מפעל ההתנחלויות, תולדותיו, מעמדו החוקי וההשפעות שלו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר נחקרו ונידונו לעומק בתקשורת, בחברה האזרחית, בפוליטיקה ובעולמות המחקר השונים. אולם במחקר חדש שהתפרסם ב־14 באוקטובר 2025 על ידי המרכז הערבי למחקר ולמדיניות והמכון הפלסטיני לחקר מדיניות כלכלית מאס (MAS), מתוארת בפירוט ובעומק חריג ההשפעה של ההתנחלויות והמדיניות שמאחוריהן על הכלכלה והחברה הפלסטיניות, וזאת על סמך מגוון נתונים ומטא־אנליזה של מחקר קודם. את צוות המחקר הוביל מנהל מאס הכלכלן הוותיק רג'א אל־ח'אלדי, עם חוקרים משני המכונים.
המחקר מראה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי למפעל ההתנחלויות מחיר כלכלי-חברתי עצום שנגבה מהפלסטינים בגדה המערבית (ובעבר גם ברצועת עזה). אל מול האלימות הפיזית ודחיקת הפלסטינים מהגדה המערבית, המחיר הכלכלי נדחק לשולי הדיון על עברם ועתידם של השטחים הכבושים.
ניתן להשוות זאת להשלכות של התיישבות בעלת מאפיינים קולוניאליים במקרים רבים אחרים בעולם (מהספרדים באמריקה הלטינית, דרך הצרפתים באלג'יריה ועד לאפריקנרים בדרום אפריקה), כאשר המאפיין המשותף העובר כחוט השני בין המקרים האלו הוא חוסר ההבנה בשיח הציבורי כי לב הפערים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים בין הכובש לנכבש הוא לאו דווקא "נחשלות" או פערים איכותיים משמעותיים בין הצדדים. לב הפער הוא נזק כלכלי-חברתי מתמשך, כרוני ועמוק שנובע ממנגנוני השליטה ושאיבת המשאבים הפיזיים והאנושיים של הנכבש לטובת הכובש.
השגשוג היחסי וההצלחה של ההתנחלויות לצמוח מאלפים בודדים בשנות השבעים למאות אלפים כיום, נובעים בעיקר ממנגנונים נסתרים יותר או פחות שעוסקים יומם וליל בהשתלטות על קרקעות ועל מים, בשליטה הדוקה וחונקת בפעילות הכלכלית הפלסטינית ובנטרול מעשי של היכולת הפלסטינית לקיים מוסדות כלכליים ופוליטיים מתפקדים, בעיקר בשטחי C.
כאשר נשאלת השאלה: למה לא התפתחה מדינה פלסטינית משגשגת בשטחי הרשות? כל תשובה שאינה מייחסת חלק משמעותי לנזקים הכלכליים-חברתיים של מפעל ההתנחלויות היא הטעיה.
אל מול האלימות הפיזית ודחיקת הפלסטינים מהגדה המערבית, המחיר הכלכלי נדחק לשולי הדיון על עברם ועתידם של השטחים הכבושים
היסטוריה
משנות השבעים ועד האינתיפאדה השנייה עודדו הממשלות השונות בישראל (מי יותר ומי פחות) הקמת התנחלויות בצורה מאורגנת בגדה המערבית וברצועת עזה. לאחר האינתיפאדה השנייה התרחשו שניים מהמאורעות המכוננים שביססו את מפעל ההתנחלויות בגדה – הקמת גדר ההפרדה, שחיברה שטחים רחבים סביב ההתנחלויות לישראל וניתקה אותם מהגדה, וההתנתקות ברצועת עזה.
המפעל הפוליטי העצום שבנתה הציונות הדתית לאחר 2005 נועד להרחיב את ההתנחלויות אך גם למנוע שחזור של ההתנתקות ברחבי הגדה ולהבטיח שהפלסטינים לא יצליחו לגרום לישראל לסגת משטחים שכבשה והתנחלה בהם. חורבן המשא ומתן הישיר בין ישראל והפלסטינים וההרחבה המסיבית של ההתנחלויות מאז, כמו גם ההתחזקות של הימין הרדיקלי והכהניסטי, הם תוצאה ישירה של מאמצים אלו.
כיום המתנחלים, שמונים כחצי מיליון איש, הם אחד הכוחות החזקים אם לא החזק ביותר במפה הפוליטית הישראלית, והצלחתם הגדולה ביותר היא הפיכת מפעל ההתנחלויות עצמו והשאיפה המוצהרת לסיפוח (לפחות של שטחי C) – להבדיל מחלקיו הרדיקליים והמהפכניים בדמות "נוער הגבעות" – לקונצנזוס שאף במרכז-שמאל כבר אין כמעט ערעור על הלגיטימיות שלו.
כפי שכתבו כבר רבים, מדובר במכשול מרכזי ביותר להסכמות ישראליות-פלסטיניות, מכשול שהמתנחלים עושים כל שביכולתם כדי שיהיה בלתי־עביר.
סוגי ההתנחלויות ואופיין
לאורך המחקר, הכותבים מתייחסים למפעל ההתנחלויות בצורה רחבה ומקיפה יותר מהנהוג בשיח המיינסטרים בישראל. במהלך הסקירה המחקרית הם כוללים בתוך ההתנחלויות את כל צורות השליטה האזרחית הישראלית בגדה – משכונות יהודיות במזרח ירושלים, דרך יישובים אזרחיים מוסדרים, אזורי תעשייה ותעסוקה, מאחזים בלתי־חוקיים וחוות, ועד השליטה במשאבי טבע ובתשתיות אזרחיות, גדר ההפרדה והפקעת קרקעות כ"אדמות מדינה". לשיטת הכותבים, כל אלו הם זרועות של אותו פרויקט, וכולם פועלים לנכס את המשאבים המקומיים לטובת "ייהוד" הארץ.
כך לדוגמה, המחקר מתאר כיצד בעת סיפוח מזרח ירושלים בשנת 1967, הוסיפה הוועדה הצבאית שמינה שר הביטחון דאז דיין כ־70 אלף דונם לשטח ההיסטורי של מזרח העיר, ובכלל זה כפרים רבים ושטחי קרקע רחבים. בשטחים אלו נבנו במהלך השנים שמאז 67' שכונות יהודיות המאכלסות מאות אלפי תושבים. אומנם, השכונות הללו אינן נספרות במניין ההתנחלויות בתפיסה הישראלית, אך הן תופסות מקום חשוב בתפיסה של מפעל ההתנחלויות ככלי לשליטה יהודית-ישראלית על אדמות, על משאבים ועל תושבים פלסטינים.
כלי חשוב נוסף בתפיסה זו של ההתנחלויות הוא המאחזים והחוות, או בשפת ממשלות הימין "ההתיישבות הצעירה". אלו כוללים נקודות יישוב שהוקמו לרוב בצורה "פיראטית" עם גיבוי מדינתי קטן יותר משל היישובים הממוסדים.
נקודות יישוב אלו הן לרוב צעירות, קיצוניות, הומוגניות ואדוקות מבחינה דתית ואידאולוגית יותר מאשר היישובים הממוסדים, אך הן זוכות לרוב לתמיכה כספית וביטחונית מהמועצות האזוריות ומהמדינה, וכן לעיתים הן מוסדרות חוקית בדיעבד באמצעים משפטיים שונים. חלקן הוקמו בעיקר כדי לשכן אוכלוסייה נוספת, ואותן – כפי שהמחקר מתאר – שר האוצר סמוטריץ' פועל כדי להסדיר חוקית. אולם מרבית המאחזים והחוות הם במוצהר כלי להשתלטות יהודית על קרקעות בשטחי C.
גדר ההפרדה מפרידה לעיתים קרובות בין כפרים ויישובים פלסטיניים לבין אדמותיהם, ובכך למעשה מחברת את האדמות לישראל הריבונית ומנתקת אותן משטחים פלסטיניים
המטרה האסטרטגית, כפי שנציגי המתנחלים מצהירים השכם והערב בפוליטיקה ובתקשורת, היא למנוע התרחבות של מקומות היישוב הפלסטיניים ולקטוע רצפים טריטוריאליים שיאפשרו בעתיד הקמת מדינה פלסטינית. אלו כוללים חוות מאחזים וחוות חקלאיות וכן נקודות יישוב המתמקדות ברעיית צאן על פני שטחים נרחבים ככל האפשר, לעיתים קרובות תוך התנכלות אלימה לתושבים ולרועי הצאן הפלסטינים בניסיון לגרשם מאדמותיהם.
גם לאזורי התעשייה, כגון ברקן, תפקיד במנגנון הכיבוש וההתנחלות, בראיית הכותבים, שכן הם מספקים לישראל פתרון נוח להרחקת התעשייה המזהמת מיישובים ישראליים ומשטחים ירוקים על חשבון התושבים הפלסטינים.
חלקים נוספים במפעל ההתנחלויות נוגעים פחות להתיישבות ויותר להתנהלות המערכתית. בראשם עומדת כמובן גדר ההפרדה.
הגדר, שהקמתה החלה ב־2002 (בשיא האינתיפאדה השנייה) במוצהר מטעמים ביטחוניים, שימשה ומשמשת בפועל ככלי לסיפוח אדמות לשטחי ישראל. 85% ממנה עוברים בתוך שטחי הגדה ולא על הקו הירוק, והיא מפרידה לעיתים קרובות בין כפרים ויישובים פלסטיניים לבין אדמותיהם, ובכך למעשה מחברת את האדמות לישראל הריבונית ומנתקת אותן משטחים פלסטיניים. כך, וכן גם בתפקידה הביטחוני הממשי, הגדר מיועדת בראש ובראשונה לסייע להתנחלויות ולתושביהן, והיא משרתת את אותו מפעל רחב שבא על חשבון הציבור הפלסטיני.
גם השליטה בדרכים, המחסומים והקמת הכבישים העוקפים ותשתיות התחבורה שמשרתות יהודים בלבד, נועדו בפועל לאותן המטרות – שליטה על אדמות והפקעתן, הפרדה בין שטחים ויישובים פלסטיניים, שליטה ומעקב אחרי אזרחים פלסטינים ופגיעה בחופש התנועה שלהם, וכמובן גם חיבור בין ההתנחלויות לבין עצמן תוך "העלמת" התושבים הפלסטינים.
על הפקעת הקרקעות הישראלית לטובת "אדמות מדינה", לשטחי אש, להקמת יישובים יהודיים (בעיקר בעבר) ואף לשמורות טבע ולאתרים ארכאולוגיים אין צורך להרחיב את הדיבור, שכן הפגיעה שלהם ביכולת של הפלסטינים להתנהל באוטונומיה ברורה מאליה.
גם השליטה הישראלית המוחלטת במשאבי המים והאנרגיה ובתשתיות פינוי ושריפת הפסולת, מטבע הדברים מונעת מהציבור הפלסטיני לנהל את חייו, שואבת את משאביו לטובת ישראל וההתנחלויות בפרט, ופוגמת בכל אפשרות של התנהלות כלכלית וחקלאית עצמאית ותקינה.
תחת מועצת התכנון העליונה קיימים גופים העוסקים בפלסטינים וגופים המיועדים להתנחלויות. גופים אחרים עוסקים בשליטה הישראלית על הקרקע ובניהולה
עמוד השדרה המוסדי של מפעל ההתנחלויות
החוקרים מצביעים על מספר מוסדות מרכזיים בישראל שעליהם נסמך מפעל ההתנחלויות והם שמעודדים את פיתוחו.
הראשון הוא כמובן הצבא, וספציפית פיקוד המרכז, שמשמש רשמית כגוף המושל העליון בגדה המערבית. על הניהול בפועל של שטחי הגדה ופיתוחן של ההתנחלויות מופקדים גופים במשרד הביטחון: מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ותחתיו המנהל האזרחי ומועצת התכנון העליונה (מת"ע) האחראית לתכנון הבנייה ולייעודי הקרקע בכל שטחי הגדה שבשליטה ישראלית.
תחת מועצת התכנון העליונה קיימים גופים העוסקים בפלסטינים וגופים המיועדים להתנחלויות. גופים אחרים עוסקים בשליטה הישראלית על הקרקע ובניהולה – האפוטרופוס לנכסי נפקדים והממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ועל אדמות המדינה. כמו כן, יש חשיבות רבה גם לשלטון המקומי ובפרט למועצות האזוריות שלראשיהן השפעה ונוכחות ציבורית רבות, וכן למועצת יש"ע, שהיא הגוף הפוליטי המרכזי המייצג (לכאורה) את ההתנחלויות.
יש גם חשיבות לגופים פרטיים – ארגונים כמו "אמנה" ותנועת "נחלה"; ארגונים העוסקים במאבק נגד בנייה פלסטינית כמו "רגבים" (שבראשו עמד בעבר בצלאל סמוטריץ') ונוספים. כלל גופים אלו מוכוונים בעיקר למטרה אחת – חיזוק ההתנחלויות תוך שליטה בפלסטינים ומניעה מהם לפתח את מקומות מגוריהם ואת כלכלתם. הארגונים הללו מקבלים לכך תמיכה משמעותית מהממשלה, ובמידה מוגבלת יותר מבית המשפט העליון.
השלכות על תשתיות פיזיות
מים. ישראל שולטת בדרכים מגוונות באספקת מים ובתשתיות המים בגדה המערבית. בעוד להסכמי אוסלו יש סעיף מפורט המגדיר את חלוקת מי התהום בין ישראל לפלסטינים (סעיף 40), לטענת החוקרים ישראל שואבת כמות גדולה בהרבה מהמוסכם, ולמעשה שולטת ב־85% ממשאבי המים המוקנים לפלסטינים, ואף מספקת באמצעותם כ־25% מתצרוכתה שלה.
מעבר לכך, לטענתם, ישראל מונעת חפירת בארות חדשות או הקמת מתקני טיהור מים חדשים (ככל הנראה הכוונה היא לשטחי C), בעודה חופרת 50 בארות חדשות בשטחי הגדה, שתפוקתן מגיעה לכ־44 מיליון מ"ק של מים המשמשים את ההתנחלויות.
גדר ההפרדה מונעת מהפלסטינים גישה לעוד 20 בארות שהיו במקור בשטחיהם, בארות שהפיקו כ־20% מכלל שאיבת המים הפלסטינית ממי התהום שבגדה. בסיכום העניין, כ־70% ממי התהום שישראל שואבת בשטחי הגדה מגיעים להתנחלויות. גם מי נהר הירדן שמשמשים מקור מים משמעותי וקריטי לתושבי הגדה (ולתושבי ירדן) מנוצלים בחלקם הגדול על ידי ישראל.
הפלסטיני הממוצע צורך פחות מכמות המים המומלצת לאדם לפי ארגון הבריאות העולמי – והישראלי הממוצע זוכה ליותר מפי 3 ממנה. למרות זאת, הפלסטינים נאלצים לרכוש כחמישית מהצריכה שלהם מחברת "מקורות" הישראלית (במחיר גבוה מזה שהישראלים משלמים), על אף שמדובר במים שמקורם בשטחים פלסטיניים.
תוך כדי כך, מתועדים מקרים רבים של פגיעה בתשתיות מים פלסטיניות קיימות על ידי הצבא והמתנחלים, ודו"ח של ארגון בצלם המעמיק במדיניות המים של ישראל בגדה ובעזה, מציין כי בשנים 2022-2012 בלבד תועדו מעל 200 מקרים של פגיעה ישראלית (לרוב בידי אנשי הצבא והמנהל האזרחי, אך לא רק) בתשתיות מים – בורות, בארות ומתקני אגירה. ההשלכות כתוצאה מכך ברורות – פגיעה קשה ביכולת של הפלסטינים לקיים כלכלה עצמאית ומפותחת, נזקים בריאותיים ועלויות עצומות ומיותרות המושתות על המשק הפלסטיני.
בדומה לאספקת המים, גם על אספקת החשמל גובה חברת החשמל מהפלסטינים מחיר גבוה ובכך משיתה עול כלכלי קשה על הכלכלה הפלסטינית
חשמל. כבר לפני שנים רבות פעלה ישראל למוטט את העצמאות האנרגטית הפלסטינית – מתחנות הכוח נמנעו אספקת דלק, חלקי חילוף ותיקון ליקויים עד קריסה מוחלטת של מערך תחנות הכוח שהתקיימו בעבר, ויש איסור להפיק נפט ודלקים בשטחי הגדה.
כיום כמעט כל אספקת החשמל בגדה המערבית מגיעה מחיבור לרשת החשמל הישראלי. בדומה לאספקת המים, גם על אספקת החשמל גובה חברת החשמל מהפלסטינים מחיר גבוה ובכך משיתה עול כלכלי קשה על הכלכלה הפלסטינית ומונעת ממנה אפשרות להתפתח. גם כאשר ניתן אישור להקים תחנת כוח לטובת הפלסטינים בשטחים, היא לא הוקמה ובו בזמן מקודמות תוכניות ממשלתיות לניצול שטחי C לטובת שדות סולריים ותחנות כוח שישמשו בעיקר את המשק הישראלי.
כך צומח במהירות הפער בין הביקוש הפלסטיני לאנרגיה לבין ההיצע הקיים, דבר המעכב ומקשה את הפיתוח הכלכלי-חברתי בשטחי הגדה המערבית ויוצר תלות מוחלטת בישראל.
לא זו אף זו, כמדיניות ארוכת שנים מאז 1967, ישראל יכולה לנתק חלק גדול מהמים וכמעט את כל אספקת החשמל המגיעה לפלסטינים בגדה בלחיצת כפתור. עד פרוץ המלחמה ב־2023 היה הדבר נכון גם לרצועת עזה, ואכן בשבוע הראשון שלאחר ה־7 באוקטובר, הורתה הממשלה לנתק את אספקת החשמל והמים לכל הרצועה. מדובר בכלי שליטה רב־עוצמה, המאפשר לישראל להפעיל לחצים ואיומים משמעותיים על הרשות הפלסטינית ועל תושביה כדי "ליישר" אותם למדיניותה.
תחבורה. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הכיבוש והרחבת ההתנחלויות בגדה הוא החמרת השליטה של ישראל בתנועת הפלסטינים בשטחים. שליטה זו צומצמה לכאורה בהסכמי אוסלו, אך בשנים האחרונות ובפרט מאז עליית הממשלה הנוכחית ופרוץ המלחמה בעקבות טבח 7 באוקטובר, היא מתעצמת מאוד.
הדוגמה הבולטת ביותר היא מחסומי הדרכים הרבים, הקבועים והזמניים, הפזורים ברחבי הגדה, שהם נקודות החיכוך הבולטות והמוכרות ביותר לכל אדם שנסע אי פעם בכבישי השטחים – פלסטינים, חיילים, מתנחלים, תושבי ישראל ומבקרים זרים.
הבנייה של רשת כבישים למתנחלים בלבד ורשת נוספת, מוזנחת ומתפוררת, שמשמשת בעיקר את הפלסטינים, היא מאפיין של אפליה אתנית פסולה וגזענית, מעבר להשלכות הכלכליות המזיקות שלה
אולם קיימים מנגנוני שליטה נוספים בתחום זה. חלקם ישירים ומופעלים על ידי הצבא – סגרים ו"כתרים" מסיבות ביטחוניות, הטלת עוצר בשעות מסוימות וחסימת דרכים לצורך פעולות צבאיות – וחלקם "אזרחיים" ומופעלים על ידי הגופים האזרחיים וגופי התכנון, כגון סלילת כבישים עוקפים המשמשים אך ורק את ההתנחלויות, חסימות לא־רשמיות של כבישים בידי מתנחלים והזנחת תחזוקת הכבישים המשמשים בעיקר פלסטינים בשטחי C.
הזנחה זאת הובילה את משרד העבודות הציבוריות של הרשות הפלסטינית להכריז כבר לפני כ־20 שנה כי בערך 50% מכבישי הגדה נמצאים במצב רעוע.
לפי נתוני הבנק העולמי, המשמעות היא פגיעה עמוקה בנתוני התוצר והמקרו של הכלכלה הפלסטינית בשל עיכובים בנסיעות של בני אדם וסחורות והצורך בביצוע מעקפים עקב חוסר האפשרות לעבור מצפון הרשות לדרומה דרך ירושלים. הבנק העולמי, לדברי החוקרים, גם הכיר בכך שיכולתה של הרשות לבצע עבודות גדולות של תחזוקה והרחבה מוגבלת עקב השליטה המלאה של המנגנונים הישראליים על שטחי C, שהם מרבית שטחי הגדה. פרט לכך, כ־20% משטחי הגדה אסורים לכניסת פלסטינים. מדובר בשטחים החסומים על ידי גדר ההפרדה או שנמצאים בשליטת ההתנחלויות או בסמוך להן.
המחקר מפרט נתונים רבים על העיכובים החמורים, ביטולי הנסיעות והעיקופים שנעשים כדי להימנע מהעמידה המפרכת במחסומי הצבא, אך די להסתפק בנתון בודד כדי להבין את עומק ההפסד הכלכלי-חברתי הנגרם. לפי מחקר של המכון הפלסטיני לחקר מדיניות כלכלית, הכלכלה הפלסטינית מפסידה כ־62 מיליוני שקלים בכל חודש כתוצאה מעיכובי הנסיעות, סכום לא־מבוטל המשתווה לכ־5% מהתוצר בערך.
חשוב להדגיש כי עצם הבנייה של רשת כבישים למתנחלים בלבד ורשת נוספת, מוזנחת ומתפוררת, שמשמשת בעיקר את הפלסטינים, היא מאפיין של אפליה אתנית פסולה וגזענית, מעבר להשלכות הכלכליות המזיקות שלה כלפי הפלסטינים. פרט לכך, לצורך הקמת הכבישים העוקפים מופקעות לעיתים קרובות קרקעות השייכות לפלסטינים, ונמנע מהם לעשות בהם שימוש לחקלאות או לבנייה.
רשת הכבישים העוקפת והקרקעות הסובבות אותה משמשות ככלי נוסף לצורך השתלטות על אדמות, קידום סיפוח בפועל ומניעת רצף טריטוריאלי פלסטיני.
השלכות על מגזרים כלכליים
חקלאות וסביבה. לחקלאות חשיבות רבה לפלסטינים בגדה כמגזר כלכלי משמעותי וכבסיס איתן לעצמאות וביטחון תזונתי. מעבר לכך, החקלאות הפלסטינית היא סמל ומקור לגאווה לאומית ולאחיזה בקרקע מול הניסיונות של ממשלת ישראל והמתנחלים לנשל את התושבים הפלסטינים מאדמותיהם.
ניסיונות אלו מתבטאים בהשתלטות על קרקעות חקלאיות בדרכים שפורטו לעיל (בפרט קרקעות שבאזור קו התפר, שנמצאות מעבר לגדר ההפרדה, והחקלאים מוגבלים בגישה אליהן) ובהגבלת מי ההשקיה. למעשה, עקב השליטה הישראלית המלאה באספקת המים, כ־35% מהשטחים החקלאיים הפלסטיניים אינם זוכים להשקיה. מדובר בהפסד של כ־10% מהתמ"ג הפלסטיני ושל כ־110 אלף מקומות עבודה פוטנציאליים, לפי נתוני הבנק העולמי המצוטטים במחקר.
כמו כן, ישראל מערימה קשיים על החקלאים הפלסטינים בשטחי C להשתמש באדמותיהם. דוגמה בולטת לכך, שבה שיתוף הפעולה של הצבא עם מתנחלי "שוליים" ועם נוער גבעות זועק לשמיים, היא המתקפות על חקלאים ועל פעילי סולידריות בזמן המסיק.
המחקר מביא גורמים נוספים הפוגעים בענף החקלאות הפלסטיני. ראשית, קשיי התחבורה המוזכרים כאן מעלים את מחירי השינוע ומובילים לריקבון ולהרס של רבים מהמוצרים החקלאיים שדורשים שינוע מהיר וקצר. האיסור על החקלאים הפלסטינים לחפור ולתקן בארות מונע מהם להוזיל את עלות המים. כמו כן, לעיתים קרובות ישראל אוסרת יבוא ציוד וחומרים חקלאיים יקרים ומאיכות גבוהה לשטחי הגדה, בטענה שמדובר ב"סחורה דו־שימושית" שעלולה לסייע לשימושים צבאיים.
פגיעה נוספת היא כריתה ועקירה של עצים – לפי נתוני האו"ם, בין 1967 ו־2016 עקרה ישראל כ־2.5 מיליון עצים בגדה, מתוכם כ־800 אלף עצי זית, סמלה המובהק של הארץ.
לפרויקט החוות והמאחזים הבלתי־חוקיים חלק מהותי בקידום הפגיעה בחקלאות הפלסטינית – תושבי החוות, שרבים מהם רועי צאן, מובילים את המתקפות על חקלאים פלסטינים, את עקירות עצי הזית ואת הרס הציוד ואת ההשתלטות על הקרקעות החקלאיות ועל אדמות המרעה באמצעים חוקיים יותר ופחות.
חלקו של המגזר החקלאי בתוצר המקומי הפלסטיני ירד פי 2 – מקרוב ל־16% אחוזים בשנת 1996 לכ־8% בשנת 2022, וקרוב לוודאי שהירידה נמשכת
כלי חשוב אחר הוא כאמור הכרזה על שטחים חקלאיים כשטחי אש לאימונים צבאיים או כשמורות טבע מוגנות. מכל אלו ברור כי הפגיעה הרב־ממדית ומרובת המקורות בחקלאות הפלסטינית יוצרת סיטואציה כמעט בלתי־אפשרית לקידום מגזר חקלאי מפותח ומשגשג שיסייע לכלכלת תושבי הגדה. כמו כן, ברור כי הפגיעה בחקלאות, אם כשהיא נעשית כמטרה מפורשת ואם כשהיא תוצר לוואי של השליטה הצבאית ושל המגבלות הביטחוניות לכאורה שהמדינה מטילה, אינה טעות או נזק צדדי אלא חלק אינטגרלי ממפעל ההתנחלויות.
גם בפועל, חלקו של המגזר החקלאי בתוצר המקומי הפלסטיני ירד פי 2 – מקרוב ל־16% אחוזים בשנת 1996 לכ־8% בשנת 2022, וקרוב לוודאי שהירידה נמשכת. הנזקים הללו אינם רק כלכליים, אלא גם סביבתיים – הרחבת ההתנחלויות, הפיתוח המסיבי והטיית המים לישראל מובילים לנזקים רחבי היקף לשטחי הטבע הפלסטיניים.
תעשייה, מסחר ושירותים. בשונה מענף החקלאות, שבו יש יכולת כלשהי להתנהלות עצמאית, ענפי התעשייה והמסחר כיום תלויים כמעט לחלוטין בקשרים עם העולם החיצון. אלו כוללים השקעות, סחר, יבוא אנרגיה, חילופי ידע ועובדים וכו'.
לאורך ההיסטוריה הקדם־מודרנית, הייתה הכלכלה המקומית בארץ מחוברת בקשר בל יינתק לכלכלה האזורית. אולם המשטר שהתבסס מאז הסכמי אוסלו (ולפני כן) גודע את מרבית הקשרים האלו, ומה שנותר מהם תלוי ברצונה הטוב של ממשלת ישראל.
ישראל שולטת בכל מעברי הגבול, בשדה התעופה, בנמלים ובתשתיות האנרגיה. מתוך כך, לטענת החוקרים, היא מגבילה מאוד את יבוא החומרים והציוד ואת הגישה לטכנולוגיות תעשייתיות מתקדמות, ובכך מונעת כל אפשרות לפיתוח כלכלי משמעותי ולהתבססות סקטור התעשייה, שהוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר ליצוא בכלכלה הפלסטינית.
ואכן, מגזר התעשייה הפלסטינית לא צמח משמעותית מאז הסכמי אוסלו, ונותר חלק קטן של אחוזים בודדים מהתמ"ג גם בתקופות של צמיחה כלכלית בחברה הפלסטינית. הנפט והגז הטבעי, שלטענת החוקרים ידוע כי הם מצויים באזור רנתיס, אינם מנוצלים על אף שביכולתם לחסוך מיליארדי שקלים שכיום הרשות משלמת לחברות האנרגיה הישראליות ובפרט לחברת החשמל. משאבי האבן והמחצבות מנוצלים ישירות על ידי חברות פרטיות וגופים ציבוריים בישראל.
מעבר להשפעות הרוחב הכלכליות של הכיבוש וההתנחלויות על מקורות הפרנסה בגדה, לעצם הקרבה להתנחלויות יש השפעה שלילית פרטנית על תושבים בגדה
לעומת זאת, ישראל משקיעה רבות בפיתוח אזורי התעשייה והתעשייה בכלל בהתנחלויות באמצעות הגדרתן כאזורי עדיפות לאומית הנהנים מהטבות שונות ובאמצעות השקעה נרחבת בתשתיות. אזורי התעשייה בהתנחלויות, שחלקם מעסיקים עובדים פלסטינים (ולמעשה גורעים אותם מכוח העבודה שהיה יכול לפתח את התעשייה הפלסטינית), אינם סובלים מעיכובי התחבורה הקשים המוטלים על הפלסטינים, ולכן עלויות הייצור שלהם נמוכות יותר.
שוק התעסוקה בגדה סובל כמובן מההשפעות של הפגיעה הרב־מערכתית שנגרמת מהשליטה הישראלית ומההתנחלויות, והוא אינו מצליח להתפתח בשל כך ולהיגמל מהתלות המובנית בכלכלת ישראל. לכן, כאשר אסרה ישראל כניסת פועלים פלסטינים לשטחה בתחילת המלחמה, הדבר גרם למכה כלכלית אדירה למאות אלפי משפחות, ויצר לחץ רב שמוביל לתופעת העבודה הבלתי־חוקית/מוסדרת (כניסת שב"חים).
השלכות חברתיות וכלכליות רחבות
נתוני המחקר מראים כי למפעל ההתנחלויות השפעות מרחיקות לכת על נתוני העוני של הפלסטינים שסובבים אותו בשטחי C ובכלל. למעשה, בחלוקה מחוזית, יש מתאם גבוה בין אזורים שבהם כמות גדולה של התנחלויות לבין שיעורי העוני (פרט למחנות הפליטים, שם לפי המחקר קיים עוני הנובע ממאפיינים אחרים שאינם תוצאה ישירה של ההתנחלויות ושל השליטה הצבאית הישראלית). כך למשל, בעיקר במזרח ובדרום הגדה (חברון, יריחו והאזור) נתוני העוני הם בין הגבוהים ביותר וכך גם כמות ההתנחלויות.
בין הגורמים לכך הם כמובן הרס הבתים בתואנת בנייה לא־חוקית (כאשר מועצת התכנון כמעט שאינה מאשרת תוכניות בניין לפלסטינים בשטחי C) והפקעת הקרקעות החקלאיות וקרקעות הבנייה. אלו נפוצים בהרבה באזורים הסמוכים להתנחלויות.
תושבי שטחי C, שרבים מהם בדואים, סובלים כתוצאה מכך מאי־ביטחון תזונתי גבוה משמעותית משאר תושבי הגדה, ומקורות הפרנסה והגישה שלהם לשירותים ציבוריים מצומצמים ומוגבלים מאוד, כך לפי מחקרים שהכותבים מצטטים. ניתן ללמוד מכך כי מעבר להשפעות הרוחב הכלכליות של הכיבוש וההתנחלויות על מקורות הפרנסה בגדה, לעצם הקרבה להתנחלויות יש השפעה שלילית פרטנית על תושבים בגדה.
קשיי התעבורה והמחסומים מקשים תנועה מהירה הנחוצה לאמבולנסים או להובלת תרופות; הפגיעה בתשתיות המים מובילה לצריכת מים מזוהמים, וכך נגרמים פגמים ארוכי טווח בטיפול הרפואי
נוסף על כך, החוקרים מצביעים על שינויים דמוגרפיים רחבי היקף שנובעים ממדיניות ההתנחלות. השליטה הצבאית והאלימות המוגברת שהממסד הישראלי מפעיל לטובת המתנחלים בשטחי C הובילו למצב שבו רק 10% מהפלסטינים בגדה מתגוררים בהם, על אף שמדובר ב־60% משטחי הגדה. לכך מצטרפות המתקפות המאורגנות של מתנחלים על פלסטינים, בעיקר מקהילות רועים ומכפרים חקלאיים קטנים.
בין הנזקים המובילים לכך הם הרס השירותים הציבוריים, הבריאות והחינוך. קשיי התעבורה והמחסומים מקשים תנועה מהירה הנחוצה לאמבולנסים או להובלת תרופות; הפגיעה בתשתיות המים מובילה לצריכת מים מזוהמים, וכך נגרמים פגמים ארוכי טווח בטיפול הרפואי. אזורים כמו כפר עקב, שהיו אמורים לקבל שירותים רפואיים מירושלים, אינם מקבלים אותם בשל הגדר שנועדה להגן על השכונות היהודיות, אך גם אינם מקבלים שירותים מהרשות הפלסטינית.
בתחום החינוך נגרמים נזקים עקב מתקפות של מתנחלים ושל הצבא על מורים, תלמידים ובתי ספר, ובשל חוסר הנגישות של מערכת החינוך לרבים מהתלמידים עקב המגבלות על התנועה.
החוקרים מנסים לכמת את העלות הכלכלית של ההתנחלויות לאורך השנים ומגיעים לנתונים שלהלן. העלויות הכלכליות נחלקות לשתי קטגוריות עיקריות: הפסדי מלאי (כמו הפסדי הנכבה) והפסדי תזרים (הפסדים שוטפים). הפסדי הנכבה של 1948, אשר עודכנו למחירי 2022 (ובכלל זה תשואה על הון שאבד), מוערכים ב־718.9 מיליארד דולר בגין הפסדים חומריים.
העלות הכלכלית המצטברת לפלסטינים כתוצאה ממגבלות הכיבוש באזורים A, B, C וברצועת עזה בתקופה שבין 2000 ל־2022 מוערכת ביותר מ־176 מיליארד דולר, סכום המייצג יותר מפי 11 מהתוצר המקומי הגולמי הפלסטיני בשנת 2022. מנגד, הרווח הכלכלי המצטבר לישראל משליטתה על אזור C ועל ירושלים המזרחית באותה תקופה נאמד באופן שמרני בכ־955 מיליארד דולר במחירי 2022.
מסקנות
המחקר של אל־ח'אלדי ושות' מתפרס על כ־150 עמודים וכולל מטא־אנליזה ארוכה ומפורטת של מחקרי עבר. אולם ניתן לסכם אותו בצורה פשוטה ביותר – הכיבוש וההתנחלויות גבו מחיר כלכלי-חברתי אדיר מהפלסטינים.
מסקנה זו, שנראית מובנת מאליה, חייבת להביא להבנה נוספת אצל כל העוסקים בעתיד הארץ כי פתרון עתידי חייב להביא בחשבון תיקון חברתי-כלכלי. אי־אפשר לתהות מדוע הפלסטינים לא בנו "סינגפור" או "דובאי" משלהם מבלי להתייחס לאי־שוויון שהכיבוש מייצר. בשל כך, כותבים כמו מאג'ד כיאלי קוראים להסטת המיקוד של הפלסטינים ממאבק אלים בישראל אל בניית מוסדות מתפקדים כדי לתקן ולו בצורה מזערית את הפער הכלכלי-חברתי העצום בין העמים.
דוגמה לכך מובאת במחקר בסוגיית האנרגיה. החוקרים קובעים כי יש צורך חיוני של הפלסטינים לצמצם תלות זו באמצעות הגדלת הביזור של מקורות האנרגיה המשמשים את הפלסטינים. הם קוראים לחיזוק ההישענות על מקורות אנרגיה מתחדשת ובפרט על אנרגיה סולרית, מה שיקשה על ישראל לשמר את שליטתה האנרגטית בפלסטינים ויחייב אותה להשקיע מאמצים ומשאבים רבים יותר בהרס תשתיות אספקת החשמל המבוזרות. המשמעות של קיום תשתיות אנרגיה עצמאיות וחזקות היא גידול בתוצר המקומי, שיפור בתנאי החיים ומניעת הגירה וייאוש בקרב האוכלוסייה.
ואף על פי כן, התיקון המשמעותי צריך להתבצע בתוך ישראל. כל עוד ישראל נשלטת על ידי הימין המתנחלי, יש תקווה קלושה בלבד שהמדיניות המזיקה והפוגעת של הרחבת ההתנחלויות על חשבון משאביהם של פלסטינים בגדה תשתנה.
