לקראת הפסגה הערבית האמורה להתכנס בערב הסעודית ב־19 במאי מתרחשת פעילות פוליטית אינטנסיבית בכמה בירות ערביות. באמצע אפריל התקיימה בג׳דה שבסעודיה פגישה של שרי החוץ של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ ובה השתתפו גם מצרים, עיראק וירדן במטרה לדון בסוגיה של השבת סוריה לליגה הערבית. חברותה של סוריה בליגה הערבית הושעתה בנובמבר 2011 בעקבות פרוץ המשבר שם והתגלגלות האירועים לעימותים אלימים. ימים ספורים לאחר הפגישה החודש בג׳דה ערך שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן ביקור בדמשק ונפגש עם הנשיא אסד. זהו ביקורו הרשמי הראשון של שר חוץ סעודי בדמשק מאז ניתקה סעודיה את קשריה הדיפלומטיים עם סוריה בעקבות המשבר שפרץ שם לפני 12 שנה. ב־1 במאי אירחה ירדן פגישה נוספת שהשתתפו בה שרי החוץ של סוריה, ירדן, ערב הסעודית, עיראק ומצרים כדי לדון באותו עניין.
איתותים נוספים שמעידים על רצונו של העולם הערבי לנרמל את היחסים עם המשטר בסוריה קדמו או התרחשו בסמיכות לפגישות האחרונות שנערכו בג׳דה ובעמאן. שר החוץ הסורי ביקר בסעודיה, במצרים ובירדן, והאיתות הבולט היה ביקורו של הנשיא הסורי בעומאן ובאבו דאבי בתקופה האחרונה. על פי כל הסימנים התהליך של החזרת סוריה למושבה בליגה הערבית בהובלת סעודיה הולך ומבשיל.
עלפי דיווחים שונים שתי המדינות הערביות שעדיין מתנגדות לתהליך הסעודי הן קטר ומרוקו, כל אחת מסיבותיה שלה. קטר היא זו שהובילה את המהלך להרחקת סוריה מהליגה הערבית בעיצומם של האירועים שהתחוללו שם. היא ממשיכה לדבוק בעמדה עוינת כלפי המשטר בסוריה ככל הנראה בהתאם לרוחות הנושבות מוושינגטון, ואילו ההתנגדות של מרוקו באה כתגובה לעמדה של סוריה כלפי בעיית הסהרה המערבית וחזית הפוליסריו.
ההחלטה להשעות את החברות של סוריה בליגה הערבית נתקבלה בחיפזון ומתוך להט של כמה מדינות ערביות לסגור חשבון עם המשטר בדמשק. כעת נראה כי החלטה זו הסתמכה על הערכת מצב שהתחוור בדיעבד שהייתה מוטעית. שכן בניגוד לצפי שימיו של משטר אסד נהיו ספורים, הוא החזיק מעמד והצליח לשרוד למרות הטרגדיה הנוראה שעברה סוריה והמחיר הבל יתואר ששילם העם הסורי.
קשה למצוא בהיסטוריה דוגמה דומה למה שאירע בסוריה ולטרגדיה שהתרחשה שם ושינתה את פניה של המדינה. הפגנות מחאה בלתי־אלימות שאירעו בדרעא עיר בדרום סוריה הפכו חיש מהר לתבערה גדולה שהכניסה מדינה שלמה למלחמת אזרחים עקובה מדם. סוריה הפכה לזירת התגוששות ששאבה לתוכה כוחות רבים מהאזור ומכל קצווי תבל.
כעבור 12 שנה מאז פרוץ המשבר, מדינות ערב, בעיקר אלה שהיו מעורבות במשבר ושתמכו באופוזיציה, חוזרות לחשב מסלול מחדש ולחפש כיצד ניתן לצמצם את הנזקים שנגרמו מהתמשכותו של המשבר עד כה. לצד קריאות התמיכה בחימום היחסים עם המשטר הסורי, כלי התקשורת המזוהים עם קטר גדושים במאמרים ביקורתיים המביעים התנגדות למהלך זה. שני מאמרים ברוח זו התפרסמו בשני אתרים – אל־ג׳זירה ואל־ערבי אל־ג׳דיד – מאת שני אופוזיציונרים סורים. הראשון הוא הכותב הסורי ראתב שעבו, רופא במקצועו, בן לעדה העלאווית בסוריה ומתנגד מובהק למשטר. הוא ישב בכלא הסורי במשך 16 שנים רצופות.
שעבו מביע במאמרו ספקות לגבי סיכויי הצלחתו של תהליך הנורמליזציה עם המשטר בסוריה. הוא סבור כי הסיבות שהובילו להשעיית החברות של סוריה בליגה הערבית ולחרם שהוטל על המשטר עדיין תקפות ואף התווספו אליהן סיבות נוספות המחזקות את הצורך להתנגד לנרמול היחסים עם המשטר בדמשק.
הכותב מציין כי למשטר אסד אין שליטה על כל השטח הסורי. כמעט שליש משטחה של סוריה נתון לשליטתם של פלגים המתנגדים למשטר. מצד אחד הכורדים בצפון מזרח, שהכריזו על מנהל עצמי באופן חד־צדדי ושולטים על אזורים חקלאיים חשובים ועל רוב בארות הנפט וזוכים לתמיכה ולסיוע מארה״ב, ומן הצד השני פלגים אסלאמיסטיים ששולטים בצפון מערב המדינה ונתמכים על ידי טורקיה. שתי ישויות אלה בעלות מאפיינים של מדינות סמי־עצמאיות שרק הכרה רשמית של הקהילה הבין־לאומית חסרה כדי שיתפקדו כמדינות עצמאיות לכל דבר ועניין. מצב זה של חוסר משילות ושליטה של המשטר בכל שטח המדינה ובאזרחיה מעמיד בספק את כשירותו להיות נציגו של העם הסורי כולו.
הכותב מנסה להסביר את הרקע למהלך הנורמליזציה עם המשטר בסוריה ומה עומד מאחוריו. הוא תוהה אם מהלך זה הוא בבחינת סלילת דרך לקידום פשרה כלשהי? ואם מסקנה זו אכן נכונה, מה טיבה של פשרה זו והאם יש לה סיכוי להצליח? המצב בסוריה הגיע לנקודת קיפאון להערכתו של שעבו. אין בכוחם של הצדדים היריבים להניע את העגלה שנתקעה עמוק בבוץ. הן הגורמים המקומיים, כולל המשטר בדמשק, והן גורמי החוץ הבוחשים בקדרה הגיעו לקצה יכולתם לחולל שינויים במפת השליטה בשטח, דבר שהביא אותם להתרכז בלשמור על ההישגים שהשיגו.
בעיני הכותב, הקיפאון שאליו נקלע המצב בסוריה וקיבוע הקווים בין הכוחות, הם שהביאו את מדינות ערב לנקוט יוזמה ולהתקרב אל המשטר הסורי בתקווה להכילו כדי להיות חלק מהסדרים אזוריים רחבים ומקובלים. אולם הוא מפקפק בנכונותו של המשטר להשתלב בתהליך כזה.
הכותב סבור כי המשטר בדמשק אינו מתלהב מהתקרבותן של מדינות ערב אליו ואינו שש למאמצים של רוסיה ושל איראן לקרב בינו לבין טורקיה. הוא חש בנוח נוכח המצב הקיים ואינו חפץ בשינוי הסטטוס קוו. כי בשני המקרים הוא חושש מפני אילוצים שיביאו אותו להכיר במצב החדש שנוצר בסוריה שהוא אינו מגלה שום נכונות להשלים עימו. השלטונות שקמו באזורים האחרים – הכורדים בצפון־מזרח והמורדים בצפון־מערב – דומים להפליא למשטר בדמשק וכמוהו הם מרוצים מהישגיהם ואינם חפצים בשינוי.
הכותב אף טוען כי ישנה אפשרות שהמשטר בדמשק יחבל בנורמליזציה ויכשיל אותה אם ימצא את עצמו נדרש במפגיע להכניס רפורמות שיחזירו לסוריה את יוקרתה כמדינה ריבונית ושולטת. דבר כזה לא יכול להתבצע מבלי להתחשב במאזן הכוחות החדש שנוצר בין כל הכוחות הפנימיים המעורבים במאבק. השמירה על מונופל הכוח ועל השלטון עדיפה בעיני המשטר על כספי שיקומה מחדש של סוריה לדברי הכותב.
הכותב מציין כי המהלכים של מדינות ערב המיועדים לנרמל את היחסים עם המשטר בסוריה אינם יכולים להיעשות במנותק מהפרספקטיבה של מדינות המערב, ובמיוחד של ארה״ב. מדינות אלה שמות את הדגש לכאורה על ביצוע רפורמות פוליטיות כתנאי מוקדם לנורמליזציה עם המשטר, להבנתו של הכותב. אולם סימני שאלה רבים מועלים בהקשר זה. האם דרישותיהן של ארה״ב ושל מדינות המערב לחולל שינויים במבנה של המשטר אכן משקפות רצון כן להיטיב עם העם הסורי? התשובה היא בהחלט לא. הצביעות והמוסר הכפול של מדינות אלה הוא סימן ההיכר של מדיניותן ושל יחסן למדינות ולקונפליקטים אחרים.
לא ניתן לנקות את המשטר בדמשק מכל חטא. אולם כל הגורמים האזוריים והבין־לאומיים שהיו להם יד ורגל בסכסוך הדמים בסוריה פעלו לפי אג׳נדות ואינטרסים משלהם שביניהם לבין הדרישות המוצדקות של העם הסורי לא היה ולא כלום.
בשורה התחתונה, הכותב מעריך שמאמצי הפיוס עם המשטר בסוריה יעלו על שרטון משום שהפתיחות כלפיו מצד מדינות ערב לא תהיה בחינם והיא תותנה בקיום תנאים שלא יהיו לרוחו של המשטר, שאינו מסוגל לשלם מחיר כה כבד מבחינתו תמורת כל התשורות שיינתנו לו.
מאמר נוסף שנכתב ברוח דומה ומותח ביקורת קשה על הנורמליזציה, הוא פרי עטו של הכותב מחמד סרמיני, עיתונאי סורי היושב בטורקיה ומנהל משם מרכז מחקר בשם ״ג׳סור״. במאמרו שפורסם באתר אל־ג׳זירה גם הוא מטיל ספק בסיכויי הצלחתו של תהליך הנורמליזציה עם המשטר הסורי. הוא מגדירו כהימור אבוד בזמן שאול.
סרמיני מסכים עם שעבו על כך שהסיבה הצפויה לכישלונו של התהליך טמונה במבנהו של המשטר שאיבד שני יסודות עיקריים של ישות מדינתית מוכרת – האדמה והריבונות. הוא מסביר כי על אף שהמשטר הקיים בסוריה עדיין זוכה ללגיטימיות ולהכרה בין־לאומית בשל האיזונים העולמיים, הוא שולט רק על שני שלישים משטחה של המדינה והוא נתון להשפעתן של שתי מדינות זרות הפועלות באזורי שליטתו – רוסיה ואיראן. בסיכומו של דבר ארבע מדינות חולקות את השליטה בשטח הסורי – רוסיה, איראן, טורקיה וארה״ב והמדינה החמישית ששולטת במרחב האווירי היא ישראל.
המדינות הערביות המעורבות בתהליך הנורמליזציה אינן תולות תקווה ביכולתו של המשטר לספק להן את הסחורה. המניע מאחורי צעד זה הוא חתירתן לשמור על אינטרסיהן האזוריים והבין־לאומיים תוך התקרבות אל איראן ואל רוסיה בצל תמורות שמתחוללות באזור ובעולם
תהליך הנורמליזציה על פי סרמיני הוא עדות לכישלונה של המערכת הערבית, שחותרת לנרמל יחסים עם מדינה כושלת לפי אמות המידה החוקיות והפוליטיות המקובלות.
משטר אסד לא הצליח לשבור את הקיפאון השורר בסוריה מאז 2020 ולחולל שינוי לטובתו באף מישור באופן שיצדיק קיום מגע עימו מתוקף מצב דה פקטו שנוצר:
פוליטית, התנהלות המשטר שמה לאל את המאמצים לניסוח חוקה חדשה במסגרת הוועדה החוקתית בתמיכת רוסיה. המשטר הסורי גם לא השיג את מבוקשו ולא הצליח לכפות את ״העקרונות הלאומיים״ לפי הבנתו כמבוא לרפורמה החוקתית כדי לשמור על רוח החוקה שהוא חוקק ב־2012.
ביטחונית, הסולחות שנערכו עם פלגי מורדים ושקיבלו תאוצה בשנים 2022-2021 לא הביאו לשליטה מחדש של המשטר על האזורים בדרום המדינה. התושבים המקומיים והפלגים המורדים שהיו מעורבים בסולחות ממשיכים להתנגד למשטר. המשטר גם אינו מצליח לכפות את מרותו על המליציות האיראניות הפועלות בפרברי דמשק, בדרעא ובקוניטרה.
צבאית, מאז 2020 לא עלה בידו של המשטר לשנות את מפת השליטה במזרח ובצפון המדינה כי המפתח לשלום ולמלחמה אינו בידיו אלא בידי רוסיה ואיראן, שאין להן בלעדיות לנהוג כראות עיניהן והן חייבות להתחשב בעמדות של ארה״ב ושל טורקיה.
כלכלית, המצב הכלכלי במדינה הוא בכי רע, ושער הלירה הסורית קורס. המדיניות הכלכלית שהנהיג המשטר נחלה כישלון. כלכלת המלחמה השתלטה על תחומי הפעילות הכלכלית של כל המגזרים. מה שהיה אמור להיות אמצעי זמני שמכתיב את מצב החירום הפך למציאות קבועה שקשה להשתחרר ממנה ולהחזיר את המצב הכלכלי לקדמותו, קרי כלכלת שלום.
מכאן סרמיני מסיק כי המדינות הערביות המעורבות בתהליך הנורמליזציה אינן תולות תקווה ביכולתו של המשטר לספק להן את הסחורה. המניע מאחורי צעד זה הוא חתירתן לשמור על אינטרסיהן האזוריים והבין־לאומיים תוך התקרבות אל איראן ואל רוסיה בצל תמורות שמתחוללות באזור ובעולם. לדעת הכותב, המשטר בדמשק אינו חשוב כשלעצמו עבור המדינות המעורבות בתהליך הנורמליזציה עימו. המגעים איתו משמשים כצינור שדרכו נשלחים מסרים לכאן ולכאן. מדינות ערב וטורקיה אינן שמות את מבטחן בארה״ב; הן מהלכות בין הטיפות כדי להגדיל את מרחב התמרון מולה ובאותה עת לשמור על האינטרסים שלהן הרחק מהמטרייה האמריקאית.
הוא מוסיף ומציין כי תהליך הנורמליזציה אין משמעו להמציא את המשטר מחדש. מבנהו אינו מאפשר זאת במיוחד לאחר שהפך לבן־ערובה של בנות־בריתו איראן ורוסיה, כך שחזרה למצב מלפני 2011 היא בלתי־אפשרית. מצד אחד איראן לא תיתן יד לשינוי האיזונים הפנימיים בצורה שתשפיע על מעמדה ועל האינטרסים שלה. ומהצד השני סביר להניח שבשל המלחמה באוקראינה רוסיה תאפשר לשחקנים אחרים למלא את מקומה בתחומים מסוימים רק בתנאי שתפקידה המרכזי בקבלת החלטות במישורים – הפוליטי, הצבאי והכלכלי – לא ייפגע.
לסיכום, גם סרמיני מעריך כי תהליך הנורמליזציה לא יניב פירות. הניסיונות להמציא את המשטר מחדש או לתקן את התנהלותו הם דבר בלתי־אפשרי. מכאן, צעדי הנרמול עם המשטר הסורי הם חסרי משמעות וחסרי ערך. הם ננקטים בזמן שאול בעקבות נקודת הקיפאון שאליה הגיע המשבר הסורי מאז 2020. לדעת הכותב המצב עלול להשתנות באופן דרסטי אם ייכשלו המאמצים להשיג רגיעה אזורית בעקבות הפשרת היחסים בין איראן לסעודיה או במקרה של הסלמה פתאומית או של הכרעת המלחמה באוקראינה לטובת המערב.
