הטקסט הזה הוא חלקו הראשון, אחרי המבוא, של הדו"ח שפרסמנו – "נתונים להכחשה: מסך העשן מאחורי הרעבת עזה". חלקו הקודם של הדו"ח מפורסם כאן, ובכפתור ניתן להגיע לקריאת המסמך המלא.
מאז הפסקת האש שהוכרזה באוקטובר 2025, ישראל ממשיכה להגביל כניסת סיוע לעזה באופן עקבי – מציוד רפואי ותחליף מזון לתינוקות ועד אוהלים וקרוואנים – למנוע ממטופלים עזתים להתפנות לבתי חולים במזרח ירושלים ובגדה המערבית ולהגביל עשרות ארגוני סיוע מלסייע לאוכלוסייה.
בכך ישראל ממשיכה להחליש את מערכת הסיוע של האו"ם ושל ארגונים הומניטריים שותפים לו, לשמר את המשבר ההומניטרי ברצועה ולהביא למותם של עזתים, ובכלל זה ילדים, מקור ומשיטפונות, מחוסר ציוד רפואי בבתי החולים ובהמתנה לפינוי לטיפול מחוץ לרצועה. מאחר שהפשע של שימוש בהרעבה כנשק במלחמה כולל לא רק מניעת מזון אלא גם שלילת "אובייקטים חיוניים" להישרדות האוכלוסייה, המשמעות היא שישראל ממשיכה לפשוע באופן זה ברצועת עזה גם לאחר הפסקת האש.
ישנו פער מוזר בין השימוש החוזר ונשנה שישראל עושה בסיוע ובמזון כנשק במלחמתה בעזה מתחילתה לבין ההכחשה הגורפת של שימוש זה על ידי המדינה, חוקרים וכותבים ישראלים. שיאה של ההרעבה היה כידוע בין מרץ לספטמבר 2025. היא החמירה את משבר הרעב בעזה עד כדי כך שהוא הביא ישירות למותם של מאות מתת־תזונה, למספר לא־ידוע של מתים כתוצאה עקיפה של תת־תזונה, למספר גדול הרבה יותר של ילדים שצפויים לסבול מבעיות התפתחות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות ולטראומה נוספת לרוב תושבי הרצועה.
שלב חמור זה בשימוש של ישראל בהרעבה עורר כידוע זעם בין־לאומי ניכר על ישראל, והיה גורם חשוב בכך שמומחים בולטים, ובכלל זה כאלו שהסתייגו מכך לפני כן, הגיעו למסקנה שהראיות נגד ישראל לגבי הפשעים החמורים ביותר התחזקו משמעותית. אבל אי־אפשר להבין את המדיניות שנקטה ישראל בחודשים אלו מבלי להבין את ההמשכיות של המדיניות מתחילת המלחמה.דווקא הדיווחים על משבר הרעב בעזה ב־2025 ותגובת ישראל אליו מלמדים על תהליכי קבלת ההחלטות בסוגיה. כך למשל דיווח העיתונאי נדב איל בתחילת אוגוסט 2025:
הסיפור שאיל מספר הוא של שרשרת טעויות, של מעורבות ממשלת ישראל בשיקולים בעייתיים בלשון המעטה. שורש העניין, כפי שהוא מסביר זאת, היה זה:
"אף אחד ממקבלי ההחלטות לא ידע, ולא עסק בישיבות הקבינט, בשאלה דרמטית: כמה מזון עזה צריכה בדיוק? יש פה ויכוח עז. במתפ"ש אומרים כי עזה צריכה לקבל בערך 80 משאיות של מזון ביום. כל משאית היא בערך 20 טון, וזה יוצא כ־50 אלף טון סיוע בחודש. בארגונים בינלאומיים דוחים את "חישובי המשאיות של ישראל" כי אומרים שעל חלקן אין 20 או 22 טון. תוכנית המזון העולמית, שצה"ל סימן כגוף או"ם "נקי" (להבדיל מאונר"א), טוענת שמדובר ב־62 אלף טון בחודש."
על פי איל, אף על פי שממשלת ישראל ניהלה במשך שנה וחצי מלחמה שבה סוגיית הרעב ברצועת עזה הייתה קריטית, כאשר היא הכריעה בעד עצירה מוחלטת של כניסת מזון וסיוע לעזה בתחילת מרץ 2025, לא היה למקבלי ההחלטות מושג ברור כמה מזון אוכלוסיית עזה צריכה בדיוק. באותו זמן, איל טוען, לרשות הקבינט עמדה ההערכה של מתפ"ש שעזה צריכה לקבל כ־80 משאיות של מזון ביום או כ־50 אלף טון בחודש, והערכה זו הייתה נמוכה מהערכת תוכנית המזון העולמית שעמדה על כ־60 אלף טון מזון בחודש.
נתון דומה עולה ממסמך התגובה של מתפ"ש ומשרד החוץ לוועדת המומחים של האו"ם להערכת הרעב (IPC וועדת הביקורת שלו FRC) מספטמבר 2025. במסמך מצוין גם שמשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA, להלן "אוצ'ה") העריך בעצמו במרץ 2025 כי 50 אלף טון מזון מספיקים להאכיל את אוכלוסיית עזה במשך חודש.
מתפ"ש ומשרד החוץ מזכירים גם את הנתון הגבוה יותר של תוכנית המזון העולמית, אך טוענים שהוא כולל גם מרחב ביטחון בגלל הסטה וביזה של סיוע.
למרות האזהרות הללו ואחרות שבאו בעקבותיהן, המשיכה ישראל לחסום כניסת סיוע לעזה עד ה־19 במאי, ולאחר מכן הכניסה סיוע בכמויות מעטות תוך שהיא מכריזה שוב ושוב שאין רעב בעזה
אלא שהמסמך של אוצ'ה קובע שיותר מ־50 אלף טון של מזון נדרשים לעזה כדי לספק לתושביה הקצבת מזון בסיסית לאדם, ונוסף על כך דרושים 9,700 טון קמח בחודש עבור המאפיות המסובסדות ואספקה נוספת הדרושה לייצור ארוחות חמות. הוא תואם אם כן את הערכתה של תוכנית המזון העולמית ללא הנחה של אובדן ובזבוז משמעותיים של מזון.
אותו מסמך גם מסביר שלמרות השיפור במהלך הפסקת האש, מה שנכנס לרצועה רחוק מלספק את צורכי התזונה של תושביה משום שאינו מספק את הגיוון התזונתי הדרוש, במיוחד עבור ילדים מתחת לגיל שנתיים, נשים בהיריון ונשים מניקות שפגיעות במיוחד לתת־תזונה. אוצ'ה קובעים לפיכך כי דרושה הכנסה של מזון, סיוע הומניטרי ומוצרים חיוניים אחרים במספרים גדולים.
למרות האזהרות הללו ואחרות שבאו בעקבותיהן, המשיכה ישראל לחסום כניסת סיוע לעזה עד ה־19 במאי, ולאחר מכן הכניסה סיוע בכמויות מעטות תוך שהיא מכריזה שוב ושוב שאין רעב בעזה. רק כאשר הייתה המציאות ברורה כשמש, נאלצה ישראל להודות בקיומו של רעב והגדילה בהדרגה את כמות הסיוע הנכנס.
כפי שעולה מהתגובה של מתפ"ש ומשרד החוץ, רק ביולי 2025, אחרי חודשים של הרעבה, נכנס המינימום של קרוב ל־50 אלף טון מזון. ואכן, איל מספר לנו, גם כשחידשה ישראל את הסיוע היא עשתה זאת באופן מינימלי ובהדרגה מזעזעת למדי:
"ב־19 במאי ישראל מחדשת את המזון והסיוע לרצועה ועושה פניית פרסה – איטית, מגומגמת – מהמדיניות שהחלה בערך 80 יום לפני כן. הודעת לשכת ראש הממשלה באותו לילה מכירה לגמרי באפשרות של משבר רעב ברצועה: "בהמלצת צה"ל, ומתוך הצורך המבצעי לאפשר את הרחבת הלחימה העצימה להכרעת חמאס, ישראל תכניס כמות בסיסית של מזון לאוכלוסייה כדי לוודא שלא יתפתח משבר של רעב ברצועת עזה […] משבר כזה יסכן את המשך פעולת 'מרכבות גדעון' להכרעת חמאס". שימו לב למילים "כמות בסיסית". בשום שלב, למרות האזהרות, לא מקבלת מערכת הביטחון פקודה להציף את הרצועה במזון וסיוע; בממשלה עדיין מנסים לשלוט בכמות המזון למיליוני בני אדם."
משהו רציני, על פי איל, השתבש בחישובים של ממשלת ישראל ומתפ"ש. אבל מה זה היה?
חישובים כושלים
הנתון של כ־80 משאיות מזון ביום שדרושות לעזה לכאורה מופיע גם בדו"ח של פרופ' דני אורבך ועמיתיו, שפרסם מרכז בס"א באוניברסיטת בר־אילן. המחברים טוענים בין היתר שישראל הכניסה מספיק מזון לרצועה לאורך כל המלחמה למעט במשבר הרעב באמצע 2025.
חישוב המספר הממוצע של משאיות המזון שנכנסו לעזה מדי יום ב־2022 (73 משאיות) יחד עם פיצוי על אובדן הייצור העצמי של מזון בעזה, הוביל אותם למסקנה שדרושות כ־81 משאיות מזון ביום כדי לשמר את תזונת תושבי עזה ברמה מקבילה לזו שלפני המלחמה, בשעה שישראל הכניסה מספר משאיות גבוה יותר באופן משמעותי לאורך המלחמה.
הנתון שהם הסתמכו עליו – כ־12% ייצור עצמי ברצועה לפני המלחמה – מבוסס על מחקר של פרופ' פרנצ'סקו צ'צ'י ואחרים שנשען על מחקר של אוקספם מ־2013, אולם הנתון הזה לא הופיע במחקר האחרון. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם לעומת זאת העריך שהייצור העצמי בעזה לפני המלחמה סיפק 20%-30% מהצריכה הקלורית של תושביה, ושיותר מחצי מיליון מתושבי הרצועה היו תלויים בו באופן מלא או חלקי בצורות שונות.
כך או כך, אפשר להשוות את ההערכות של מתפ"ש ואורבך ועמיתיו להערכתו של ממשל ביידן כבר בדצמבר 2023. על פי שניים מבכירי הממשל שעסקו ישירות בסוגיה, ממשל ביידן הגיע אז למסקנה שאם פחות מ־250 משאיות מזון וסיוע אחר ייכנסו לעזה מדי יום, מערכת הסיוע תתמוטט תחת הלחץ של עזתים מיואשים.הם העריכו שדרושות 400-350 משאיות כאלה מדי יום כדי לספק את צורכי האוכלוסייה העזתית. הערכתם הייתה נמוכה מזו של האו"ם, תוכנית המזון העולמית וארגוני סיוע אחרים (ובכללם USAID, סוכנות הסיוע האמריקאית), שגרסו בדרך כלל שדרושות כ־300 משאיות של מזון וסיוע אחר מדי יום ומספר כולל של 600-500 משאיות של אספקה חיונית כדי לספק את צורכי האוכלוסייה בעזה.
בשעה שאזרחים מורעבים, כנופיות חמושות וחמאס עצמו השתלטו על סיוע, סירבה ישראל לבקשת האו"ם וארגוני הסיוע לנהל דרכים בטוחות שישמשו למעבר סיוע, והרגה עובדי סיוע במספרים גבוהים
הפער בין ההערכות (הגסות) הללו נובע לא רק מסוגיית הסיוע הנוסף הדרוש לעזה מעבר למזון אלא מעובדה פשוטה: במצב של לחימה אינטנסיבית, על אחת כמה וכמה זו שישראל ניהלה בעזה, הבעיה העיקרית איננה כניסת המזון אלא הגישה של האוכלוסייה אליו. אחרי הכול, כבר לפני המלחמה, יותר מ־60% מאוכלוסיית עזה חיו בעוני; יותר מ־40% היו מובטלים, וכ־80% קיבלו סיוע הומניטרי. משלב מוקדם של המלחמה הפכו רוב תושבי עזה לפליטים פנימיים שמתגוררים באוהלים בתנאים קשים.
מקורות המזון המקומיים, מחסני מזון ואתרי חלוקת מזון הופצצו לעיתים קרובות. דרכי התחבורה בעזה שבהן עבר הסיוע הלכו ונהרסו במהירות; מחירי המזון ומוצרים אחרים בשווקים עלו משמעותית, ויכולתם של עזתים רבים לרכוש אותם הלכה ופחתה; מה גם שלאורך המלחמה היה לעיתים קרובות מחסור חריף במזומנים, וכסף מזומן הפך בעצמו סחורה.
צורכי התזונה והסיוע של העזתים התגברו לאורך המלחמה כתוצאה ממצוקת הרעב וההרס השיטתי של תשתיות אזרחיות ובתוכם בתי חולים ומרפאות. בשעה שאזרחים מורעבים, כנופיות חמושות וחמאס עצמו השתלטו על סיוע, סירבה ישראל לבקשת האו"ם וארגוני הסיוע לנהל דרכים בטוחות שישמשו למעבר סיוע, והרגה עובדי סיוע במספרים גבוהים. כפי שציין עובד סיוע אחד בשלב מוקדם של המלחמה: "יותר קל לתאם מניעת חיכוך עם מיליציה בדרום סודאן […] שיש לה טלפון לווייני אחד מאשר עם [צה"ל] בנקודה זו".
עובדי סיוע עם ניסיון באזורי מלחמה אחרים העידו שמעולם לא נתקלו במחסומים דומים בפני אספקת סיוע.
מעבר לכך, אי־אפשר להפריד בין סוגיית המזון לשאר הסיוע שנכנס לרצועה. ישראל הציבה מגבלות חמורות על כניסת דלק, גז ומים לרצועה.
דלק דרוש כדי לקרר ולשמר את המזון שנכנס וכדי להפעיל את המאפיות; גז דרוש לבישול חלק גדול מהמזון; ומים דרושים לבישול וכמובן לשתייה, בין השאר כדי למנוע התפרצות של מחלות שהשילוב ביניהן ובין תת־תזונה עלול להיות קטלני. היות שמוצרים חיוניים אחרים כמו אוהלים, מוצרי היגיינה, עץ (כחומר בעירה חלופי לגז) וכיוצא בזה נכנסו רק בכמויות מעטות, מחיריהם היו גבוהים.
שירותים נדרשים אחרים, כמו תחבורה לפינוי מהאזורים שהגדיר צה"ל, עלו גם הם ביוקר. לתושבי עזה, במיוחד לאוכלוסיות הפגיעות בקרבם, היו עוד פחות משאבים לרכוש מזון שהוכנס לרצועה בידי מספר מועט של סוחרים פרטיים, שכאמור גם מחיריו עלו מאוד לאורך המלחמה, לעיתים באופן קיצוני.
טענות כמו זו של אורבך ועמיתיו על כך ש"הצבת יעד האספקה של 300 משאיות על ידי ארגוני הסיוע מעולם לא התבסס על חישובי צריכת מזון מקצועיים לתקופת המלחמה" מבטאות אי־הבנה בסיסית באשר להתמודדות עם משבר הומניטרי מסוג זה
למרות אי־הוודאות הרבה בהערכות מסוג זה, ברור איזו הערכה הייתה קרובה יותר למציאות, משום שמאז 24 בנובמבר 2023, על רקע עסקת החטופים הראשונה ולחץ בין־לאומי הולך וגובר, אפשרה ישראל הכנסת יותר משאיות סיוע ובפרט יותר מזון.
בין דצמבר 2023 לסוף פברואר 2024 נכנסו בממוצע קרוב ל־80 משאיות מזון ביום (פחות מכך בדצמבר ובפברואר ויותר מכך בינואר). התוצאה, כפי שנראה בהמשך, הייתה תת־תזונה ומצוקת רעב נרחבות ברצועה, אף שלכאורה היו תושבי עזה יכולים להסתמך עדיין על כמות מסוימת של מזון בייצור עצמי ועל מאגרי מזון מלפני המלחמה. גם בין מרץ לספטמבר 2024, כשאפשרה ישראל הכנסת מזון לרצועה בהיקף גדול יותר משמעותית, נותרו מצוקת הרעב והתת־תזונה בעזה בהיקף ניכר.
לו רצתה ישראל באמת ובתמים למנוע משבר הומניטרי בעזה, היה עליה לאפשר כניסה של מזון וסיוע בהיקפים קרובים לאלה שממשל ביידן, האו"ם וארגוני הסיוע החשיבו למינימליים. אולם לאורך רוב המלחמה היא אפשרה כניסת מזון וסיוע בהיקפים נמוכים בהרבה.
טענות כמו זו של אורבך ועמיתיו על כך ש"הצבת יעד האספקה של 300 משאיות על ידי ארגוני הסיוע מעולם לא התבסס על חישובי צריכת מזון מקצועיים לתקופת המלחמה" מבטאות אי־הבנה בסיסית באשר להתמודדות עם משבר הומניטרי מסוג זה בהקשר של לחימה אינטנסיבית ועל סמך ניסיון שנרכש בהתמודדות עם משברים דומים.
האו"ם וארגוני סיוע ביקשו "להציף" את הרצועה במזון ובסיוע אחר כדי לוודא שהם יגיעו גם לאוכלוסיות החלשות והפגיעות יותר, יביאו להורדת מחירים ויצמצמו את המוטיבציה לביזה. זה בדיוק מה שאירע בזמן הפסקות האש המרכזיות.
אלכס דה ואל, אחד המומחים הבולטים בעולם בסוגיות אלו, ביקר את החישובים של פרופ' אורבך ועמיתיו באותה רוח: "כל תלמיד של רעב המוני" כתב, "צריך לדעת בעל־פה את השורות הפותחות המפורסמות של ספרו של הכלכלן אמרטיה סן מ־1981, 'עוני ורעב המוני': 'רעב הוא סיטואציה שבה לא עומד לרשותם של חלק מהאנשים מספיק מזון לאכול. הוא אינו סיטואציה שבה אין מספיק מזון לאכול".
ההערכה של תוכנית המזון העולמית התייחסה למצב שבו המזון מגיע לכל האוכלוסייה באופן שווה, ואין כמויות משמעותיות ממנו שנבזזות, נאגרות, מתקלקלות וכיוצא בזה
דה ואל טען למעשה שאורבך ועמיתיו לא התקרבו לתפוס את בעיות הגישה למזון ברצועה, הקיימות בכל מקרה של לחימה אינטנסיבית ובוודאי במלחמה מהסוג שניהלה ישראל בעזה. ביקורת זו רלוונטית גם להערכה הדומה שסיפק מתפ"ש: אם אכן ביקשה ישראל להימנע ממשבר רעב בעזה, היא התבססה על הנחות ועל חישובים כושלים.
אורבך ועמיתיו, לצד מתפ"ש, טוענים שהמסמך של אוצ'ה ממרץ 2025 מלמד שדי ב־50 אלף טון בחודש כדי להאכיל את אוכלוסיית עזה, וכמו מתפ"ש משמיטים את הצורך הנוסף בכמויות גדולות של קמח ואספקה לארוחות חמות. בדומה למתפ"ש, אורבך ועמיתיו כותבים שהחישוב שהציגו עולה בקנה אחד עם הערכת תוכנית המזון העולמית שעל פיה "116 אלף טונות מזון יספיקו לתזונת מיליון עזתים במשך ארבעה חודשים גם בהינתן בזבוז ואובדן באספקה".
אלא שההצהרה של תוכנית המזון העולמית בפירוש אינה כוללת בזבוז ואובדן באספקה. למעשה, הובהר שוב ושוב שהערכה זו ודומות לה מתייחסות לסיוע ההומניטרי הדרוש לאספקת הצרכים המינימליים של אוכלוסיית עזה, וכי ההתמודדות עם משבר הרעב בעזה דורשת גם חידוש של יבוא מזון מסחרי היות שרק הוא יכול לענות על הצורך בגיוון ובעושר תזונתיים.
חשובה מכך העובדה שההערכה של תוכנית המזון העולמית התייחסה למצב שבו המזון מגיע לכל האוכלוסייה באופן שווה, ואין כמויות משמעותיות ממנו שנבזזות, נאגרות, מתקלקלות וכיוצא בזה.
זו כמובן הנחה לא־ריאלית גם בזמן הפסקת אש, שלא לדבר על חודשי המלחמה שכללו התקפות צה"ל על מחסני סיוע, על מטבחים קהילתיים ועל מרכזי חלוקת סיוע וכן השתלטות של חמאס, כנופיות (שחלקן כידוע שיתפו פעולה עם ישראל) ועזתים מורעבים על הסיוע. הסתמכות על הערכה זו, שלא לדבר על הערכות נמוכות יותר, בזמן מלחמה אינטנסיבית, מבטיחה למעשה משבר הומניטרי ברצועה.
על בסיס הנחה שכ־2.1 מיליון איש חיים בעזה, המסקנה הייתה שהמינימום הנדרש הוא כ־2,300 טון מזון ביום או כ־69 אלף טון בחודש, שמיתרגמים ל־120 משאיות מזון יומיות. כל כמות מתחת לכך הייתה צפויה להיתרגם למצב של משבר רעב ברצועה בדרגות שונות
לצה"ל יש ניסיון רב בהתמודדות עם משברים הומניטריים שבהם סייע מחוץ לישראל, ולמתפ"ש היה ניסיון רב בניהול "הקווים האדומים" ברצועה זמן רב לפני השבעה באוקטובר וכן כלים לניטור המצב בזמן אמת. במילים אחרות, מתפ"ש ידע מה הוא עושה ומה המשמעות עבור תושבי עזה.
עוד אחזור לעניין זה. בינתיים ראוי להזכיר שב־2008 העריך מתפ"ש בהתייחס לאוכלוסייה של כ־1.5 מיליון בני אדם בעזה כי נדרשת כמות גדולה בהרבה של מזון כדי למנוע משבר הומניטרי ברצועה, וזאת ללא מלחמה מהסוג שהתנהל בעזה מאז ה־7 באוקטובר.
ניסיון מפורט לחישוב כמות המזון הדרושה לעזה על בסיס קלורי נעשה על ידי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם והתפרסם באמצע 2025. על בסיס הנחה שכ־2.1 מיליון איש חיים בעזה, המסקנה הייתה שהמינימום הנדרש הוא כ־2,300 טון מזון ביום או כ־69 אלף טון בחודש, שמיתרגמים ל־120 משאיות מזון יומיות (הערכתם לגבי הכמות הממוצעת למשאית נמוכה מזו של מתפ"ש). כל כמות מתחת לכך הייתה צפויה להיתרגם למצב של משבר רעב ברצועה בדרגות שונות (משברי עד קטסטרופלי).
שוב ראוי להדגיש שגם ההערכה של 69 אלף טון לחודש מבוססת על תרחיש שבו האוכלוסייה כולה מקבלת מזון באופן שווה, וכל תושב עזתי יכול לצרוך אותו באופן יומי, מה שכמובן לא התקיים בפועל בעזה במהלך המלחמה. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם הסיק שכמות המזון שישראל אפשרה להכניס מתחילת המלחמה עד דצמבר 2024, יחד עם הייצור המקומי של מזון, סיפקו בממוצע כ־1,510 קלוריות לאדם, שהן 72% מהמינימום הקלורי הדרוש.
אפשר לחלוק על תוקפו של ניתוח זה, והמחברים עצמם הציעו בניתוח מעודכן ש־60 אלף טון של מזון לחודש היו עשויים לספק את צורכי התזונה של האוכלוסייה, כאמור בהנחה שכמות זו מחולקת באופן שווה ושכולם יכולים לצרוך אותו. ועדיין ראוי לציין שעל בסיס הניתוח שהציעו הם צפו שעזה תיכנס למשבר רעב חמור בין 26 באפריל ל־5 ביולי 2025.
הערכה זו הייתה תלויה בהערכות השונות של כמות המזון שנכנס בזמן הפסקת האש ומבלי להניח ביזה מסיבית של חלק גדול מהסיוע בידי חמאס במהלך הפסקת האש, שמתפ"ש ואורבך ועמיתיו נתלו בה כהסבר יחיד למהירות שבה אזל המזון שנכנס בהפסקת האש. השתלטות חמאס על סיוע התרחשה – ככל הנראה בעיקר על סיוע שנכנס מארגונים ומסוחרים מחוץ למערכת הסיוע של האו"ם ושל ארגונים הקשורים אליו, אך לא סביר שבהיקפים שיש בהם להסביר את הצלילה המהירה של אוכלוסיית עזה לרעב, ועד כה ישראל לא סיפקהראיות לביזה בהיקפים כאלו בידי חמאס. הערכת ארגון המזון והחקלאות של האו"ם התאמתה בין אם משום שהניתוח שלהם היה קרוב לאמת ובין בגלל קשיי הגישה של האוכלוסייה למזון.
לקריאת הקטע הבא במסמך – לחצו כאן
