בבחירות האחרונות שנערכו בירדן ב־10 בספטמבר בשנה שעברה, זכתה רשימת האחים המוסלמים בהצלחה חסרת תקדים. הדבר נבע בין השאר משינוי בשיטת הבחירות הירדנית משיטה אזורית טהורה לשיטה מעורבת – שבה הבוחרים הצביעו בפתק אחד למועמד מקומי ובפתק שני לרשימה כלל־ארצית.
האחים המוסלמים הצליחו בעיקר ברשימה הכלל־ארצית – הצלחה שהראתה את כוחם ואת הפופולריות שלהם, אבל פרשנים ייחסו אותה גם לעמדה האופוזיציונית שהם תפסו כלפי הקו הירדני הרשמי בעניין הסוגיה הפלסטינית והמלחמה בעזה. בעוד השלטון, ובייחוד בית המלוכה, לא נקטו צעדים של ממש כנגד ישראל במהלך המלחמה בעזה, הובילו האחים המוסלמים הפגנות גדולות ומחאות בנושא.
והינה, חודשים ספורים לאחר מכן, באפריל שעבר, פעל השלטון כנגד התנועה ביד קשה – ואסר באופן חוקי את קיומה. מה הוביל להחלטה זו מצד השלטון? כיצד הגיבו מנהיגי האחים המוסלמים? ומה האופציות העומדות בפניהם בעתיד? על שאלות אלו כמה פרשנים ערבים שנדרשו לנושא מנסים להשיב.
מאמרו של איש התקשורת הערבי מוחמד אל־ערסאן סוקר את פרטי המקרה באופן מקיף במאמר שפרסם באתר יוזמת הרפורמה הערבית – יוזמה המשותפת לכמה מרכזי מחקר מן העולם הערבי, מאירופה ומארה"ב.
אל־ערסאן מזכיר שעד כה, בניגוד למדינות ערביות אחרות, הייתה ירדן דווקא סביבה נוחה יחסית לארגון, ואפשרה לו להתפשט ולהרחיב את השפעתו. התירוץ המרכזי להוצאתו של הארגון מחוץ לחוק היה הטענה של המודיעין הכללי הירדני שהוא חשף חוליה בת 16 חברים שברשותם נתפסו חומרים לייצור רקטות וכטב"מים שהוסתרו באזור העיר א־זרקא שבמדינה. שלושה מתוך החברים בחוליה סיפקו הודאות, ששודרו בטלוויזיה, שהם משתייכים לארגון האחים המוסלמים.
הברית ההיסטורית בין האחים המוסלמים לשלטון החלה להתפרק מאז חתם האחרון על הסכם השלום עם ישראל ב־1994
לא בחלל ריק: התהליך הארוך מול האסלאם הפוליטי
אל־ערסאן מדגיש שאין לראות את האפיזודה הזו כמתרחשת בחלל ריק. לדעתו, מדובר רק בביטוי בפועל של תהליך ארוך של הידרדרות היחסים בין השלטון בירדן לבין תנועת האחים המוסלמים, ואולי אף חלק ממהלך רחב יותר של השלטון כנגד האסלאם הפוליטי במובן הרחב יותר; מהלך שהרקע שלו הוא החרפת המתחים באזור בעקבות המלחמה בעזה והחמרת היחס של בעלות הברית המרכזיות של ירדן – ארה"ב ואיחוד האמירויות – כלפי האסלאם הפוליטי בצל אירועים אלו.
אל־ערסאן מספק סקירה מקיפה למדי של ההיסטוריה של האחים המוסלמים בירדן. התנועה הוקמה כבר ב־1945, שנים מעטות לאחר הקמתה של ירדן עצמה. מתחילתה לא היה מדובר בתנועה מהפכנית, אלא בתנועה רפורמיסטית שהתרכזה בחינוך.
התנועה מצאה בירדן קרקע פוליטית נוחה יחסית להתפשטות. בתמורה לכך, היא הפכה לבעלת ברית מרכזית של השלטון הירדני בשנות החמישים, אז סייעה לו להביס ניסיון הפיכה שנתמך על ידי נשיא מצרים דאז נאצר. בתמורה לכך, קיבלה התנועה פטור מן האיסור לקיים מפלגות – מה שאפשר לה להעצים את נוכחותה החברתית.
בשנת 1989, נרשמה אבן דרך נוספת בחייה הפוליטיים של התנועה – היא נבחרה לפרלמנט עם 22 מושבים, וקיבלה לרשותה את תפקיד יו"ר בית הנבחרים שלוש פעמים ברצף. התנועה גם מינתה 5 שרים בממשלה בשנת 1991. בשנות התשעים, הקימה המפלגה את הזרוע הפוליטית שלה "מפלגת חזית הפעולה האסלאמית".
אך הברית ההיסטורית בין האחים המוסלמים לשלטון החלה להתפרק מאז חתם האחרון על הסכם השלום עם ישראל ב־1994, מהלך שהתנועה התנגדה לו בחריפות בשל התנגדותה לכיבוש הישראלי. הצירים של התנועה נעדרו ממעמד החתימה על ההסכם כמחאה, ובשנת 1997 החרימה התנועה את הבחירות. מאז, הפכה התנועה לחשודה בעיני השלטון. למרות זאת, המשיכו ראשי התנועה להדגיש את טיבה הבלתי־אלים והלאומי של התנועה – קו שהשתקף אפילו בתגובה הרשמית של הזרוע הפוליטית על האיסור שהטיל השלטון על התנועה.
אל־עיאסרה אף טוען שהמשך פעילותם של האחים המוסלמים היה מציב את עמאן בסכנת הרס – כמו עזה או לבנון
מ־2013: תגובת נגד והגדרת איום
אולי הפרק שהשפיע ביותר על המצב כיום ביחסים בין התנועה לשלטון החל עם פריצת האביב הערבי בשנת 2011. עם פריצת האירועים, אימצה התנועה את הדרישות לרפורמה רחבה של "האביב הערבי", מה שהפך אותה למסוכנת בעיני השלטון. התנועה גם ארגנה מחאות והפגנות דרך הזרוע הפוליטית שלה, ובהן היא דרשה לשנות את החוקה, להרחיב את סמכויות הפרלמנט על חשבון סמכויות המלך, להיאבק בשחיתות ולהגביל את כוחה של הרשות המבצעת.
ב־2013, עם שקיעת האביב הערבי, החלה תגובת הנגד החריפה של השלטון כנגד האסלאם הפוליטי, והתנועה הפכה בעיניו לסיכון ביטחוני ופוליטי. התנועה מצידה נותרה יחסית שוחרת שלום בירדן, בוודאי בהשוואה לסניפיה במדינות אחרות. למרות זאת, השלטון חשש מן הגורל של המשטרים במדינות אחרות באזור, כמו סוריה, מצרים או תוניסיה.
בשתי האחרונות, האחים המוסלמים הם אלו שעלו לשלטון לאחר אירועי האביב הערבי כזכור. מאז ועד היום, זוהי התדמית שעיצבה את יחסו של השלטון לתנועה – תדמית שאף החריפה בצל המלחמה בעזה, שבמהלכה חשש השלטון שהתנועה תוביל התנגדות לקו הרשמי שלו כלפי האירועים.
השלטון מצידו נקט מדיניות של הכלה – הוא לא נאבק ישירות בתנועה, אך נקט צעדים להחלישה, כמו למשל תמיכה בהקמת תנועה של פורשים בשנת 2015 שנועדה להתחרות בתנועה האם. בשנת 2020, פסק בית המשפט שיש לפרק את התנועה – וזו המשיכה לפעול בעיקר דרך המפלגה שלה. למרות זאת, השלטונות לא הפעילו את ההחלטה במלואה עד האירועים באפריל האחרון – אז פורקה התנועה סופית ופעילותה נאסרה.
בניסיון להבין את העיתוי של ההחלטה, אל־ערסאן מצטט את דבריו של חבר הסנאט הירדני עומר אל־עיאסרה, שהיה מקורב לאחים המוסלמים, ובהמשך עבר להיות מתומכי הממשלה. אל־עיאסרה מספק לנו את הנרטיב הרשמי: הוא טוען שהסיבה המרכזית לפעולה של השלטון כנגד האחים המוסלמים היא שהללו "המשיכו להיות קשורים לגורמים ולאינטרסים חיצוניים". הוא טוען שהאחים המוסלמים היו בעלי ברית של "ציר ההתנגדות", שהובס במלחמה שפרצה בעקבות ה־7 באוקטובר.
פרג' אללה מתרשם שאנשי ההנהגה פעלו בעיקר כדי לשמר את מעמדם בתוך התנועה, ושהם אינם מסוגלים ולא רצו לקדם מהלכים משמעותיים לשיפור מצבה
אל־עיאסרה אף טוען שהמשך פעילותם של האחים המוסלמים היה מציב את עמאן בסכנת הרס – כמו עזה או לבנון. לכן לדעתו, פירוק התנועה אינו קשור להתנגדות לה בפני עצמה אלא להיותה איום ביטחוני של ממש על ירדן. אל־עיאסרה טוען שהשלטון לא הסלים את היחסים עם התנועה, ואף סיפק לה כמה הזדמנויות להגיע לפשרה פוליטית, בראשן שינוי חוק הבחירות, שאפשר לתנועה להגיע לפרלמנט.
לדעתו, אם כן, דווקא האחים המוסלמים הם מי שעמדו במרים והמשיכו לספק תמיכה לגורמים חמושים, ולבסוף אילצו את המדינה לפעול נגדם. השלמה לנרטיב זה מספק קצין לשעבר במודיעין הכללי הירדני עומר א־רדאד, הטוען שפלג קיצוני המקושר לחמאס השתלט על התנועה והפך אותה לאיום ביטחוני. לפי א־רדאד, השלטון עתיד לארגן מחדש את הפוליטיקה האסלאמית במנותק מ"אינטרסים חיצוניים". אל־עיאסרה לעומת זאת מדגיש שהמפלגה הפרלמנטרית של האחים המוסלמים יכולה להימנע מפירוק אם לא תמשיך באותו הכיוון של התנועה עצמה.
מצידו, ראש הסיעה של מפלגת "חזית הפעולה האסלאמית" סאלח אל־ערמוטי, הביע צער על הקשר בין החמושים שנתפסו לבין התנועה, והדגיש את לאומיותה של התנועה. אל־ערמוטי גם טען שמפלגתו מייצגת חלק נרחב מן העם הירדני, ושפגיעה בה תהיה פגיעה בזכויותיו. אל־ערמוטי רמז גם שבפרשה מעורבים גם ניסיונות ל"סגירת חשבונות פוליטיים". הוא הביע את ביטחונו בכך שהמפלגה לא תיפגע בשל מחויבותו של המלך לחוקה, והדגיש שמפלגתו היא עצמאית ואין לה קשר ל"שום גורם המבקש לפגוע בביטחונה וביציבותה של ירדן".
ביקורת פנימית: פרג' אללה על חולשת ההנהגה
מאמרו של עבדאללה פרג' אללה, לשעבר המזכיר הכלכלי של מפלגת "חזית הפעולה", הסיעה הפוליטית של האחים המוסלמים בירדן, שפורסם באתר אל־ג'זירה הקטרי, בוחן את הסוגיה מזווית ביקורתית יותר, גם לגבי הנהגת האחים המוסלמים עצמה.
לדעתו של פרג' אללה, מנגנוני הביטחון של ירדן ביצעו מעין סיכול ממוקד מוצלח במיוחד של תנועת האחים המוסלמים בירדן בלי שזו תצליח להתנגד או אפילו למחות. עד כדי כך שמפלגת "חזית הפעולה" בעצמה, במקום למחות על הצעד, כינסה מסיבת עיתונאים כדי להצהיר שהיא איננה קשורה לתנועה, למרות העובדה שחלק מבכיריה הם גם בכירים בתנועה.
פרג' אללה מדגיש כי העניין מפתיע במיוחד, שכן כפי שראינו, מדובר בתנועה בעלת שורשים היסטוריים עמוקים שקיימת כבר שמונים שנה; שקיימה פעילות משמעותית כמעט בכל התחומים בחברה הירדנית, ושלה נוכחות פוליטית חזקה – הן בפרלמנט והן באגודות מקצועיות ובפוליטיקה המקומית. לתנועה, פרג' אללה מדגיש, מרכזים חברתיים בכל רחבי ירדן, מן ההרים ועד הכפרים, והיא אף שולטת בפוליטיקה הסטודנטיאלית בירדן. אך כל זה לא עזר לה כאשר היא פורקה על ידי השלטון בקול ענות חלושה.
מדוע אם כן אירע הדבר? כדי להבין זאת, עלינו לשוב ל־2020, אז התקבלה ההחלטה המקורית בבית המשפט לפרק את התנועה. הממשלה לא יישמה את ההחלטה, והתנועה מצידה המשיכה להתנהל כרגיל – התנהלות שהתנועה האמינה שמשקפת את כוחה. בעקבות זאת, ראשי התנועה האמינו שההחלטה היא על הנייר בלבד ושהשלטון לא ימשיך לרדוף אותה, ועל כן הם לא פעלו – לא חוקית ולא דרך גיוס הציבור – כדי להתנגד להחלטה.
לדעתו של פארג' אללה, ההאשמות הביטחוניות כנגד התנועה אינן משכנעות כלל, והן לוו בקמפיינים תקשורתיים נרחבים שנועדו לנפח אותן מעבר לפרופורציה
בפועל, פרג' אללה מדגיש, התנועה הייתה צריכה לפעול בנחרצות כדי להרחיב את מעגלי התמיכה שלה ולקדם את האינטרס הכללי – והדבר לא קרה. הדבר מעיד על בעיה תפיסתית של ראשי התנועה – שגם באה לידי ביטוי כאשר אנשי הפלג המתון יותר בתנועה ביקשו להתפצל ממנה, וראשי התנועה לא קיימו כל מאמצים כדי למנוע את הפיצול. למעשה, פרג' אללה מתרשם שאנשי ההנהגה פעלו בעיקר כדי לשמר את מעמדם בתוך התנועה, ושהם אינם מסוגלים ולא רצו לקדם מהלכים משמעותיים לשיפור מצבה.
משברים אלו החלישו את התנועה באופן כללי, ונראה שמנגנוני הביטחון של השלטון רק חיפשו הזדמנות טובה לחסל אותה. מנגנוני הביטחון, לדעת פרג' אללה, גם לא רצו להשתמש בסיבות חוקיות פורמליות כדי לפרק את התנועה, שכן הדבר היה מותיר את ערכה הסימבולי וההיסטורי ללא פגע. לכן הם נמנעו מליישם את פסק הדין ב־2020. תחת זאת, הם ביקשו גם לחסל את התנועה מבחינה סימבולית – ואירועי אפריל האחרון סיפקו את ההזדמנות לכך, שכן הם אפשרו למנגנוני הביטחון להאשים את התנועה בחתרנות ובאיום על ביטחון המדינה.
פרג' אללה מבקש להגן על התנועה, ומטעים שלדעתו השלטון גם לא היה באמת זקוק למהלך זה כדי לרצות את הלחצים החיצוניים שהפעילו עליו בעלות בריתו כנגד האחים המוסלמים, ומוסיף שלא הייתה הצדקה לראות בתנועה איום ביטחוני. הוא מטעים שבין התנועה לבין השלטון שררו יחסים של כבוד, ושהתנועה מעולם לא איימה על השלטון, וחלק גדול מהזמן אף הייתה בעלת ברית חשובה שלו. התנועה, פרג' אללה מזכיר, תמיד פעלה באופן רפורמיסטי, מתון ובלתי־מהפכני.
פרג' אללה הוסיף שהתנועה נכחה בכל תחומי החיים בירדן, והייתה חלק חשוב מן החיים החברתיים בה. לדעתו, ההאשמות הביטחוניות כנגד התנועה אינן משכנעות כלל, והן לוו בקמפיינים תקשורתיים נרחבים שנועדו לנפח אותן מעבר לפרופורציה. במקום לפעול נגד התנועה באפיקים חוקיים, יצר השלטון קיטוב חברתי חריף סביבה באמצעות הפעולה החריפה באפיק הביטחוני.
אנדוני משערת שירדן עומדת בפני תקופה של אוטוריטריות גוברת, כולל אפשרות של מעבר לשלטון דרך חוק צבאי שבו יימחו גם חירויות האזרח המוגבלות של הירדנים
לסיום, פרג' אללה שואל מדוע לא הקימו ראשי התנועה קול צעקה כנגד המהלך הבלתי־צודק של השלטון כנגדה? הוא משער שלא מדובר בטקטיקה מתוכננת, ושהשתיקה של ההנהגה נובעת מאיומים שגופי המודיעין הפנו כלפי ראשיה, שהם לא רק יאסרו את פעילות התנועה, אלא יכריזו עליה כארגון טרור אם ראשי התנועה ימחו על המהלך.
הוא מסיים ואומר שהסיכוי שהצדדים יגיעו להסכמה בעתיד נמוך שכן גופי המודיעין אינם רואים בתנועה גורם שאפשר להגיע איתו להבנות. סביר להניח שגופי הביטחון מבקשים לנצל הזדמנות זו כדי לחסל את התנועה סופית.
למרות זאת, פרג' אללה מבקר את ראשי התנועה על ההחלטה שלא למחות על המהלך – מהלך שכמוהו הסכמה שבשתיקה למותה של התנועה. הוא גם מבקר את הנהגת התנועה – כביכול הפלג ה"ניצי" – על כך שדחפה את הפלג המתון יותר לפרוש, אך בפועל לא התעלתה לגודל השעה.
למיס אדוני על השלכות המהלך על האזרחות ושיטת המשטר
גם מאמרה של הפרשנית הירדנית למיס אנדוני באל־ערבי אל־ג'דיד מחרה מחזיק אחר הביקורת של פרג' אללה כנגד המהלך של השלטון הירדני. לדעתה של אנדוני, המהלך כנגד התנועה הוא חלק מקמפיין מתוזמר שנועד לא רק לחסל את האחים המוסלמים, אלא להפחיד את הציבור ואת הפעילים מפני פעולות של סולידריות עם עזה – שמא גם הם יוכרזו, כמו האחים המוסלמים, כבוגדים.
אנדוני מדגישה שחודשים לפני המעצר של תא הטרור המקושר כביכול לאחים, החל הצבא לתדרך נגד התנועה דרך מקורבים ולפקפק בנאמנותה. במקרה הזה, המהלך התרחב אל מעבר לשופרות השלטון הרגילים – אל קמפיין טוטלי של איום על כל מי שלא יתיישר עם הקו של השלטון.
אנדוני משערת שירדן עומדת בפני תקופה של אוטוריטריות גוברת, כולל אפשרות של מעבר לשלטון דרך חוק צבאי שבו יימחו גם חירויות האזרח המוגבלות של הירדנים כדי למנוע הבעת סולידריות עם הפלסטינים ועם התנגדות לישראל וכל ביקורת על השלטון באופן כללי. כרגע, היא מציינת, ערוצי התקשורת כולם מתיישרים עם הנרטיב הרשמי, ואינם מרשים לעצמם לפקפק בו או לשאול שאלות בנוגע לו או לשימוש שלו בידי השלטון.
אנדוני מעלה מספר שאלות בנוגע לנרטיב הרשמי: ראשית כול, על אף שכולם מסכימים ששלושה משישה עשר חברי החוליה שנתפסו השתייכו לאחים המוסלמים, הם עצמם טוענים שהם לא התכוונו לפגוע בירדן, אלא התכוננו לפעולה כנגד ישראל כדי להתנגד למתרחש בעזה ובפלסטין.
המשמעות הציבורית של שני הדברים שונה לחלוטין, שכן ירדנים מכל המוצאים, ובכלל זה ממוצא בדואי לא־פלסטיני, תומכים בהתנגדות אלימה לישראל, אך מתנגדים בחריפות לטרוריזם פנימי. כראיה לכך, היא מזכירה את המקרה של מאהר אל־ג׳אזי, בן שבט אל־חוויטאת, שנהרג לאחר שתקף חיילים ישראלים במעבר אלנבי – מה שעורר כל משפחה בשבט להתפאר בהיסטוריה של מאבקה בישראל ובציונות. נוסף על כך, אנדוני מדגישה, ההחלטה ליצור פסטיבל תקשורתי סביב המקרה ולא לפתור אותו בשקט הייתה מכוונת.
אם הפעולה כנגד האחים המוסלמים התרחשה בעקבות דרישה של מדינות שעליהן ירדן מסתמכת – כמו מדינות המפרץ – אזי יש להסיק מכך שירדן נמצאת תחת לחץ חריף
ההסבר למעשיה של ירדן, לפי אנדוני, נעוץ בעיקר בסיטואציה האזורית. כמה מדינות באזור מנצלות את המציאות החדשה שנוצרה אחרי השבעה באוקטובר 2023, שבה הלגיטימציה והכוח של האסלאם הפוליטי נפגעו בעקבות פעולות חמאס, כדי להצטרף לארה"ב במהלך של פגיעה באסלאם הפוליטי ובהתנגדות באופן כללי. עבור ירדן, אנדוני מדגישה, הסיבה איננה רק החשש מן האסלאם הפוליטי, אלא גם העובדה שמפלגת חזית הפעולה האסלאמית היא מראשי המארגנים של ההפגנות כנגד ישראל. לאורך ההיסטוריה של האחים המוסלמים בירדן, אנדוני מטעימה, העדיפו השלטונות להגיע איתם להבנות ולפשרות בעיתות משבר – אך נראה שעידן זה תם.
אנדוני מדגישה שלהחלטה זו של השלטון ישנן השלכות פנימיות חמורות, שנראה שהשלטון לא הביא אותן בחשבון מראש – שכן ההחלטה לוותה בקמפיין תקשורתי שיצר קיטוב חברתי חריף. אם הפעולה כנגד האחים המוסלמים התרחשה בעקבות דרישה של מדינות שעליהן ירדן מסתמכת – כמו מדינות המפרץ – אזי יש להסיק מכך שירדן נמצאת תחת לחץ חריף, בייחוד לאחר שהסיוע האמריקאי אליה הופסק על ידי ממשל טראמפ, שגם מאיים עליה שוב ושוב. אם המצב הוא אכן כזה, אנדוני תוהה, היה על השלטונות לבצע את המהלך בשקט ולהימנע מן הקמפיין שמקטב את החברה בעת כה רגישה.
אנדוני גם אינה חוסכת את שבט ביקורתה מן העיתונאים והאולפנים המעורבים בקמפיין, שלדעתה מוכיח כי מרבית העיתונאים הירדנים אינם יותר מאשר מבצעי הפקודות של השלטון, מצב התואם שלטון דיקטטורי.
אנדוני מסכמת ואומרת שלמרות הפלורליזם היחסי הקיים בירדן, הייתה בחברה הירדנית ציפייה לרפורמה ולהרחבה של זכויות האזרח ושל חופש הביטוי. כעת נראה שתקוות אלו נכזבות – בעקבות האירועים הנוכחיים ובעקבות ההדלפות על כך שהמלך עשוי לפזר בקרוב את הפרלמנט. לדעתה של אנדוני, מדובר בקוצר רואי המאיים על היציבות בירדן. נוסף על כך, ירדן, העומדת כעת בפני איומים נכבדים מצד ישראל, זקוקה לחזית פנימית חזקה ומאוחדת כדי לעמוד בפני איומים אלו – חזית שהאחים המוסלמים היו חלק חשוב ממנה.
מדובר אולי בניצחון טקטי של אויבי האחים המוסלמים כנגדם אך בהפסד אסטרטגי לירדן כולה
מה מאבדת ירדן לפי אבו ארשיד?
מאמרו של העיתונאי הפלסטיני אוסאמה אבו ארשיד, גם הוא באל־ערבי אל־ג'דיד, ביקורתי גם הוא כלפי השלטונות הירדניים בעקבות המהפך. לפי אבו ארשיד, ההיבט החמור ביותר במהלך הוא האופן שבו הוא מאיים על היציבות הפנימית של ירדן, שהיא מלכתחילה מעורערת ביותר – בייחוד בעקבות התנאים הכלכליים הקשים השוררים בה ובעקבות המתחים החברתיים הפנימיים הקיימים באופן היסטורי בחברה הירדנית. במצב כזה, המהלך הפומבי של השלטונות כנגד האחים המוסלמים יוצר קיטוב חריף בחברה הירדנית.
גם לפי ארשיד, המהלך של השלטונות כנגד האחים המוסלמים לא התחיל בעקבות חשיפת התא החמוש – הדבר היה רק הזדמנות להשלמת המהלך שהתחיל חודשים לפני כן בהאשמות של השלטון כלפי האחים המוסלמים בכך שהם קידמו אלימות נגד השלטון ברחובות, תקפו את העמדה של האחים המוסלמים נגד מעשיה של ישראל, ופעלו בתוך הפרלמנט כדי להקטין את השפעתה של מפלגת חזית הפעולה האסלאמית בתוך הפרלמנט.
גם לאחר תפיסת החוליה החמושה, אבו ארשיד מאשים, ניהלו השלטונות קמפיין תקשורתי חריף כנגד האחים המוסלמים, אף על פי שאלו טענו בתוקף שלא היה להם שום קשר או ידע מוקדם על פעילות החוליה. אבו ארשיד מדגיש שאין שום עדות לכך שגורם כלשהו באחים המוסלמים ידע על פעילות החוליה, ואף הממשלה או גופי המודיעין אינם טוענים כך. למרות זאת, הדבר אינו מוכיח שחברי החוליה לא הונעו על ידי האווירה הכללית בקרב התנועה, או שהתנועה לא הייתה סביבה שעודדה מעשים כאלו בשל התנגדותה החריפה לשלטון בסוגיית עזה.
למרות זאת, עורך דינם של הנאשמים טען שהם נעצרו כשלושה חודשים לפני שהפרשה הוכרזה באופן פומבי – מה שמעורר חשדות שהעיתוי היה מלאכותי ומתוכנן מראש.
ככלל, אבו ארשיד טוען, הנאשמים אומנם עברו על החוק, אבל הטיפול בהם צריך להיות ענייני-משפטי ולהתחשב בכך שהם ביקשו לפעול כנגד ישראל ופשעיה בעזה ובגדה – ולא כאילו הם ביקשו לפעול כנגד ירדן. בוודאי, הוא מטעים, שאין להשתמש במקרה זה ככלי ליצור פילוג פנימי במדינה ולפרק את החברה שלה מבפנים. אבו ארשיד מדגיש גם הוא שהאחים המוסלמים הם חלק אינטגרלי וחשוב במרקם החברתי והפוליטי של ירדן.
אבו רומאן מדגיש, פעילות של ייצור ואחסון של נשק בקרב מרכזי אוכלוסייה, בהכוונה של גורמים חיצוניים, היא פעילות שמשמעותה חתירה תחת ריבונות המדינה
הוא מדגיש שאלמנט נוסף ומסוכן עוד יותר של הפרשה הוא שהיא עשויה להחריף את המתח העדתי בין פלסטינים ובדואים בירדן, שכן העצורים מגיעים מרקע פלסטיני. אבו ארשיד מדגיש שקרע שכזה הוא בדיוק מה שישראל וארה"ב של טראמפ רוצות – שכן הללו רואות בירדן בית אלטרנטיבי לאומה הפלסטינית. כנגד תוכנית זו, דרך הפעולה הטובה ביותר היא קידום הזהות הלאומית הירדנית.
לבסוף, אבו ארשיד מדגיש שמדובר אולי בניצחון טקטי של אויבי האחים המוסלמים כנגדם אך בהפסד אסטרטגי לירדן כולה. שנית, הוא מציין שהתמיכה בפלסטין בתוך ירדן חוצה קווים עדתיים. לבסוף, אבו ארשיד מזהיר מלהישמע לשופרות המקדמים את הקמפיין, ומקווה שלמרות הכול, יתערב המלך עבדאללה וישתלט על המצב.
מה עושה ההנהגה מכאן? אבו רומאן על הקווים האדומים
לסיום, מאמרו של מוחמד אבו רומאן, אינטלקטואל בולט ושר לשעבר בממשלת ירדן, שהתפרסם באל־ערבי אל־ג'דיד, מנתח את האפשרויות העומדות כעת בפני האחים המוסלמים בירדן. אבו רומאן, בניגוד לשלושת המאמרים הקודמים שהובאו כאן, רואה בחומרה רבה את המעשה של הקבוצה שנתפסה.
ראשית כול, הוא טוען שקבוצות כמו זו שנתפסה פועלות במסגרת הכללית ובתמיכה עקרונית של האחים המוסלמים כבר זמן מה, ושהנקודה המכריעה עבור הממשלה הייתה מעברן מהברחת נשק לייצורו באופן מקומי. במצב כזה, גופי הביטחון והממשל החליטו לחסלן למרות הרגישות הכרוכה בכך.
אבו רומאן מבקש לשחזר את התסריט של מה שאירע – הוא משער שמדובר בקבוצה של צעירים שנתמכה ככל הנראה על ידי גורמים מחוץ לירדן המקושרים ל"ציר ההתנגדות האיראני", שביקשה לייצר נשק ולהבריחו לגדה המערבית כדי לפעול כנגד ישראל. במקרה כזה, הוא מדגיש, קבוצות כאלו היו קיימות עוד לפני אירועי השבעה באוקטובר – אך למרות זאת, ככל הנראה הגבירו אירועי המלחמה את הנכונות של צעירים בירדן להיות מעורבים בפעולות שכאלו. בכל אופן, אבו רומאן מדגיש, פעילות של ייצור ואחסון של נשק בקרב מרכזי אוכלוסייה, בהכוונה של גורמים חיצוניים, היא פעילות שמשמעותה חתירה תחת ריבונות המדינה.
האחים המוסלמים, אבו רומאן מטעים, ביקשו כבר שנים רבות לשכנע את הציבור שהם תנועה בלתי־אלימה. כיצד אם כן הם יכולים להבדיל את עצמם מן הקבוצות הללו, העוסקות בפעילות אלימה שנועדה להשיג מטרות פוליטיות? על אנשי האחים המוסלמים, הוא מדגיש, לבדל את עצמם בחריפות מקבוצות אלו – אחרת הם יהיו מזוהים איתן בהכרח.
התגבשות של קבוצות חמושות בתוך ירדן, לדבריו, עשויה להוביל למצב מסוכן המוכר מן המדינות סביב ירדן שבו קבוצות חמושות הופכות ל"מדינה בתוך מדינה", והמדינה עצמה מאבדת את ריבונותה והופכת ל־failed state.
אבו רומאן מתייחס גם הוא לקבוצה המתונה יותר שפרשה מן האחים המוסלמים ולעובדה שהפלג הניצי יותר סירב לקבלם בחזרה והתעקש להמשיך בפעולות בלתי־חוקיות באופן בלתי־רשמי
אך מה לגבי הטענה שמדובר בסך הכול במעשה של צעירים הנמצאים בסולידריות עם הפלסטינים בעזה, ושאין להפוך מקרה נקודתי זה לסיבה לחסל את תנועת האחים המוסלמים כולה?
אבו רומאן שולל טענה זו מכול וכול – הוא מדגיש שבירדן התקיימו הפגנות רבות, אולי יותר מבכל מדינה אחרת, לטובת פלסטין, בייחוד מאז פריצת המלחמה, ושירדן, ובייחוד שר החוץ שלה איימן ספדי, קיימה פעילות דיפלומטית ענפה שנועדה להגן על הפלסטינים ולהפסיק את המלחמה. למרות זאת, אנשי התנועה אתגרו שוב ושוב את השלטון, במה שאבו רומאן רואה כפרובוקציות בלתי־נחוצות: על אף שהותר להם להפגין תחת מגבלות מעטות, הם התעקשו להפר מגבלות אלו, ואף הפנו האשמות כלפי המדינה – האשמות שלדעתו היו איום על הסדר ועל האחדות הלאומית.
אבו רומאן מתייחס גם הוא לקבוצה המתונה יותר שפרשה מן האחים המוסלמים ולעובדה שהפלג הניצי יותר סירב לקבלם בחזרה והתעקש להמשיך בפעולות בלתי־חוקיות באופן בלתי־רשמי. הפעולות הרדיקליות הנוכחיות של האחים המוסלמים, כפי שאבו רומאן מתארן, הן אם כן המשך של תהליך רדיקליזציה של שנים רבות, לטענתו.
לפי אבו רומאן, אם האחים המוסלמים רוצים להשתלב מחדש בשדה הפוליטי הירדני, מוטל עליהם להרחיק את עצמם מסוג פעילות שכזה בעתיד, להפוך למפלגה המכבדת את גבולות החוק ולוותר על החלקים הסודיים והבלתי־חוקיים בפעילותם.
