ילדים-חיילים כחול לבן: מי צריך לחשוש מהאג?

קשה לחשוב על דימוי שמערער יותר את דמותנו כחברה מאשר הדימוי של "ילד-חייל". אלא שהתחקיר המטלטל של עמירה הס ומתן גולן שפורסם בהארץ, חושף כיצד הפך דימוי זה למציאות בשטח: ניצול ציני של קטינים המוגדרים כ"נוער בסיכון" לטובת מנגנון משומן לגירוש קהילות פלסטיניות ולהשתלטות על אדמותיהן.

מעבר לסלידה המוסרית ולהשלכות החברתיות והפוליטיות מרחיקות הלכת, הממצאים מצביעים על האפשרות המטרידה שמתבצעים כאן פשעים בין־לאומיים חמורים שחמקו עד כה מתחת לרדאר – גיוס ושעבוד של ילדים על ידי קבוצות חמושות בחסות המדינה. בכך נסללת הדרך להליכים פליליים אישיים בחו"ל נגד המעורבים בפרקטיקה זו במישרין או בעקיפין.

גילוי נאות – אני משתתף באופן קבוע בפעילות "נוכחות מגינה" בקהילות פלסטיניות הנתונות בסכנת גירוש, וצברתי שעות רבות של שהות ומפגש עם ילדים במציאות כזו בשטח.

מה יגיד החוק הבין־לאומי על ילדי המאחזים?

המשפט ההומניטרי הבין־לאומי שרטט מזמן קו אדום ברור. גיוס ילדים מתחת לגיל 15 לכוח לוחם או שימוש בהם להשתתפות פעילה בלחימה הם פשעי מלחמה לכל דבר ועניין. קיומן של שתי החלופות הללו (גיוס והשתתפות) הוא קריטי. במילים פשוטות, גם אם יטענו שהמאחזים אינם מיליציות של ממש, די בכך שנעשה שימוש בילדים לפעולות איבה בשטח כבוש – בראשן גירוש אוכלוסייה – כדי להפליל את שולחיהם.

כלל זה לא נשאר על הנייר בלבד. כבר ב־2012 יצק בית הדין הבין־לאומי הפלילי בהאג תוכן מעשי לאיסור כשהרשיע מנהיג מיליציה, תומאס לובנגה (Thomas Lubanga), תוך קביעה תקדימית כי "השתתפות בלחימה" אינה מחייבת אחיזה בנשק, אלא כוללת גם תפקידי תמיכה למיניהם, החל באיסוף מודיעין וכלה בשליחויות ובבישול.

ואכן, המציאות של הילדים המתגוררים במאחזים תואמת להחריד את ההגדרה הזו. הם חלק אינטגרלי ממערך מבצעי מאורגן: בכסות של רועים תמימים בחוות חקלאיות, הילדים נשלחים לבצע משימות הטרדה, הפחדה, חבלה וריגול בכפרים פלסטיניים. מעשים אלה מכשירים את הקרקע להתקפות קשות יותר הכוללות הצתת רכוש וביזת עדרים, והן מתבצעות לרוב בידי מתנחלים רעולי פנים, במטרה לשבור סופית את הקהילות ולגרום לעקירתן.

המציאות שנחשפה לגבי המאחזים מעלה חשש כבד כי מאחורי מראית העין של התנדבות מסתתרת מערכת יחסים נצלנית המבוססת על תלות, חומרית ו/או פסיכולוגית, של הילדים במנהיגי "החוות"

מעבר למטרה הנפשעת, הפעלה זו הופכת את הנערים ל"בשר תותחים" וחושפת אותם לסכנת חיים ברורה מידי מי שיחפש מטרה נוחה לנקמה. ואל מול המציאות הזו, מוסדות המדינה – הצבא, המשטרה ורשויות הרווחה – עוצמים עין במקרה הטוב, ובמקרים רבים הם מספקים את התשתית ואת הגיבוי המאפשרים לתופעה לשגשג.

מי שבונה על כך שרוב הקטינים המגויסים הם בני 15 ומעלה (טווח גילים שמחוץ לרף של בית הדין בהאג), כדאי שיחשוב פעמיים. האג אינו השחקן היחיד בזירה. הפרוטוקול האופציונלי לאמנה לזכויות הילד, שישראל חתמה עליו ואשררה אותו, אוסר בתכלית האיסור לגייס ילדים מתחת לגיל 18 לקבוצות חמושות. מדינות כמו גרמניה ושוודיה המפעילות סמכות שיפוט אוניברסלית, אימצו תקן מחמיר זה, ועקפו את המגבלה הטכנית של גיל 15 כדי להרשיע מגייסים באמצעות סעיפי אישום מקבילים כמו סחר בבני אדם או הזנחה פושעת.

יותר מזה, ב־2021 הרשיע בית הדין הבין־לאומי בהאג מנהיג מיליציה אחר, דומיניק אונגוון (Dominic Ongwen), על מעשים הדומים לאלה של לובנגה, לא רק בגיוס אסור אלא גם בשעבוד, בשל אלמנט הניצול של ילדים תחת איום או תלות. עבירה זו מוגדרת כפשע נגד האנושות ואין לגביה הגבלת גיל.

המציאות שנחשפה לגבי המאחזים מעלה חשש כבד כי מאחורי מראית העין של התנדבות מסתתרת מערכת יחסים נצלנית המבוססת על תלות, חומרית ו/או פסיכולוגית, של הילדים במנהיגי "החוות" ללא יכולת אמיתית של הילדים לעזוב.

עם זאת, יש להודות ביושר, בשלב זה רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לטיב היחסים בין אותם מתנחלים לבין הילדים ש"מתנדבים" אצלם. ייתכן שהיא מתקיימת על התפר שבין יחסי חניכה וכריזמה לבין מרות וניצול. ייתכן גם שחלק מהנערים יעידו כי הם שוהים במאחזים מרצונם החופשי, מתוך תחושת שליחות, ולא יתארו את חווייתם במונחים של כפייה.

אבל המשפט הבין־נלאומי אינו דורש שלשלאות ברזל כדי לבסס חשד לשעבוד, ולגבי ילדים, הסכמה ממילא אינה שיקול רלוונטי. די בסימני האזהרה כגון אלה העולים מהתחקיר כדי לספק את הבסיס הסביר לפתיחה בחקירה פלילית.

ייתכן ששופט בשטוקהולם או בברלין שהיה מהסס לעצור קצין ישראלי על "נזק אגבי" בעזה, ירגיש נוח יותר לעצור אדם שחשוד בניהול מיליציה של קטינים ובניצולם

שותפים לדבר עבירה: כוחות הביטחון והרשויות

מעגל הנאשמים הפוטנציאליים בביצוע פשעים אלה הוא רחב למדי. במשפט הפלילי הבין־לאומי, האחריות אינה נעצרת אצל האדם שביצע את העבירה ישירות – במקרה זה אותם המתנחלים המפעילים את הילדים – אלא חלה גם על שורה ארוכה של גורמים שעלולים להיחשב לשותפים לפשע. זה כולל בעלי תפקידים שתומכים, מממנים, מעודדים, או נמנעים מלהתערב כדי להפסיק את התופעה; החל בראשי מועצות, רבש"צים ומפקדי צבא ומשטרה וכלה בדרג המדיני הבכיר ביותר.

ההליך שכבר מתקיים בבית הדין הפלילי בהאג בעניינה של ישראל ("המצב בפלסטין") אינו מוגבל רק למלחמה בעזה. החקירה נפתחה ב־2021 ומכסה את כל הפשעים שבוצעו לכאורה בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה מאז יוני 2014. סוגיית ההתנחלויות היא כבר חלק מרכזי בחקירה, ועל כן הפתח להכללת רכיב נוסף של פשעי מלחמה בתוך אותו הליך איננו עניין תיאורטי בלבד.

נשאלת השאלה: אם נתניהו וגלנט מסתובבים בעולם יחסית בחופשיות, גם אם תחת מגבלות מסוימות, מדוע שמנהיגי המאחזים, רבש"צים וראשי המועצות יפחדו? ובכן, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר נהנים מפריווילגיות מסוימות, כמו טענת חסינות ושיקולים פוליטיים למיניהם מצד המדינות המארחות, שספק אם יחולו על מתנחלים ועל בעלי תפקידים אחרים.

יש גם נקודה נוספת. בצדק או שלא, לעיתים קרובות עבירות הקשורות בילדים נתפסות בחומרה רבה יותר מאשר פשעי מלחמה אחרים. ייתכן ששופט בשטוקהולם או בברלין שהיה מהסס לעצור קצין ישראלי על "נזק אגבי" בעזה, ירגיש נוח יותר לעצור אדם שחשוד בניהול מיליציה של קטינים ובניצולם.

יש לזכור שבריטניה, צרפת, האיחוד האירופי וארה"ב (בתקופת ביידן) כבר הטילו סנקציות אישיות על מתנחלים אלימים, וייתכן כי ברגע שיוצגו ראיות לגיוס ילדים, המרחק לצו מעצר פלילי יתקצר.

רשויות הרווחה חייבות להתערב מיידית כדי להוציא את הילדים ממעגל הסכנה והניצול. משרד הביטחון והצבא חייבים לפרק את המאחזים ולאפשר לפלסטינים שנעקרו לחזור לבתיהם בבטחה

ימים ספורים לאחר פרסום התחקיר בהארץ, החלו תושבי ראס אל־עין שבדרום בקעת הירדן לפרק את בתיהם ולהתפזר לכל עבר. כפי שקרה כבר לכשישים קהילות פלסטיניות אחרות בשנתיים האחרונות, זה היה הסוף של כרוניקה ידועה מראש, שבמרכזה מסע התנכלות שיטתי ואכזרי שהתנהל על ידי המאחזים המקיפים את הכפר ו"צבא הילדים" הסר למרותם.

אלא שראס אל־עין אינו עוד נקודה על המפה: זהו אחד הכפרים הפלסטיניים הגדולים ביותר בשטח C של הגדה המערבית. כפר שהיה ולא נותר ממנו אלא אדמה חרוכה.

החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר לחשב מסלול מחדש. אבל הכוח לתקן נמצא בעיקר בירושלים, לא בהאג. זה דורש החלטה אמיצה להחזיר את שלטון החוק לשטח, לא כסיסמה אלא כמדיניות עם שיניים. רשויות הרווחה חייבות להתערב מיידית כדי להוציא את הילדים ממעגל הסכנה והניצול. משרד הביטחון והצבא חייבים לפרק את המאחזים ולאפשר לפלסטינים שנעקרו לחזור לבתיהם בבטחה. ועל הפרקליטות להורות על חקירה פלילית מקיפה נגד כל מי שמעורב, במישרין או בעקיפין, בגיוס ילדים למטרות אלימות.

הדרך למימוש צעדים כאלה רצופה מכשולים פוליטיים, שכרגע נראים בלתי־עבירים, אבל בלעדיהם יימשך הכרסום הפנימי של אמות מוסר בסיסיות, ובמקביל לכך יגבר גם הסיכון להליכים בערכאות בחו״ל.