נפילת משטר אסד בסוריה הייתה נקודת מפנה דרמטית עבור החברה הסורית כולה. דמויות ציבוריות בולטות כמו שחקנים, משפיענים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת, שנדרשו קודם לכן להפגין נאמנות למשטר אסד, לפתע נדרשו לתת על כך תשובות לציבור.
איפה הם היו כשההמונים דוכאו על ידי המשטר? מדוע נאלמו דום? האם תמכו במשטר מתוך שכנוע עצמי, נוחות אישית או פחד? ומה תפקידם היום בבניין המחודש של סוריה כמדינה דמוקרטית ופלורליסטית? שלושה מאמרים מסוריה דנים בשאלת אחריותם המוסרית של אינטלקטואלים ושל אנשי תרבות בעת החיים תחת דיכוי – וביום שאחרי.
מה עושה אדם מפורסם כשהמדינה סביבו נחלקת לתומכי משטר דכאני, שנהנים מהטבות ומביטחון, ולמורדים, שמשלמים מחירים אישיים כבדים? האם יבחר לעצום עין ולשתף פעולה עם מוסדות המשטר, או שיחליט להשתמש בקולו כדי לדבר בידיעה שהוא עלול לאבד הכול?
הבחירה המוסרית הזו הוצבה בפני שחקנים, משפיענים, אנשי תקשורת ואינטלקטואלים בסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה בשנת 2011. אלו מהם שהביעו ביקורת על עוולות השלטון נעצרו באופן שרירותי, לעיתים ללא משפט; עונו בבתי הכלא; ברחו מתוך חשש לביטחונם, והתקדמותם המקצועית הופסקה. הצעדים האלה הציבו בפני כל אחד את הבחירה – לשתף פעולה או להיאבק?
מאז עליית משטר הבעת' לשלטון חיו אנשי תרבות סורים תחת משטר שניסה לחדור לתוך המרחב התרבותי והאקדמי ולעצבו לפי צרכיו הפוליטיים
בחירה מוסרית תחת דיכוי
מהיב א־רפאעי, כותב וחוקר סורי העוסק בעולמות התקשורת והתרבות, כותב כי אנשי תרבות בסוריה נאלצו לשתף פעולה או לכל הפחות לא להתנגד לפעולות המשטר הרודני מאז עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בשנת 1963. מאז, חיו אנשי תרבות סורים תחת משטר שניסה לחדור לתוך המרחב התרבותי והאקדמי ולעצבו לפי צרכיו הפוליטיים.
זרועות המשטר השתמשו במרחבים אלו כדי לקדם נרטיבים ביטחוניים וצבאיים ולהשתמש בגורמים תרבותיים כדוברי השלטון. אסד האב ואסד הבן נקטו מדיניות כפולה כלפי עולם התרבות: מדיניות הכלה נעימה מצד אחד ומדיניות הדרה אלימה מצד שני. זאת כדי שאנשי תרבות ילכו בדרך של זרועות הביטחון והמודיעין של המשטר ולא בדרך של החברה והמחשבה החופשית.
בצד של מדיניות ההכלה, לפי א־רפאעי, הקימו השלטונות ארגונים רשמיים למען סופרים ועיתונאים, העניקו פרסים לאומיים ופתחו ערוצי תקשורת לשיפור התדמית של המשטר ולהצדקה של צעדי מדיניות. איגוד האומנים הסורים, שהוקם גם כן, ארגן פעילות אומנותית שאיחדה אומנים בסוריה תחת קורת גג אחת, ונשלטה בידי משפחת אסד.
הצעדים האלה יצרו שכבת אומנים נאמנה. כך למשל המשורר עלי אחמד סעיד אסבר, המכונה אדוניס, תומך בולט במשטר, לא היסס לצאת להגנת המשטר כנגד המורדים באופן יומיומי במהלך המלחמה ולחזק את הנרטיב שלפיו אסד נלחם נגד ארגוני טרור.
למרות הסיכונים הרבים, היו מי שהתמידו במאבק למען חופש וכבוד, גם מתוך כותלי בית הכלא או מהגלות
בצד של מדיניות ההדרה, א־רפאעי מוסיף, משטר אסד האב לא היסס מעולם לדכא את מי שסירב להצטרף לשורות מפלגת הבעת' שבשלטון. גורלם של רבים מהמתנגדים היה מעצר; סופרים שהתנגדו למשטר לא יכלו לפרסם את עבודותיהם, ואחרים הוגלו בכפייה.
החלוקה הזו בין מדיניות ההכלה וההדרה יצרה מציאות מעוותת שבה כל אחד צריך להחליט אם הוא תומך במשטר, מתנגד ומודר, או נסוג מפעילותו. פעולות הדיכוי הממוסדות של אסד האב כנגד אנשי תרבות נמשכו בתקופת בנו, והרשימה של אלו שנעצרו בשל כך ארוכה.
א־רפאעי מסביר כי אמצעי הדיכוי היו מגוונים. הם נעו בין מעצרים שרירותיים, עינויים, חיסולים, החרמת רכוש ובלימת התפתחות מקצועית, שדחפו אחדים לגלות או לשתיקה כפויה. כך למשל ב־2012 נעצרו השחקן זקי כורדיללו ובנו, ולא נודע מה עלה בגורלם. השחקן והתסריטאי עדנאן זראעי נעצר ב־2012 ועונה קשות. האומנית סמר כוכש נשפטה לחמש שנות מאסר בכלא באשמת מימון של פעילות טרור לאחר שהמתינה כשנה במעצר ללא משפט.
הסופר והמחבר מוחמד רשיד רווילי וצייר הקריקטורות מוחמד אכרם רסלאן הלכו לעולמם לאחר שקרסו תחת עינויים מידי המשטר. אומנים אחרים שהתנגדו למשטר סבלו מהחרמות רכוש ומאיומים במעצר ובהרג, שאילצו אותם לברוח לגלות.
גם אומנים שניסו להימנע מנקיטת עמדה אולצו להצהיר נאמנות למשטר באופן פומבי כדי לשמור על הביטחון האישי ולהמשיך בעיסוק במקצוע. הרשת הסורית לזכויות אדם תיעדה את מותם של 14 אומנים סורים, מתוכם ארבעה שמתו תחת עינויים, ואת מעצרם של חמישים אומנים, מתוכם תשעה נעדרים או עצורים. המספרים האלה משקפים את האופן שבו דיכא המשטר את אנשי התרבות הסורים שהשתמשו בכלים האומנותיים שברשותם כדי לבטא את שאיפותיו של העם הסורי. למרות הסיכונים הרבים, היו מי שהתמידו במאבק למען חופש וכבוד, גם מתוך כותלי בית הכלא או מהגלות.
מסמכים שנחשפו מראים כי נדרש אישור ממנגנוני המודיעין אפילו על פרטים קטנים כמו אישור כניסה של שחקנים ושחקניות לסוריה לשם השתתפות בסדרות
"יתומי הארמון": נאמני משטר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע
כמוקד מרכזי בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בעולם הערבי, הייתה סוריה ביתם של שחקנים פופולריים שנהנו מחיי נוחות ומפרסום לפני מלחמת האזרחים. המלחמה הביאה לפתחם את הדרישה לנאמנות מצד המשטר, ולסירוב היו השלכות קשות. העיתונאים הסורים מוחמד א־סכאף, פראס דאלאתי ועמאר אל־מאמון מראים במאמר "שחקנים ושחקניות סורים בלי ה'ראיס': על תחושת הקורבנות המפוקפקת של 'יתומי' הארמון הנשיאותי" כי רבים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בחרו בדרך הקלה.
לפי הכותבים, המעורבות של המשטר בתעשייה הייתה בפרטים הגדולים והקטנים כאחד. כפי שאמר השחקן הסורי מוסטפא אל־ח'אני: "כולם יודעים שטלפון אחד מהגנרל מאהר [אחיו של בשאר אל־אסד] יכול לקבוע לנו את הליהוקים לתפקידים הראשיים בסדרות בחברת סוריה הלאומית".
כותבי המאמר מספרים כי תעשיית הטלוויזיה והקולנוע הסורית נודעה בנאמנותה למשטר במידה כזו שחוקרים במערב שחקרו את סוריה השתמשו בסדרות סוריות ככלי לפענוח הלכי הרוח בארמון. כך למשל נפוצו שמועות שסדרות מסוימות הופקו בהסכמתה של משפחת אסד.
היום, לאחר נפילת המשטר ופרסום של כמות אדירה של מסמכים מסווגים, השליטה של המשטר בתעשייה אינה עוד בגדר תיאוריה אלא מציאות מוכחת. מסמכים שנחשפו מראים למשל כי נדרש אישור ממנגנוני המודיעין אפילו על פרטים קטנים כמו אישור כניסה של שחקנים ושחקניות לסוריה לשם השתתפות בסדרות לרגל הרמדאן.
"כולם יודעים שטלפון אחד מהגנרל מאהר יכול לקבוע לנו את הליהוקים לתפקידים הראשיים בסדרות בחברת סוריה הלאומית"
אישור לוויזה אולי נראה כמו עניין בירוקרטי, כך א־סכאף, דלאלאתי ומאמון כותבים, אבל יש לזכור כי האישור נמצא במשרד של גופי ביטחון בעלי שליטה על תהליך ההפקה ולהם גם היכולת לעצור אותו. בסוף אישור הכניסה מצוין כי הפרויקט שהפונים מבקשים לצלם "טרם קיבל את האישורים הנדרשים" באופן שחושף כיצד פיקחו גופי הביטחון באופן צמוד על תהליך ההפקה, גם בעניינים הנוגעים לאומנים ולעובדי התעשייה.
כותבי המאמר טוענים כי השליטה העמוקה של המשטר בתעשייה ייצרה קבוצה של שחקנים ושחקניות נאמני משטר, שרבים ברשתות החברתיות מכנים "יתומי הארמון הנשיאותי" כתיאור לקבוצה של אומנים ואנשי תקשורת שעדיין אינם מסוגלים לקבל את הקיום של סוריה ללא אסד. אחת מהן היא השחקנית המפורסמת סולאף פוואח'רג'י, שנודעה בתמיכתה במשטר, וכתבה ברשתות החברתיות "לא אתכחש למה שהייתי לפני כן ולא אפחד".
שחקן נוסף שביטא את תמיכתו במשטר בגלוי היה באסם יאח'ור, שהיה חברו האישי של מאהר, אחיו של בשאר אל־אסד. שחקנים רבים אחרים הופיעו בתמונות עם בשאר אל־אסד והיו מקורבים לשלטון בדרכים שונות.
הכותבים טוענים כי חלק מיתומי הארמון עדיין אינם מכירים בכך שנאמנותם לשלטון הייתה תוצאה של עשורים של תעמולה ושל אינטרסים משותפים. הנאמנות שלהם, הכותבים מבטיחים, לא תישכח על ידי העם הסורי, שכן זיכרון הסורים משופע בביטויי נאמנות למשטר מצד אותם שחקנים. "יתומי הארמון", שנותרו כעת ללא תמיכה, הרוויחו טובות רבות מהשלטונות לפני המהפכה, וזכו לקבל שירותים שלא ניתנו ליתר הקולגות שלהם מהתעשייה ולא ליתר הסורים. כך למשל השחקן מוסטפא אל־ח'אני קיבל הטבות במכס עבור מכונית חדשה שקנה, כאשר יתר הסורים היו צריכים לשלם על זכות כזו ביוקר.
שחקנים כמו יאח'ור ואל־ח'אני מעולם לא התנצלו על תמיכתם במשטר, ואף ממשיכים להתבטא בפרובוקטיביות כנגד הסורים בניסיון לשפר את התדמית שלהם על ידי נקיטת עמדה של קורבן
מה עכשיו? ידוענים מתמודדים עם העבר לאחר המהפכה
לאחר המהפכה התהפכו היוצרות. מי שהשליך את יהבו על קרבה למשטר היה צריך כעת לעמוד מול הציבור ולתת על כך דין וחשבון. הכותבים מספרים כי ערב נפילת משטר אסד, מיהרו שחקנים ואנשי תרבות רבים לכיכר אומיה המרכזית בדמשק לחגיגות לרגל בריחת בשאר אל־אסד מסוריה, ושיתפו את עמדותיהם ה"חדשות" ברשתות החברתיות בין אם תמכו במשטר הקודם בגלוי או בשתיקה.
באסם יאח'ור למשל התמודד עם השאלות על נאמנותו לשלטון בריאיון שנערך איתו בפודקאסט, שם הדגיש כי הוא דבק בעמדותיו מלפני המהפכה, והסביר שהקשר שיש לאומנים ולשחקנים עם השלטון אינו עניין ייחודי לסוריה אלא תופעה היסטורית רחבה. הוא טען כי השתמש בקשר שלו עם השלטון כדי לעזור לרבים אחרים.
גם מוסטפא אל־ח'אני התייחס לעמידתו לצד משטר אל־אסד והסביר כי רבים אחרים היו קשורים לשלטונות גם כן. רבים בציבור הסורי לא קיבלו את ההסברים האלו ודאגו לבטא זאת. כך למשל, לאחר שבאסם יאח'ור נכח בפסטיבל פרסי ג'ואי (Joey Awards) בסעודיה, התפרסמה תמונה שלו בוהה בפעיל סורי מניף כנגדו את דגל המהפכה הסורית.
כותבי המאמר מסבירים כי רבים ניסו לאמץ לעצמם עמדות חדשות במסגרת המפה החדשה שנוצרה לאחר המהפכה בעולם התרבות. ואילו שחקנים כמו יאח'ור ואל־ח'אני מעולם לא התנצלו על תמיכתם במשטר, ואף ממשיכים להתבטא בפרובוקטיביות כנגד הסורים בניסיון לשפר את התדמית שלהם על ידי נקיטת עמדה של קורבן.
הם משתמשים בטכניקה של האשמה כלפי האחרים, ומשדרים את המסר "אני לא היחיד שזכה לקבל הטבות מהשלטון – כל העמיתים שלי עשו כך גם!" כך אחדים מ"יתומי הארמון" מנסים להתמודד עם העבר – הם מקווים להרחיב את מעגל האשמה ובכך לעמעם אותה.
מאליטה נאמנה ומנותקת לכוח של ביקורת ובנייה
עם פרוץ המהפכה בסוריה ב־2011, א־סכאף, דאלאתי ומאמון כותבים, ניצבו אנשי תרבות בפני שאלות גורליות ונחלקו בין מי שהתערב באופן ברור במהפכה, מי שהסתפק במעקב אחרי המתרחש, ומי שתמך במשטר תחת אמתלה של פחד מכאוס או מקשירת קשר נגד השלטון. על אף שרבים היו מעורבים בשורותיהן של תנועות המרד, בלט בהיעדרו הקול של אנשי התרבות בין הפעילים הפוליטיים. זאת מכיוון שעשורים של רודנות מחקו את העצמאות של אלו, ויצרו נתק בינם לבין מגזרים רחבים יותר בחברה.
כותבי המאמר מציינים כי עם נפילת המשטר הסורי בדצמבר 2024 הוויכוח בנוגע לתפקידם של אנשי התרבות שב בעוצמה לתשומת הלב הציבורית עם שאלות לגבי מערכת היחסים בין האליטה והאיש הפשוט ובין מוסדות רשמיים והלכי רוח פופולריים. היה זה ברור כעת כי בניית סוריה מחדש מחייבת תרבות פוליטית שונה מהותית מתרבות התלות בשלטון והכניעה לרצונותיו.
כיום מצופה מאנשי תרבות לצאת ממרחב הניטרליות הפסיבית ולהפוך להיות צד פעיל בפרויקט של הקמת מדינה דמוקרטית. על כתפיהם של אנשי התרבות מוטלת המשימה לפתח עצמאות מחשבתית שתתרום לעיצוב שיח חדש שבמרכזו חירויות אזרח וצדק חברתי. שכן בסוריה שלאחר משטר הרודנות יש צורך באנשי תרבות שמסוגלים למתוח ביקורת ולהטיל אחריות, ויכולים לגשר על הפער בין עולם הרוח לבין החברה הסורית. זאת בשונה מהאליטה המנותקת ומהמוסדות הרשמיים הריקים מתוכן מלפני המהפכה.
מה שסוריה זקוקה לו כעת, עומראן כותבת, הוא ייסוד שיח ביקורתי של אמת, שהאינטלקטואל מציג בו את חזונו ביושר – גם אם הוא מנוגד להלך הרוח הכללי
המשוררת והסופרת הסורית רשא עומראן כותבת במאמר "על העם והאינטלקטואל הפופוליסטי" כי העידן הדיגיטלי עם הרשתות החברתיות מאפשר גישור מיוחד מעל השסע שבין אינטלקטואלים ואנשי תרבות לבין העם. ולצד הפוטנציאל הרב, לרשתות החברתיות חסרונות רבים.
האינטלקטואל תמיד היה מתווך ביקורתי בין העם לשלטון ולידע, וככזה יכול לתרגם את המציאות לשפה נגישה מתוך עצמאות מחשבתית ומודעות ביקורתית. ואילו בעידן של הרשתות החברתיות, האינטלקטואל הפך כפוף לתגובות של עוקביו, ולכן ההשפעה שלו הוגבלה לרצונות של ציבור העוקבים. השיח שנוצר הוא שיח שמבוסס על מספר הלייקים והתגובות. המצב הזה מוביל כותבים רבים לשיח מסית או פשרני שמתנגד לאליטות ומאשים כל רעיון ביקורתי בהתנשאות ובניתוק מהעם.
לאחר המהפכה, עומראן טוענת, העם הסורי נחשף למציאות הכיתתית והמקוטבת שלו. האליטות תחת אסד הפכו לחצוצרות של המשטר, וזה מה שקורה גם עכשיו עם המשטר החדש, היא מאשימה, כאילו דבר לא השתנה. לדבריה, אינטלקטואלים לאחר המהפכה נתנו לעם מה שהוא רצה לקבל, בדמות אשליה של מהפכה ללא כשלים ושל משטר חדש מושלם. זאת במקום לתת לעם כלים להבנת המצב ולשינויו. לכן, היא טוענת, האינטלקטואלים הזניחו את תפקידם הביקורתי והיללו משטר שעושה טעויות ואף מבצע פשעים.
מה שסוריה זקוקה לו כעת, היא כותבת, הוא ייסוד שיח ביקורתי של אמת, שהאינטלקטואל מציג בו את חזונו ביושר – גם אם הוא מנוגד להלך הרוח הכללי. מעצבי דעת קהל, לפי עומראן, צריכים לשאוף לאמת ולא למחיאות כפיים; עליהם לא לנהוג בפזיזות אלא בשיקול דעת, ולא לייצר מחדש שיחים ישנים, אלא להמציא שיחים חדשים.
גם כעת, לאחר נפילת משטר אסד, המצב בסוריה אינו יציב. ייתכן כי סוריה המצוידת בשיח ציבורי ביקורתי תהיה חסינה יותר בפני תעמולה משטרית המבוססת על הסתה וקיטוב. אנשי תקשורת ותרבות, ידוענים, משפיעני רשת ואינטלקטואלים שאינם חוששים להתבטא בבירור לפי צו מצפונם, גם אם יידרשו לשלם בשל כך מחיר אישי, יכולים להיות כוח נגד לרודנות ולתרום ליצירת חברה יציבה ובריאה יותר.
