בימים האחרונים בחריין סופגת את מתקפת הטילים הקשה בתולדותיה, כחלק מההחלטה המפתיעה של איראן להפנות חלק ניכר מכוח האש שלה לעבר המפרץ הפרסי. עשרות הטילים והכטב"מים ששוגרו לבחריין כוונו במקור לבסיס הצי האמריקאי שבמזרח עיר הבירה מנאמה, אך במהרה נרשמו פגיעות גם בשורה של מטרות אזרחיות: בנייני מגורים בשכונת סיף שבמערב עיר הבירה ובעיר מוחרק הצפונית, שדה התעופה, הנמל הימי ואזורים נוספים.
התושבים, שאומנם כבר התנסו לראשונה באזעקה במהלך מלחמת 12 הימים, שרויים באבל ובחרדה. עשרות אלפים פונו מבתיהם, במיוחד תושבי שכונת ג'ופייר הסמוכה לבסיס האמריקאי, ומרבית היבטי החיים במדינה שותקו. השלטון קורא לציבור להשתמש בחניונים תת־קרקעיים כמקלט, אך משיחות שקיימתי עם מכרים למדתי שרובם מעדיפים להסתגר בבתים, אפילו במחיר של סיכון אישי.
מבחינת איראן, המתקפה על בחריין היא חלק ממה שמסתמן כאסטרטגיה כללית לתקוף במפרץ בתקווה שהאיום על השווקים העולמיים יביא לעצירת המלחמה. בשל כך, התגובה הבחריינית, אם תהיה כזו, תתבצע כנראה דרך המסגרת המשותפת של ה־GCC (מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ) ולא באופן עצמאי. ואולם, המתחים החברתיים שהתעוררו בבחריין בוקר המתקפה האיראנית אינם דומים לאלה שהתעוררו אצל שכנותיה. זאת בשל התפקיד החריג שאיראן משחקת בשיח הפוליטי הפנימי בבחריין.
"קולות מן העבר": איראן כדמון פוליטי בשיח בבחריין
בבחריין, בשונה מהסטריאוטיפ לגבי מדינות המפרץ, קיימת חברה אזרחית שוקקת. היא המדינה היחידה באזור שמתקיימות בה הפגנות באופן קבוע, והאזרחים נוהגים להתגאות בכך שבשונה משכניהם, הם גרים במדינה "אמיתית". ואכן, בחריין אינה נהנית מהשפע הכלכלי המאפיין את נסיכויות הנפט, וכתוצאה מכך קיים בה מעמד ביניים בעל תודעה מפותחת ועמדות עצמאיות. דוגמה בולטת (אך לא יחידה) לכך היא ההתנגדות הנחרצת שהשמיעו רבים מאזרחי המדינה כלפי הסכמי אברהם.
במקביל לכך, ועם קשר הדוק לדברים לעיל, קיים במדינה מנגנון משומן של דיכוי פוליטי שתכליתו שימור המשטר. הביטוי המרכזי של אותו מנגנון הוא הטלת הגבלות דרקוניות על הציבור השיעי (למעלה ממחצית האוכלוסייה) והדרתו מעמדות כוח תוך הצגתו כגיס חמישי. כחלק מכך, ועל אף שבשנתיים האחרונות חל שיפור בנושא, בבתי הכלא במדינה מוחזקים עשרות רבות של אסירים פוליטיים הסובלים מתנאי מאסר ירודים ומפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות. הבולט בהם הוא הפוליטיקאי לשעבר איבראהים שריף, שנעצר בסוף השנה שעברה בשל קריאתו לנתק את היחסים עם ישראל על רקע המלחמה בעזה.
אחוז ניכר מהציבור השיעי מורכב מאיראנים שהיגרו לבחריין בתחילת המאה ה־20. אף שרבים מהם נמצאים בבחריין זה למעלה משלושה דורות, הם שומרים על השפה הפרסית ועל זהות איראנית ומכונים "עג'ם", זרים
במשחק האיזונים והבלמים שמתקיים בין חופש הביטוי לדיכוי פוליטי בבחריין, הדימוי של איראן תופס תפקיד מיוחד. אנשי אופוזיציה בחריינים נמצאים תחת חשד מתמיד שנאמנותם נתונה לאיראן ולא לבחריין. חשד זה אינו מנותק לחלוטין מן המציאות. המנהיג הרוחני של הציבור השיעי במדינה הוא השיח' עיסא קאסם, שנמצא בגלות פוליטית באיראן זה למעלה מעשור, ולעיתים קרובות אכן מהדהד בתקשורת מסרים איראניים.
יתרה מכך, אחוז ניכר מהציבור השיעי מורכב מאיראנים שהיגרו לבחריין בתחילת המאה ה־20. אף שרבים מהם נמצאים בבחריין זה למעלה משלושה דורות, הם שומרים על השפה הפרסית ועל זהות איראנית ומכונים "עג'ם" (عجم, זרים). יתר הציבור השיעי במדינה מכונה "בחארנה" (بحارنة) והוא מנוכר מהשלטון מסיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן כאן.
מהדברים לעיל עולה שקיים יסוד מסוים של אמת בטענה שהאופוזיציה הבחריינית נמצאת בקשרים עם איראן, אך כנהוג במשטרים סמכותניים, עובדה זו משמשת ככלי לניגוח פוליטי ולביטול דרישותיהם הלגיטימיות של אזרחים שיעים שומרי חוק ושל המעמד הבינוני בכללותו. העיתונאי הבחרייני הפופולרי האני אל־פרדאן הדגים את הדפוס לפני מספר שבועות בטור דעה שפרסם ברשתות החברתיות.
"שוב הופיעו, כקולות מן העבר, המנגינות המוכרות על כך שאיראן 'מפעילה את זרועותיה בבחריין' – בשעה שבפועל מדובר בכמה מובטלים המפגינים מול משרד העבודה", כתב העיתונאי. הכוונה שלו היא לשיח התקשורתי סביב המחאה הגוברת בעניין משבר האבטלה במדינה – תוצאה של שורה של מהלכי הפרטה שקיימה בחריין בניסיון להיחלץ מחובותיה לקרן המטבע.
"על אף שהאבטלה פוגעת בכל משקי הבית הבחריינים ללא יוצא מן הכלל," אל־פרדאן מנתח, "קולות מסוימים מסרבים להישיר מבט למציאות ומתעקשים למסגר את הדרישות הצודקות של המפגינים כנאמנות למדינה זרה".
המחאה נגד האבטלה היא דוגמה אחת מיני רבות. מחאות האביב הערבי ב־2011 מוסגרו גם הן כמבצע השפעה איראני, והזינו שורה של צעדים סמכותניים לאורך העשור שעבר, ובכלל זה הוצאה מהחוק של המפלגות המייצגות את הציבור השיעי (כיום רוב חברי הפרלמנט הם מועמדים עצמאיים) וסגירה של אל־וסט, העיתון הביקורתי היחיד במדינה (כיום בחריין מדורגת בתחתית מדדי החופש התקשורתי העולמיים).
כמעט שלא ניתן למצוא בתקשורת הבחריינית דיון ביקורתי על התלות הביטחונית המוחלטת של המדינה בארצות הברית ועל ההחלטה להפוך את בירת המדינה לבסיס צבאי דה־פקטו
בהנהגה הבחריינית קיימות גישות שונות להתמודדות עם הניכור הפוליטי בין העדות במדינה. אף שהדיכוטומיה בין הגישות אינה מוחלטת, בהכללה ניתן לחלק אותן לזרם היוני בראשות ראש הממשלה ויורש העצר סלמאן בן חמד, הדוגל באינטגרציה ככלי לריפוי המתחים, אל מול הזרם הניצי בראשות שר הפנים הוותיק ראשד בן עבדאללה, החשדן כלפי הרחוב הבחרייני והנוטה להתמודד עם המתחים הפוליטיים במדינה באמצעות טכנולוגיות ריגול וכריתת בריתות עם מדינות בעלות כוח צבאי.
בחמש השנים האחרונות דווקא הזרם היוני היה זה שהכתיב את הקצב. דבר זה התבטא בין היתר ברענון שורות הממשלה תוך מינוי מספר רב של שרים שיעים והדחה של שרים מהזרם הניצי. לצד זאת, ניתן היה להבחין בשיקום הדרגתי של היחסים הדיפלומטיים עם איראן ובשורה של מחוות פיוס בין המלך הבחרייני לאחד ממנהיגי האופוזיציה – איש הדת השיעי עבדאללה אל־ע'ורייפי.
לא זמן להתפלסף: רדיפה פוליטית בעקבות המתקפה האיראנית
בוקר המתקפה האיראנית על בחריין, לצד קריאות לאחדות ולשמירה על הביטחון האישי, ניתן כבר להבחין בהתעצמותו של הזרם הניצי בבחריין. מאמר המערכת של אל־איאם, העיתון הנפוץ במדינה, שבבעלות יועץ התקשורת של המלך, פתח בכך ש"בחריין, ארץ השלום, האהבה, הסובלנות והאחווה, ספגה מתקפת טילים ישירה ואכזרית מאיראן". אלא שכבר בפסקה הרביעית קרא ראשד אל־חאמר, עורך העיתון, לתקוף אויבים מבפנים, ושיבח את גופי הצנזורה על מאבקם ב"מפיצי השמועות והשקרים שמטרתם לזעזע את הביטחון ולזרוע כאוס".
בוטה אף יותר היה העיתון אל־וטן, גם הוא בבעלות של אחד מיועצי המלך. העיתונאי המקורב לשלטון פייסל א־שיח' תיאר בטור דעה בעיתון זה את רגעי המתקפה הראשונים ומייד פנה לפרט על "הגועל" שאחז בו אל מול סרטונים של אזרחים בחריינים אשר "במופע נדיר של חוצפה ועליבות – מהללים את מי שתוקף את מדינתם!" א־שיח' מיהר לחבר את התופעה לשיח העדתי שתיארתי לעיל. "אותם אנשים ודאי יטענו בהמשך שהם נאמנים למדינה, ויתפלאו שמאשימים אותם בבגידה או בנאמנות לישות זרה," הסביר "אך למעשה, גורמים אלה חשפו את עצמם כגיס חמישי וככלי שרת בידי מי שמסכן את ביטחון המדינה".
עורכי העיתונים וכותבי הטורים הבחריינים אינם מדברים בחלל ריק. שעות בודדות בלבד לאחר המתקפה הודיע משרד הפנים הבחרייני שיחידת "הפשעים האלקטרוניים" עצרה קבוצת אנשים ש"הביעו תמיכה בפעילות התוקפנית שמופנית נגד ממלכת בחריין". בסבירות גבוהה מדובר באזרחים שצילמו את אחת הפגיעות בבסיס הצי האמריקאי תוך צהלות שמחה וקריאות קרב מהמסורת השיעית: "תעזור לנו עלי!" (يا علي مدد). בהמשך הוציא משרד הפנים הודעות על מעצרים נוספים (1, 2) של אזרחים שהפיצו סרטונים הקשורים למתקפה האיראנית.
הפיקוח האלקטרוני הפולשני על אזרחי המדינה והמסגור התקשורתי הנלווה לו נועדו למנוע דיון ציבורי רציני בסיבה למתקפת הטילים על המדינה: החלטת השלטון לאפשר בניית בסיס ענק של הצי האמריקאי בשטחה. מצלמי הסרטון המצורף המוזכר לעיל לא צהלו על הפגיעה בבחריין, אלא הביעו התנגדות לנוכחות הצבאית הזרה על אדמתם (כפי שמתבטא בקריאת השמחה "תראה איך הכלב בורח, כמו אמריקאי!").
ככל שהמלחמה תתארך, סביר שהכוחות הניציים במדינה יצברו עוד כוח ויביאו למחיקת ההישגים שנרשמו בשנים האחרונות בתחום האינטגרציה בין העדות
ואכן, כמעט שלא ניתן למצוא בתקשורת הבחריינית דיון ביקורתי על התלות הביטחונית המוחלטת של המדינה בארצות הברית ועל ההחלטה להפוך את בירת המדינה לבסיס צבאי דה־פקטו. מי שכן עשה זאת הוא האתר האופוזיציוני מראת אל־בחריין (مرآة البحرين) שמופעל על ידי גולים פוליטיים. במאמר שהתפרסם עם פרוץ המלחמה טענו עורכי האתר כי "ההתרחשויות מעלות שאלות קשות על הבחירות האסטרטגיות של המדינה בעשורים החולפים, במיוחד בנוגע להחלטה לארח בשטחה כוחות ומתקנים צבאיים זרים, ובפרט אמריקאיים".
בחריין, לדברי העורכים, הפכה לציר מרכזי בהתבססות הצבאית של ארצות הברית במפרץ. עם פרוץ המלחמה התגלתה החלטה זו כסכנה משמעותית לחיי האזרחים. המאמר מציב שלוש שאלות להנהגה הבחריינית: 1) האם ההחלטה להפוך את המדינה לבסיס צבאי בין־לאומי משרתת את האינטרס של האזרחים? 2) האם הסכנות הכרוכות בהחלטה זו נבחנו באופן רציני? 3) האם ננקטו צעדים כדי להבטיח את שלומם של תושבי המדינה בתרחיש של זליגת מלחמה אזורית לשטחה?
עיון ברשתות החברתיות מלמד ששאלות אלה אכן מטרידות את הציבור הבחרייני. לצד תחושת הזעם כלפי האיראנים והתפילות המשותפות לביטחון, רבים קוראים להוציא מהמדינה את הכוחות הזרים. בתגובה על דיווח על פגיעה בספינה בריטית בנמל בחריין, הגיבו "אללה הורס את מי שהרס את המדינה" ו"אללה מתנקם במי שגרם למלחמה". בתגובה על דיווח אחר ענו "למה אנחנו מסכימים להעמיד את המדינה שלנו בפני איומים כאלה רק בשביל בסיסים שאפילו לא מגינים עלינו? אני חושב שאלמלא הבסיסים הללו, איש לא היה תוקף אותנו". מאות מגיבים נוספים חזרו על אותם מסרים.
סנטימנט ציבורי זה מסביר את הצורך של משרד הפנים הבחרייני ושל כלי התקשורת הנאמנים לשלטון לפתוח במבצע נגד חופש הביטוי כמעט עם שיגור הטיל הראשון. ככל שהמלחמה תתארך, סביר שהכוחות הניציים במדינה יצברו עוד כוח ויביאו למחיקת ההישגים שנרשמו בשנים האחרונות בתחום האינטגרציה בין העדות וקידום השוויון במדינה. במקביל לכך, ספק אם הציבור הבחרייני יזכה לנהל את הדיון שהוא מעוניין בו לגבי ההשלכות של התלות הביטחונית המוחלטת בארצות הברית.
