תוכנית נתניהו ליום שאחרי כוללת סעיף לדה־רדיקליזציה, וזו התפתחות חיובית; אבל מאבק ברדיקליזציה בקרב הפלסטינים חייב להיעשות באקלים שבו גם גזענות, השפלה והקצנה מהצד הישראלי נבלמים.
כחצי שנה לפני 7 באוקטובר התפרסם במגזין של המכון למחקרי ביטחון לאומי מאמר שמקונן על כך שלישראל אין תוכנית אסטרטגית לאנטי־רדיקליזציה כעוד כלי למאבק בטרור ובאלימות. את המאמר כתבו ד"ר איה שושן וכותב שורות אלו מתוך פליאה על הזנחתו של כלי זה דווקא במדינה מוכת טרור כמו שלנו ולמרות היעילות המוכחת שלו והשימוש הרב שנעשה בו בעולם. והינה, אין אלא לברך שבתוכנית החדשה של רוה"מ נתניהו ליום שאחרי המלחמה סעיף שלם ומכובד מוקדש לדה־רדיקליזציה. אלא שכדי שהקו של דה־רדיקליזציה יילקח ברצינות הוא חייב להיות תואם למכלול המדיניות של ישראל מול הפלסטינים – כשיד אחת עושה דה־רדיקליזציה, והשנייה משאירה את בן גביר כשר לביטחון לאומי, זה כמו ללחוץ על הגז ועל הברקס ביחד. בכלל נראה שדה־רדיקליזציה הפכה קצת לבאזזוורד שגופים שונים משתמשים בה בלי ידע מקצועי בדברם על "היום שאחרי" בעזה.
תוכניות אנטי־רדיקליזציה (מושג רחב יותר מדה־רדיקליזציה של מי שכבר עברו תהליך הקצנה, וכוללות גם מניעת הקצנה) מצליחות כשהן מציעות לאוכלוסייה שנמצאת בסיכון לרדיקליזציה אופק והוגנות לצד קשיחות. אבל זה לא יכול להיות רק אופק צר, למשל במובן הכלכלי בלבד. היגיון של אדונים ועבדים (קחו עבודה – לרוב בשכר מינימום – ותיהיו בשקט) אינו מקהה רדיקליזציה – הוא מתדלק אותה. ניתן לומר שקצת כמו הרתעה, גם האחות המפותחת יותר – הדה־רדיקליזציה – נשענת על שני אדנים משלימים – פחד ותקווה. דה־רדיקליזציה מתאפשרת כשלפנות לאלימות זה מסוכן מאוד, מפחיד ולא־אפקטיבי; אבל, במקביל לכך, הימנעות מפנייה לאלימות היא עניין מתגמל, ולא רק במישור החומרי, וישנם ערוצי השפעה משמעותיים בדרכים לא־אלימות.
ואכן, משקלול הספרות המחקרית בנושא, אפשר לדבר על הגישה שניתן לכנות "הוגנות קשוחה" כגישה היעילה ביותר: מחד, ברקע חייבת להיות נוכחת העוצמה של כוחות הביטחון, המודיעין, הסיכול ואכיפת החוק, כך שפנייה לדרך האלימות תצטייר כמסוכנת מאוד ומרתיעה; מאידך, חייבים להתקיים גם כלים וקווי מדיניות חיוביים: תוכניות חינוכיות לצעירים ולנוער בסיכון לרדיקליזציה, מענה בתחומי הרווחה ומאבק באבטלה, שימוש באנשי דת ובמובילי דעת קהל מקומיים חיוביים, ובעיקר: דרושים ערוצי השפעה פוליטיים לגיטימיים המאפשרים לפרט ולקבוצות מיעוט להשפיע על מצב חייהם ועל המרחב שבו הם חיים בדרכים לא־אלימות, כך שהם אינם רק נתינים של משטר מדכא שמחליט על חייהם מעל ראשם.
הנקודה האחרונה היא קריטית כי היא נוגדת את האינטואיציות שלנו ואף מעוררת חלחלה: הרעיון הוא לתת דווקא לרעים ביותר אפשרות להיות שחקן פוליטי לגיטימי. כך למשל, הצליח נשיא אלג'יריה המנוח עבד אל־עזיז בותפליקה לסיים את מלחמת האזרחים המחרידה בארצו, כשאפשר לתנועות אסלאמיסטיות לחזור להיות מפלגות פוליטיות לגיטימיות (ואף חנן רבים מהלוחמים – יש שיאמרו מחבלים – מקרב המיליציות שלהן); כך היה עם ארגון הטרור IRA בצפון אירלנד; כך היה (אומנם בהצלחה חלקית בלבד) עם מחתרת FARC בקולומביה ובמקרים רבים נוספים. אפילו הנמרים הטמילים בסרי לנקה הוכרעו לא רק בכוח צבאי אלא באמצעות שדרוג הזכויות הפוליטיות של המיעוט הטמילי, ותהליך דומה בסוגו תרם גם לבלימת האלימות הפוליטית והטרור מצד מחתרות של המיעוט המוסלמי-אלבני בצפון מקדוניה ובצ'צ'ניה שתחת רוסיה.
זה לא אומר שיש לאפשר לחמאס לרוץ לכנסת, אבל כן יש היגיון שלפחות גורמים מקרבו ישולבו בממשל החדש בעזה – בניגוד למה שמוגדר במסמך של נתניהו, השואף כי את הרצועה ינהלו גורמים מקומיים ש"לא יהיו מזוהים עם מדינות או גופים התומכים בטרור". שילוב של אנשי חמאס בממשל החדש ברצועה הוא פתח לפילוגים בתנועה ולדה־רדיקליזציה של לפחות פלג מתוכה (כך למשל קרה באלג'יריה ובצפון אירלנד). גם מומחים שונים, כגון האלוף במיל' יצחק בריק וההיסטוריון, המתמחה בין היתר בחמאס פרופ' אברהם סלע מציעים קו דומה. למעשה, מהלך כזה, גם אם הוא קשה לנו רגשית, יכול גם להשתלב במגמות שכבר מתקיימות בפועל בחברה הפלסטינית בדבר הצורך בממשל משולב של פת"ח וחמאס, כפי שעלה בשיחות בין הפלגים במוסקווה, כשהאופק לאפשרות השפעה פוליטית כבר נדמה שיוצר מתח בין הזרוע הצבאית והמדינית של חמאס.
לבסוף, אנטי־רדיקליזציה מוצלחת דורשת לצד הקשיחות גם הוגנות, כלומר שוויון וצדק. כל זאת לצד הבנה שלא ניתן לעשות פיצול של העם הפלסטיני – להיטיב עם אוכלוסייה פלסטינית מסוימת במובלעת מסוימת בעזה פשוט לא יעבוד. מדובר בעם אחד, הקשור בעבותות בקשרי הזדהות ולעיתים אף בקשרי משפחה שחוצים גבולות בין עזה, לוד, יפו ושכם, כך שללא יחס הוגן באופן כולל ימשיך להתקיים הזעם. ולכן, היגיון הדה־רדיקליזציה של נתניהו יקרוס: כשבן גביר מנהל את המשטרה והשב"ס; כששרים רבים בממשלה מדברים בחיוב על עשיית זוועות בעזה; כשהממשלה משדרת לכלל הפלסטינים – כולל אזרחי ישראל – בוז, אדנותיות, השפלה ולא פעם גם גזענות, אין אפשרות לדה־רדיקליזציה. בקיצור, את המאבק ברדיקליזציה צריך לקיים גם מבית – נגד הקיצוניים שלנו ועוד יותר מכך, נגד הדיכוי המבני הסמוי מהעין (הישראלית) שגם הממשלות הכי מיינסטרימיות ואף שמאליות ביססו כאן.
אחרי שמבססים תשתית כזו של מדיניות מקרו לאנטי־רדיקליזציה, אפשר לדבר גם על תוכני הלימוד, על סדנאות ועל הכלים הנוגעים יותר לחינוך, לפסיכולוגיה ולקמפיינים. ללא תשתית זו ייתפס המאבק ברדיקליזציה, בצדק, כניסיון של משטר דיכוי למסך את הזעם על עוולותיו, ולפיכך יהיה זה מאבק שאיננו מוסרי ואיננו יעיל כאחד.
