטי של החזרת עטרת המלכות ליושנה, היה קשור בתפיסה של האכזריות כמופע של ריבונות, כגילום של השחרור היהודי. היהודי היה צריך להפוך ל"גאון ונדיב ואכזר", כפי שתיאר זאת ז'בוטינסקי, כדי לממש את מעמדו כבן מלך. אורי צבי גרינברג הציב את הדימוי של האריה הנתון בשלשלאות ופורק אותן מעליו במופע של התפרצות זעם.
לא סתם אלה אחזו בדמות של הבריון או הסיקריקון שתוארו בספרות הרבנית כאחראים הבולטים לחורבן הבית כאידיאל.
שלילת הדמיון המשיחי היהודי המסורתי עמדה במוקד התפיסות הללו – "המשיח שלנו יבוא לא בדמות עני רכוב על חמור. המשיח יבוא, ככל המשיחים, כשהוא רכוב על גבי טאנק ונושא מדברותיו אל העם", כתב אבא אחימאיר באחת מרשימותיו "מפנקסו של פשיסטן".
את הדמיון המשיחי היהודי המסורתי, זה של העני הרוכב על חמור, זה שנשלל לטובת העמדה הפשיסטית של המשיח הרכוב על גבי טנק, הוא זיהה עם העמדה הדו־לאומית, זו שיצאה כנגד ההישענות על הבריתות הקולוניאליות וכנגד מדיניות הנישול הציונית.
גאולת הארץ וגאולת העם
לפרויקט הציוויליזטורי ולאלימות הגואלת יש להוסיף גם את התפיסה הציונית את עצמה כמי שגואלת מטראומה – תפיסה שהתנסחה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, אז טען בן־גוריון כי "אסונם של מיליונים הוא גם כוח גואל של מיליונים […] ודבר הציונות הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי גאולה אדירים".
הציונות נתפסה כמי שאוחזת בתפקיד הבלעדי להפוך את האסון למנוע של גאולה. האסון הפך להזדמנות. אך בה בעת – הציונות לא רק גאלה מן האסון, אלא הוסיפה לשמר אותו כאופציה המזינה את הצורך בציונות.
הנאצים נוצחו ב־45', אך רוחות הרפאים שלהם הושבו פעם אחר פעם כדי להצדיק את האלימות ששימשה את התנועה הציונית כנגד הפלסטינים והמדינות הערביות, שסומנו כ"ערבים הנאצים" שמאיימים על פרויקט הגאולה ב"השמדה טוטלית". כך הופקעה ההתנגדות לפרויקט הציוני מכל הקשר, ונוסחה במונחים של שנאת יהודים א־היסטורית.
ההיבטים השונים של הדמיון המשיחי הציוני, שבבסיסם המימוש המיידי של הגאולה, שמדינת הלאום הריבונית הפכה לביטוי הבלעדי שלה, הובילו אף לאקטואליזציה של פרשיות מקראיות שבספרות היהודית המסורתית כבר עוקרו ממשמעותן.
פרקי ההתנחלות מספר יהושע, שהיו שוליים לחלוטין בכתיבה המסורתית היהודית, הפכו לבסיס המרכזי של תפיסתו התיאולוגית-פוליטית של דוד בן־גוריון. תפיסה זו הייתה בסיס גם להמשכיות ההתפשטות הטריטוריאלית הישראלית, כפי שניכר מהאיגרת ששלח לחיילי חטיבה 9 לאחר כיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה ב־1956, אז הצביע עליהם כמי שהקימו את "מלכות ישראל השלישית".
כפי שהראה לאחרונה שי חזקני בספרו "מולדת יקרה", קציני חינוך בצה"ל אף ביקשו לטעת בקרב חיילים במהלך 1948 את התודעה כי הפלסטינים והערבים בכלל הם למעשה הגילום המחודש של שבעת עממי כנען ועמלק.
הציוויליזציה כלל אינה מאיימת, ואין זה משנה כמה אלימות היא תפעיל, שהרי זו תמיד רציונלית, מהוגנת ומוצדקת. את העובדה שהיא זו המתנגדת תמידית לחזון של מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני, נותר רק להצניע
במילים אחרות, האקטואליזציה של ההשמדה המקראית, שהפכה רווחת גם בחוגי הציונות הדתית, איננה 'משיחיות' 'דתית' העומדת למול 'חילוניות' רציונלית לכאורה. אדרבה, הציונות הדתית לא יכולה הייתה לנסח את עולם המושגים הזה ללא המורשת התיאולוגית הפרוטסטנטית של הציונות החילונית שהפכה את ההווה לגאוּל זה מכבר. הציונות הדתית המשיכה מורשת זו, ובה בעת כחלק מהמשכה של המורשת הרוויזיוניסטית החילונית שלה (זו שהרבה מעוניינים להתרפק עליה כליברליזם של פעם), הפכה את ההווה הגאול לגאול אך לא־מספיק.
הגאולה היא תמיד במצב המשכי, תמיד בנכונות להתפשט. זו באה לידי ביטוי בתפיסה שרווחה בכתבים הציוניים דתיים משנות השבעים והלאה, ולפיה לא ניתן להסיג את גלגלי הגאולה לאחור (אם כי ניתן להניע אותם קדימה).
הציונות החילונית-ליברלית: מיעוט מכונן
אומנם, במהלך שנות השמונים והתשעים חלה ליברליזציה יחסית בישראל בעיקר בקרב מעמד הביניים החילוני, שערערה באופן מוגבל על היבטים שונים של המיליטריזם הישראלי. הייתה זו תולדה של דינמיקה רווחת בקרב חברות מתיישבים, שבמסגרתה חלק מאוכלוסיית המתיישבים שהתבסס במקומותיו מוכן לצורות מסוימות של הסדרים עם החברה הילידית, ואילו חלקים אחרים – בדרך כלל מקבוצות שהודרו מחלוקת עוגת הנכסים הקולוניאלית – מעוניינים להוסיף ולשמר את דינמיקת ההתפשטות, על האלימות המסיבית המשתמעת ממנה.
עם זאת, ליברליזציה מוגבלת זו, שהובילה לפתיחת אפשרויות מסוימות בעקבות הסכם אוסלו, לא השתלבה בהבנה כוללת של מקורות המוטיבציה הפלסטינית לאלימות ומתוך כך גם ביכולת לשככה ולא בהכרה רחבה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות (מבחינת ממשלת ישראל, משמעותם של ההסכמים לא הייתה יותר מכינונה של אוטונומיה מוגבלת).
עיקרה של ליברליזציה זו היה בשאיפה של המעמד הבינוני הישראלי להשתלב בבורגנות הגלובלית ולנוע בחופשיות ברחבי העולם כאזרחיה של מדינה המוכרת כדמוקרטית – בגבולות 67'. התפיסה המשיחית של ישראל כחיל חלוץ של הציוויליזציה המערבית בלב המזרח התיכון נותרה בעינה, וממנה גם נגזרו ההצדקות להמשך הפעלת האלימות הישראלית – אלימות של 'הווילה בג'ונגל' כנגד ה'אין פרטנר'.
מאז שנות האינתיפאדה השנייה, קיבל תהליך הליברליזציה צורה של עיוורון מוחלט כלפי הכיבוש והפלסטינים. למעמד הבינוני כבר לא היה צורך לסיים את הכיבוש כדי לזכות ללגיטימציה, ותפקידה של ישראל כחיל החלוץ של האימפריאליזם המערבי זכה לחיזוק עם הותרת הפלסטינים לאובדנם תחת שעטת גלגלי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ, כחלק מקידום המדיניות הכלכלית הנאו־ליברלית. שווקים נוספים נפתחו והפלסטינים הופקרו לחסדיה של מדינה שהוסיפה לטבוח בהם גם כשאימצו צורות מחאה לא־אלימות.
במקביל לכך, עוצבה בשנים אלה איראן בשיח הישראלי כאנטי־כריסט, כמשטר הרשע האולטימטיבי, ואף כגילום האולטימטיבי של אנטישמיות, כמי שישראל היא קורבנו הפוטנציאלי ובה בעת נלחמת בו את מלחמתה של הציוויליזציה. הצהרות רטוריות נופחו ותורגמו לשדה הסמנטי של "השמדה" במובנה הנאצי כדי לייצר תודעה של איום קיומי מיידי ולשמוט את הקרקע מתחת לכל ניסיון של משא ומתן דיפלומטי.
אותו מחנה ליברלי מלבה גם את המתקפה הנוכחית. המתקפה הישראלית והאמריקאית כנגד איראן מסומנת כלא־פחות משחרורו של העם האיראני, המתהלך כעת ברחובות טהראן, שזוהמו מפיצוצי מאגרי הנפט על ידי חיל האוויר הישראלי ה"משחרר"
הפוטנציאל לקיומו של "גרעין איראני" תואר במונחים של אפוקליפסה, זאת בשעה שזרעי האפוקליפסה עצמה מוחזקים דווקא בדימונה.
בשעה שהגרעין האיראני נטחן בשיח הציבורי עד דק, מעמדה של ישראל כמעצמה גרעינית אזורית המטילה אימה על שכנותיה, אחת מתשע המדינות היחידות בעולם המחזיקות בנשק להשמדה המונית והקטנה שבהן, נותר בצל. רק הציוויליזציה יכולה להחזיק בזרעי האפוקליפסה. הציוויליזציה כלל אינה מאיימת, ואין זה משנה כמה אלימות היא תפעיל, שהרי זו תמיד רציונלית, מהוגנת ומוצדקת. את העובדה שהיא זו המתנגדת תמידית לחזון של מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני, נותר רק להצניע.
השיח הליברלי שהתייחס לפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב־7 באוקטובר והיה בסיס להצדקת רצח העם שמדינת ישראל מוסיפה לבצע עד כתיבת שורות אלה, הוצדק דרך עולם המושגים הזה. ישראל סימנה את עצמה כלוחמת כנגד "חיות אדם", כנלחמת מלחמה של "ציוויליזציה" כנגד "ברבריות", כנגד "נאצים" וכנגד "עמלק" (גם דמויות מובהקות מקרב המחנה הליברלי השתמשו בדימוי המקראי הזה המשקף את ההתנכלות האלימה הסתמית כלפי עם עייף ויגע).
הדימויים הוויזואליים מעשה ידי בינה מלאכותית של אריה משולהב בין בנייני עזה החרבים כבשו את חוצות הערים. כל הקשר לאלימות נמחק; כל בסיס של אויבות הודחק. כמובן, המחנה הליברלי הקפיד לסמן את הקו המבחין בינו לבין ה"משיחיים", אלה שדיברו במפורש על האכזריות המופגנת והתביעה להתנחלות.
עם זאת, הבחנה פנימית זו הייתה טפֵלה להתגייסות המשותפת להחרבתה והשמדתה של רצועת עזה. אלה הוסיפו להיות מוצדקים באותה רטוריקה משיחית של שאיפה להשגת "ביטחון קבע" תוך התעלמות מוחלטת מן המצב הקולוניאלי שעומד בבסיס מעגל האלימות, המובילה להמשכתו לאינסוף.
וכעת? כעת אותו מחנה מלבה גם את המתקפה הנוכחית. המתקפה הישראלית והאמריקאית כנגד איראן מסומנת כלא־פחות משחרורו של העם האיראני, המתהלך כעת ברחובות טהראן, שזוהמו מפיצוצי מאגרי הנפט על ידי חיל האוויר הישראלי ה"משחרר".
ברצועת עזה עלו נשמותיהם של ילדים השמיימה במשרפות מעשה ידינו, ובטהראן ייחנקו אזרחים איראנים באוויר שהרעלנו קודש לשחרורם. כל הזכויות שמורות לחיל החלוץ של הציוויליזציה כנגד הברברים.
בין עניים וסובלי חלאים
ואולי כדי להציע אלטרנטיבה יהודית למשיחיות של מייק האקבי וסמוטריץ' כדאי דווקא לפנות אל אותו גודש תמונות משיח שנשלל על ידי יודקה של הזז. אל אותם דיונים יהודיים מסורתיים המתבוננים במשיח בתערובת של חשד וכמיהה. אולי למול המשיחיות הפרוטסטנטית של השיבה אל הארץ וכינון המלוכה, אל המשיחיות הפשיסטית של המשיח הרכוב על טנק, כדאי להציב שוב את המשיח העני והרכוב על חמור?
כאשר רבי יהושע בן לוי שואל את אליהו – על פי אחד מסיפורי המשיח במסכת סנהדרין – מתי מגיע המשיח, משיב לו אליהו שישאל את המשיח בעצמו. כאשר רבי יהושע בן לוי שואל אותו היכן הוא, הוא מכוון אותו אל פתח העיר, שם יושבים "עניים וסובלי חלאים", וביניהם יושב המשיח.
כאשר הוא מגיע לשם, רבי יהושע בן לוי שואל אותו, מתי תגיע? והמשיח באירוניה מושחזת עונה לו, היום. כאשר הוא שב לאליהו ומתלונן על כך שהמשיח כיזב בו, עונה לו אליהו שתשובתו של המשיח הייתה "היום, אם בקולו תשמעו". התסכול של רבי יהושע בן לוי מובן רק מתוך התעלמותו מהמכלול שבתוכו המשיח יושב – מכלול של חורבן, של עוני ושל מחלות – זהו הקול של המשיח שלו יש להאזין, זוהי הסטת המבט הנדרשת.
בניגוד לעבודת האלילים המחפשת אחר משיחים רכובים על גבי טנק או מפגיזים בניינים על משפחותיהם, את המשיח יש לחפש עם אותם עניים וסובלי חלאים, אותם מורעבים ומופגזים
למול המשיחיות הציונית שהעמידה את ההווה הגאול, ולמול הגרסה הלא־ליברלית שלה שהציבה את ההווה הגאול אך לא־מספיק, האבלות המסורתית על החורבן מחייבת את הפניית הפנים אל החורבנות המתקיימים ומוכחשים מעשה יום יום.
אלה היושבים בפתח העיר אך אינם זוכים להכרה בסבלם. הם הפליטים היושבים באוהלים רעועים, חשופים לגשמים ולשרב ברצועת עזה לאחר שמעונותיהם הוחרבו ומשפחותיהם הושמדו על ידינו. הם אלה החשופים להפגזות חיל האוויר הישראלי והצבא האמריקאי בשיראז, באספהאן ובטהראן.
הם אלה הנתונים לגירוש ונישול בידי גדודי המתנחלים והצבא הישראלי בגדה המערבית. אלה הם האזרחים הפלסטינים בישראל שמרחבי התמרון שלהם הולכים ומצטמצמים מדי יום והם נתונים להפקרה מתמשכת לידיהם של ארגוני הפשיעה. אלה הם אותם אנשים בישראל המחפשים מקלט שאיננו. בניגוד לעבודת האלילים המחפשת אחר משיחים רכובים על גבי טנק או מפגיזים בניינים על משפחותיהם, את המשיח יש לחפש עם אותם עניים וסובלי חלאים, אותם מורעבים ומופגזים.
תמונות המשיח מייצרות את המרווח של הפוליטיקה, את ההבנה כי ההווה איננו נסגר במחי יד של גאולה, כי החורבן מתמשך ומעשים שבורים של גאולות קטנות נמשכים לאינסוף. אך תמונות המשיח גם מייצרות אופק שיש בו הדרכה להווה.
למול הדמיון האפוקליפטי של ישראל 2026, זה המקפץ בחדווה למראה ערים חרבות וגופות חרוכות, יש להעמיד את התיאור במדרש שמות רבה כי לעתיד לבוא "בונים כל הערים החרבות ואין מקום חרב לעולם ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבוא". אולי גם לסדום ועמורה שהפכנו להיות יש עוד סיכוי להיבנות מהשברים והחורבנות.
