בתקופה שלפני 7 באוקטובר, נראה היה שתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים הולך ונעשה סביר פחות ופחות. בשבועות האחרונים, רבים משני הצדדים כבר מאמינים שהוא נקבר סופית. אולם לצד זאת, ניתן לשמוע לאחרונה גם קולות אחרים: מדינאים, הוגים ואישי ציבור שמאמינים שדווקא גלי האלימות הקיצונית בשבועות האחרונים עשויים לשנות את תנאי היסוד שהובילו לפרוץ האלימות מלכתחילה. בין קולות אלה נמצא גם סלאם פיאד, שכיהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית בין השנים 2007—2013, ועל שמו רשום אחד הניסיונות השאפתניים ביותר בהיסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית להקים "מדינה מלמטה", גישה שזכתה לכינוי "פיאדיזם". במאמר שפרסם לפני ימים מספר במגזין Foreign Affairs וביומון הערבי א־שרק אל־אווסט סלאם פיאד מציע תוכנית קונקרטית לפתרון מדיני ליום שאחרי השבת חרבות הברזל לנדנן.
הצעד המיידי ההכרחי, לדעת פיאד, הוא עצירה מוחלטת של האש משני הצדדים. פיאד, שכתב את הדברים ערב הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה ב־27 באוקטובר, סבור שעל ישראל לגנוז לחלוטין כל תוכנית לכניסה קרקעית לעזה ולהפסיק את התקיפות מן האוויר. ישראל ממילא לא תגשים את מטרותיה, לדעתו, ולא תצליח להשמיד לחלוטין את התשתית הצבאית של ארגון חמאס – קל וחומר שלא תוכל "למוטט את שלטון חמאס" – והמשך הלחימה יביא לאובדן מסיבי של חיי אדם משני הצדדים. לבד מהמחיר האנושי, המשך הלחימה נגד עזה גם צפוי לעורר תסיסה אזרחית בגדה המערבית ובמדינות ערביות שונות ולסכן בהן את יציבות השלטון, מה שבתורו עשוי להגדיל את הסיכוי למלחמה אזורית כוללת וגם לפגוע במאמציהן של מדינות אלה לתווך בין ישראל לחמאס. כדי למנוע זאת, פיאד סבור שישראל מוכרחה לנצור את האש בהקדם; ומצידו, ארגון חמאס חייב לשחרר באופן מיידי וללא תנאים את כל האזרחים הישראלים השבויים שבהם הוא מחזיק.
מכל מקום, ברור שהלחימה תיעצר במוקדם או במאוחר ובמחיר דמים גבוה יותר או פחות. בנקודה זו תהיה חייבת להתקבל החלטה בשאלה מי יהיה אחראי לעזה "ביום שאחרי", ולדעת פיאד ישנו רק מועמד אפשרי אחד: הרשות הפלסטינית בהנהגת ארגון אש"ף.
אומנם, לא יהיה קל להעביר את האחריות לרצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית ואש"ף. יש להניח שהם יסרבו לקבל את עזה על כידוני הצבא הישראלי, ואפילו אם יסכימו – מצב הלגיטימיות השלטונית של הרשות ירוד כל כך כבר עכשיו, עד שצעד כמו השתלטות על הרצועה בחסות ישראל ינחית עליה מכה תדמיתית שתחסל אותה כליל. בתצורתו הנוכחית של ארגון אש"ף, כשהוא וארגון חמאס מחרימים זה את זה, אין לו סיכוי לקבל מעמד של ריבון לגיטימי בעזה: חמאס הייתה ועודנה המפלגה הפוליטית הפופולרית ביותר ברצועה, ומאז ניצחונה המוחץ בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב־2006, הסקרים מראים שהיא שומרת על תמיכה עקבית בקרב הציבור המקומי. בלי תמיכה של חמאס, או לכל הפחות נכונות לשיתוף פעולה מצידו, פיאד סבור שאש"ף לא יוכל להתקיים ברצועה אפילו ליום אחד.
בתצורתו הנוכחית של ארגון אש"ף, כשהוא וארגון חמאס מחרימים זה את זה, אין לו סיכוי לקבל מעמד של ריבון לגיטימי בעזה: חמאס הייתה ועודנה המפלגה הפוליטית הפופולרית ביותר ברצועה
על כן, הפתרון לשאלת הרצועה מוכרח לכלול בעיני פיאד הגדרה מחדש וארגון מחדש של הרשות ושל אש"ף. בפרט, עליהם להתרחב כדי לכלול נציגות משמעותית של כל הפלגים הפלסטיניים, בראש ובראשונה של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי. לכאורה, שינוי כזה ייאלץ את אש"ף לנטוש את ייעודו המסורתי, קרי להגיע לשלום עם ישראל על בסיס פתרון שתי המדינות. אחרי הכול, חמאס סירבה באופן מסורתי להכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, ופיאד יודע זאת היטב: הוא עצמו הפסיד במרוץ לראשות ממשלת הרשות הפלסטינית ב־2006 לאחר שאיבד את תמיכת חמאס משום שדרש ממנה להכיר בישראל. אולם לדבריו, בנקודה זו אש"ף איננו חייב לגבש עמדה אחידה בשאלת היחס לישראל ולא לדרוש מחמאס עמדה זו או אחרת כדי לשתף אותו בשלטון. אש"ף צריך בסך הכול לתפקד כפלטפורמה לדיאלוג בין הפלגים הפלסטיניים השונים, באופן שיצדיק את תביעתו לריבונות לגיטימית בגדה המערבית וברצועת עזה גם יחד.
בשלב שבו אש"ף יגדיר את עצמו מחדש כמסגרת דיאלוג משותפת לפלגים הפוליטיים הפלסטיניים החשובים, פיאד סבור, הרשות הפלסטינית בהובלתו תשיב לעצמה את הלגיטימיות לשלטון ברצועה. בשלב הבא תיקבע תקופת מעבר רב־שנתית באורך מוסכם מראש, אשר במהלכה תשקוד הרשות על בניית מנגנוני שליטה מדינית מלאים בכל שטחי עזה והגדה. לאורך תקופה זו יתחייבו ישראל והפלסטינים שלא לנקוט אלימות הדדית כדי להבטיח את השקט ואת היציבות החיוניים לטיפוח מוסדות המדינה הפלסטינית. תקופת מעבר זו תסתיים בבחירות ארציות להנהגת הרשות הפלסטינית, שבה המנצחת תוכרז כמנהיגה הלגיטימית של העם הפלסטיני, כגורם המוסמך לשאת ולתת עם ישראל לגבי הסדר קבע וכמי שתעמוד בראש המדינה הפלסטינית העתידית. אין מדובר בתוכנית יצירתית או חדשנית במיוחד, לדברי פיאד. הוא עצמו פרסם מתווה דומה עוד בשנת 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, אולם הצעתו נפלה אז על אוזניים ערלות. מאז, "המחלוקת הפנימית והפילוג מנעו מהצדדים אפילו לשקול את התוכנית, לא כל שכן לאמץ אותה". אולם לדעתו, העימות הנוכחי הראה מעל לכל ספק כמה אקוטי הוא הצורך בפתרון. עוצמת האלימות הכבושה שהתפרצה מתחת לפני השטח בחודש האחרון מחייבת הן את ישראל הן את הפלסטינים להידרש מחדש לשאלת עתידן של עזה ושל הרשות הפלסטינית, ויפה שעה אחת קודם: "אומנם מאוחר מדי לדידם של האלפים הרבים שכבר נספו", פיאד מזכיר, אולם מוקדם מספיק למנוע מוות נוסף משני הצדדים.
