בפברואר 2018, אפליקציית וייז הוסיפה לממשק הניווט שלה את האפשרות להימנע מכניסה לאזורים מסוכנים. "אזורים מסוכנים" במקרה זה היו בעיקר דרכים שעוברות בגדה המערבית, והסיבה לתוספת הייתה רצף של מקרים שבהם ישראלים הגיעו בטעות לערים פלסטיניות בעקבות שימוש בווייז וחולצו על ידי כוחות הביטחון. כך, באבחת עדכון גרסה, הפכה הגדה המערבית לאזור סכנה בתודעתם של מאות אלפי נהגים.
מזרח ירושלים, או כביש 60, כמובן לא הפכו למסוכנים יותר או פחות בשל פיצ'ר חדש באפליקציה. אולם כאשר אמצעי ניווט מתייג אזורים או דרכים מסוימות כאיום לביטחון האישי, הוא מטשטש את המציאות באופן שהופך אותם ל"מסוכנים", מנתק את ההקשר הפוליטי מן הבחירה אם להגיע אליהם או לא, והופך את השימוש בהם לשאלה כמעט טכנית – לא שונה במהותה משינויי מזג האוויר או שעות העומס בכבישים.
בעולם שבו אפליקציות של מפות מעצבות את התנועה ואת ההיכרות עם המרחב, מיפוי הופך למכשיר של כינון אפיסטמולוגיה פוליטית ותודעה של מקום. ובמקרה של ירושלים, שבה המציאות הפוליטית קשורה באופן ישיר לאופיו של המרחב, יש לכך השלכות עמוקות על חיי היום־יום.
כך מראה הסופר והחוקר הירושלמי מאלק זַבְּלַח במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת של המכון ללימודים פלסטיניים. הוא מנתח את האופן שבו פלטפורמות מיפוי דיגיטליות מהנדסות מחדש את המרחב הירושלמי על ידי שיום מקומות (טופונימיה) והגדרת אזורים, ומציע את המושג "ריבונות של כתובת" כדי לתאר את הכוח העדין, הסמוי שמופעל על המרחב באמצעות ניהול הנראות הדיגיטלית שלו.
ברוח זו של מסורת הגיאוגרפיה הביקורתית, הוא מראה כיצד שמות מקומות במפות אינם תיעוד אובייקטיבי של החלל, כי אם מנגנון להדרה סמלית של גורמים מסוימים מתוכו; ולמרות זאת, הוא מצביע על דרכים להתנגדות, ומראה כיצד מיזמים שונים בתחום יכולים לאתגר את ההגמוניה של הנרטיב האידאולוגי שהמפה מספרת.
משתמשים פרטיים יכולים להציע תרומה משלהם, אולם גוגל שומרת לעצמה את הזכות לבחור אם לקבל את התרומה וכיצד להטמיע אותה במערכותיה
איך נבחר שם במפה?
אולם כדי לחשוף את מנגנוני הבניית הנרטיב הסמויים שמשולבים בפלטפורמות מיפוי דיגיטליות, כדאי להבין כיצד מנגנוני השיום של אלה פועלים. זבלח אינו נוקב בשם של אפליקציה ספציפית ואיננו מפרט את מנגנון הפעולה, אולם בין השיטין עולה שהוא מכוון בעיקר לכלים מהסוג של גוגל מפות או וייז.
ככלל, מאגרי המידע של אפליקציות כאלה מבוססים על שלושה מקורות עיקריים: את התשתית מספקות רשויות המדינה והעיר, שמעניקות גישה לנתוני מיפוי ופרסלציה המשמשים לקביעת שמות רחובות ושכונות. במקרה של ירושלים, מדובר בעיקר במרכז למיפוי ישראל (מפ"י) ובעיריית ירושלים. על גבי שכבה זו נוספים נתונים שחולצו מתוך מאגרי מידע מסחריים של חברות מיפוי ולוויין פרטיות.
לבסוף, פלטפורמות שונות מאפשרות למשתמשים פרטיים להצביע על נקודות ציון ועל אתרים חשובים ולהציע להם שמות מתאימים. על בסיס שלושת המקורות הללו, מפות דיגיטליות מסנתזות דימוי דיגיטלי של המרחב.
מיותר לציין שלא מדובר בתהליך דמוקרטי או שקוף. מלכתחילה, עיקר הנתונים מגיע מרשויות המדינה, שקובעות שמות מקומות משיקולים אידאולוגיים ופוליטיים (כך במקרה של ירושלים, שהעדיפה לתת לשכונות שמות עבריים מחודשים כמו "קוממיות" או "מנחת" במקום השמות הערביים המסורתיים "טלביה" ו"מלחה" בהתאמה). גם החברות המסחריות שמשלימות את הנתונים כפופות לרגולציה מסוגים שונים שאינה תמיד מאפשרת להן לספק מידע מלא ואובייקטיבי. משתמשים פרטיים יכולים להציע תרומה משלהם, אולם גוגל שומרת לעצמה את הזכות לבחור אם לקבל את התרומה וכיצד להטמיע אותה במערכותיה.
חשוב אף יותר, גוגל ופלטפורמות מיפוי כמותה מצניעות בכוונה את ההבדלים בין סוגי הנתונים השונים. הן מסנתזות את כלל המידע הממשלתי, הפרטי והמסחרי, בוררות ממנו פרטים מסוימים ומשמיטות אחרים, מקרינות אותו על גבי מפה אחת ומציעות על בסיסו שירותי ניווט והתאמת מסלול. כאשר רואים מקום מסוים במפה שמופיע בשם מסוים, אי־אפשר לדעת אם זהו שם מחודש וחסר שימוש שקבעה לו העירייה או שמו המקורי שבו הוא מוכר בקרב המקומיים.
כדי לנווט ברחובות אלה נדרשת מיומנות פילולוגית של ממש, ועדיין מצבם אולי טוב יותר מזה של מאות רחובות וסמטאות במזרח העיר שאינם זוכים כלל לשמות במפה – לא כל שכן למספרי בתים
במילים אחרות, לדברי זבלח, פלטפורמות מיפוי דיגיטליות נהנות מסמכות אדירה, ואחראיות "לתת שמות למקומות, לסווג אותם, לספק תוצאות חיפוש לגביהם לגולשים ולקבוע את המסלול אליהם". הן מעצבות את המפה ואת תמונת העולם, מתערבות בהן ומציגות אותן כמהות אחידה ואובייקטיבית. כדי לתאר את מכלול הפעולות הללו, זבלח מציע את השם "ריבונות של כתובת" (בערבית عنوان – ענוואן, מונח שניתן לתרגם גם כ"כותרת" או "כינוי")", והוא טוען שריבונות זו על השם ועל הכתובת היא כלי פוליטי ראשון במעלה.
החיים עם מגבלות הניווט
יש לכך שתי השלכות מרכזיות שעליהן זבלח מצביע. בממד הפרקטי, מנגנון זה מבטיח שמקומות מסוימים יהיו נגישים יותר מאחרים. אתרים שהתקבלו לגביהם נתונים רבים יותר, או שהנתונים שקשורים אליהם מדויקים יותר, יהיו בולטים יותר בתוצאות חיפוש למשל. כך שליחים או מבקרים יתקשו מאוד להגיע לכתובת שניתנה להם אם המפה שבה הם משתמשים מתייחסת לרחוב בשם לא־נכון, או שהוא מופיע בה בתעתיק לא־מדויק ובלתי־נהיר.
בדומה לכך, אם הנתונים שהעירייה מספקת לגבי מרפאות או בתי מרקחת באזור מסוים אינם מלאים, תושבי אותו אזור יתקשו למצוא את השירותים הללו בחיפוש פשוט בגוגל. בכך המנגנון מעמיק את האי־שוויון: במקרה של ירושלים למשל הוא מבטיח שאזור מזרח העיר – שזוכה מהעירייה ומהרשויות לשירותי מיפוי מזעריים וחסרים לעומת מערבה – יסבול מנגישות לקויה ומקשיים בתנועה.
כך, למשל, בשכונת ואדי ג'וז ניתן למצוא רחוב שבגוגל מפות שמו מוצג לסירוגין כ־Ohtal וכ־Al-Akhtal St. התעתיק הערבי الاخطل ("אל-אָחְ'טַל") כלל אינו מוצג בגרסה הישראלית של האתר. הרחוב השכן Ikhwan e-Safa St (إِخوَانُ الصَّفَا, אִחְ'וָאן א־סָפָא) משום מה משנה את שמו מעת לעת ל־Isaac Rafail, ומבטיח בלבול ותסכול לשליח שינסה להגיע אליו.
קיצוני במיוחד הוא המקרה של רחוב ואדי חילווה בסילוואן. מטעם לא־ברור, נתיב תנועה מרכזי זה מכונה בגוגל מפות גם Heasor St (לפי נתוני המיפוי הממשלתיים, קיים רחוב בשם "העשור" רק במעלה אדומים) וכן משום מה גם Leiden. כדי לנווט ברחובות אלה נדרשת מיומנות פילולוגית של ממש, ועדיין מצבם אולי טוב יותר מזה של מאות רחובות וסמטאות במזרח העיר שאינם זוכים כלל לשמות במפה – לא כל שכן למספרי בתים.
שינויי השמות מוצגים תמיד כחלק מ"עדכון גרסה", וההתעלמות השיטתית מטופונימיה מסורתית פלסטינית מתורצת ב"הקפדה על סטנדרט של איכות"
שנית, ברובד האפיסטמולוגי, המפות הדיגיטליות מסוות את המניפולציות הפוליטיות שקשורות בשיום ובמיפוי. שמות מקומות היו סוגיה פוליטית כמובן עוד לפני ימי גוגל מפות: שליטים שכבשו ערים נהגו מקדמת דנא להעניק להן כינוי חדש, ושמות רחובות הם זירת התכתשות פוליטית מתמדת (מפורסם במיוחד הוא המקרה של "שדרות או"ם" בחיפה, ששמן שונה ב־1975 ל"שדרות הציונות" כהתרסה על החלטת האו"ם שקבעה שהציונות היא גזענות).
אולם בשל השימוש בפלטפורמות מיפוי דיגיטליות, מעשי שיום פוליטיים כאלה מסתווים בין שמות אחרים, שהמשמעות הפוליטית שלהם ברורה פחות, ומקבלים יחד איתם את חותם האובייקטיביות שממנו נהנית המפה בכללותה.
כך למשל בשנת 2015 החליטה עיריית ירושלים לקבוע לכמה רחובות בשכונת סילוואן הערבית שמות יהודיים כמו "מעלות עיר דוד" ו"שיר למעלות". לא נדרשת חדות ביקורתית רבה כדי לזהות את סדר היום הפוליטי של ההחלטה, שבמילות התושבים ייצגה "ניסיון לייהד את השכונה". למעשה, אפילו העירייה עצמה הסגירה את המוּדעות שלה לממד המתריס שיש בצעד: מחשש להתנגדות התושבים המקומיים, היא הצביעה נגד ההצעה לקרוא לאחד הרחובות הראשיים בשכונת שיח' ג'ראח רחוב "כהן גדול".
למי שמכיר את האזור ואת התרבות המקומית, ברור כשמש שמדובר בצעד פוליטי. מדובר בשמות שקשורים בטבורם למסורת היהודית; שאין להם זיקה לזהות המקומית הפלסטינית, ושהם בגדר נטע זר במרקם השכונתי. אולם מבקר זר שעושה את דרכו ברחבי העיר ונעזר באפליקציות ניווט שונות, יחשוב על כל השמות הללו כחלק מאותה מפה אובייקטיבית של ירושלים.
יש להעמיד מאגרי נתונים חלופיים שיוכלו להזין את המפות הדיגיטליות. אחרי הכול, מיפוי אחראי ומודע-היסטורית דורש מאגרי מידע פתוחים ואמינים של חומרי ארכיון ועדות
לדברי זבלח, זהו חלק מהטיה מבנית. רחוב אחר רחוב ואתר אחר אתר, פלטפורמות המיפוי הדיגיטליות מדגימות שוב ושוב איך "השמות הקולוניאליים או [היהודיים] הדתיים מוצגים כמקור, בשעה שהשמות הערביים, הנושאים את הזיכרון העמוק של המקום, מודרים לשוליים".
מטבע הדברים, האפליקציות השונות מצניעות את העובדה שמדיניותן משרתת סדר יום פוליטי: שינויי השמות מוצגים תמיד כחלק מ"עדכון גרסה", וההתעלמות השיטתית מטופונימיה מסורתית פלסטינית מתורצת ב"הקפדה על סטנדרט של איכות". ולמרות זאת, מבט ביקורתי מגלה את הכוח הרך שיש למפות. בלי שזבלח יציין זאת במפורש, ברור מה הכיוון שבו לדעתו מופעל כוח רך זה: ייהוד העיר, מחיקת העבר הפלסטיני שלה ונרמול הכיבוש הישראלי.
לשינוי המפה הפוליטית
אולם הכוח, כפי שגורס מישל פוקו, מוליד תמיד גם אפשרות להתנגדות. במקרה של מיפוי ירושלים, הפלסטינים יכולים להתנגד לכוח באמצעות חשיפת מנגנוני הדיכוי והעמדת חלופות. קונקרטית, זבלח מצביע על כמה צעדים אפשריים.
הראשון הוא "מיפוי-שכנגד" – העמדת חלופות קרטוגרפיות לפלטפורמות המיפוי המוטות. זבלח מציע לאמץ מפות שמגלמות סדר יום אידאולוגי מקומי פלסטיני ושיכולות להיות "זיכרון מרחבי דיגיטלי". כך עושה למשל פרויקט alquds.info המשותף לכמה מוסדות פלסטיניים ואירופיים, שמקבץ מאגרי נתונים שונים הקשורים לירושלים וממחיש אותם באמצעות מפות תמטיות, לרבות מפת תיירים ומפה תלת־ממדית.
שנית, יש להעמיד מאגרי נתונים חלופיים שיוכלו להזין את המפות הדיגיטליות. אחרי הכול, מיפוי אחראי ומודע-היסטורית דורש מאגרי מידע פתוחים ואמינים של חומרי ארכיון ועדות, שמתוכם ניתן לחלץ נתונים טופוגרפיים כדי לשמר אותם; טיפוח של מאגרים כאלה חיוני לצורך תיקון.
כך עושה המכון למחקרים פלסטיניים, אשר מתחזק שורה של מיזמי תיעוד פלסטיניים, לרבות אחד שמוקדש במיוחד לנושא המדיניות הישראלית בירושלים מאז ה־7 באוקטובר. המכון מציע עושר עצום של מסמכי מדיניות, עדויות, מפות ואינפוגרפים שיכולים לספק חומר לדיונים משפטיים, מחקריים ותקשורתיים. זהו צעד ראשון לקראת מאגר נתונים שלם של מידע גיאוגרפי שישרת את סדרי היום של תושבי ירושלים ואת הזהות הפלסטינית המקומית.
בשלושה כלים אלה – מיפוי נגדי, ביסוס מאגרי מידע חלופיים ודרישה לשקיפות – זבלח סבור שטמון המפתח לתיקון המעוות
אולם בסופו של יום, למיזמי מיפוי פלסטיניים מקומיים – עשירים ככל שיהיו בנתונים מקומיים אמינים – יהיה קשה להתחרות בפלטפורמות עצומות וחובקות־כול כמו גוגל מפות. אלא שגם מן האחרונות אפשר לדרוש דין וחשבון. ניתן להפעיל לחץ תקשורתי, למשל בתיאום מחאה קולקטיבית נגד טופונימיה מוטית פוליטית.
דוגמה מוצלחת היא קמפיין #PalestineIsHere, אשר הצליח לגרום לגוגל לחזור בה מהחלטתה ולשוב לסמן את רצועת עזה והגדה המערבית במפותיה לאחר שהיא החליפה אותם בכותרת הכללית "ישראל". חלופה אחרת היא לפנות לערוצים משפטיים בדרישה לשקיפות או לחקור את ההשלכות של המיפוי המוטה על קשיי נגישות באזורים מסוימים. בשלושה כלים אלה – מיפוי נגדי, ביסוס מאגרי מידע חלופיים ודרישה לשקיפות – זבלח סבור שטמון המפתח לתיקון המעוות.
כנראה לא מדובר בצורה הזוהרת ביותר של מחאה פוליטית, והתפלפלות על תעתיקי שמות עלולה להישמע כעיסוק בטפל. אבל לדברי זבלח, זוהי צורת התנגדות חשובה מאין כמותה. "כדי להחזיר את ירושלים לקדמותה", הוא מטעים, "אין די בשיח פוליטי או בסיסמאות תרבותיות".
גם לפרטים הקטנים יש השפעה על החיים בעיר: "שם רחוב שמופיע באופן מדויק במפה, מציאה קלה של בית ספר או בית חולים בתוצאות החיפוש, קבלת המסלול המתאים ביותר בנסיעה הביתה" – כל אלה הם חלק מזכותם של הפלסטינים בירושלים לצדק, והמניעה שלהם היא חלק מהדיכוי. המאבק על המפה הוא מאבק על זיכרון, על הגדרה ועל האפשרות להתקיים במרחב. בכינון הזהות המקומית וההיסטוריה שלה צריך להיאבק על כל פיקסל.
