עשור של מלחמת אזרחים הפך את סוריה לאבן שואבת ללוחמים זרים. לוחמים שמוצאם אינו סורי סרו מכל קצוות העולם, עשרות רבות של מדינות ולאומים שונים, אל המדינה המשוסעת. היו שחברו למחנה של המשטר ובנות־בריתו (בעיקר איראן); אחרים חברו לכוחות האופוזיציה המגוונים, ואילו המוכרים שבהם התגייסו לארגון דאעש והשתתפו במעשי הזוועות שביצע.
שאלת הלוחמים הזרים הטרידה את מנוחתן של הממשלות במדינות המוצא של הלוחמים שחששו משיבתם של לוחמים טעוני אידאולוגיות רדיקליות, ותהו באשר למשמעויות המשפטיות של חזרתם. כעת, עם נפילת המשטר ועליית ממשלתו של אחמד א־שרע, הדיון על גורלם של הלוחמים הזרים עבר מן המישור התיאורטי למעשי, וממשלות רבות ממתינות למוצא פיו של הנשיא החדש.
הפובליציסט והמשפטן הסורי חסאן אל־אסוד מציע במאמרו באתר העיתון אל־ערבי אל־ג'דיד ניתוח שיטתי להיווצרותה של בעיית הלוחמים הזרים. בתוך כך, הוא מחלק אותם לשלוש קבוצות עיקריות.
הקבוצה הראשונה מורכבת מלוחמים שהתגייסו למיליציות שיעיות הנתמכות על ידי איראן; בראשן עמד ארגון חזבאללה כמיליציה המחויבת והחזקה ביותר, ואחריו המיליציות העיראקיות השונות, פאטמיון האפגני וזיינביון הפקיסטני. הדיון בקבוצה זו הוא פחות רלוונטי, מפני שרובן עזבו את סוריה במהלך השנים וביתר שאת מאז עליית המשטר החדש.
מקצת מן הלוחמים הזרים הצטרפו לכוחות האופוזיציה הסורית מתוך הזדהות עם מאבקם כמאבק מוסרי וצודק נגד שלטון עושק. חלקם הגיעו למשל כדי לקדם את האינטרס הכורדי במלחמה מטעמים שונים: היו שהזדהו עם המאוויים הלאומיים הכורדיים; היו שרצו להילחם נגד דאעש, והיו גם בודדים שחיפשו הרפתקה צבאית. מגויסים אלו הצטרפו ליחידות להגנת העם הכורדיות (YPG).
הקבוצה השלישית והמוכרת ביותר נמנית עם הג'יהאד הסלפי (السلفية الجهادية) ובראשו דאעש ואל־קאעדה. מגויסים אלו זכו לסיקור נרחב בעולם בעיקר בשל פעולות הראווה של דאעש שבהן השתתפו מגויסים אירופאים, אולם יש לציין כי המוצא של מרביתם הוא אויגורי (יפורט להלן), צ'צ'ני, טורקמני וערבי.
לוחמים אלו, שרכשו ניסיון קרבי מתקדם, התנסו בלוחמת גרילה וקיבלו הכשרה בייצור חומרי נפץ, יש בהם משום איום ביטחוני משמעותי וארוך טווח
אל־אסוד מסביר כי כעת כשהסתיימה המלחמה, סוגיית הלוחמים הזרים מציבה לפתחי סוריה והעולם כולו שאלות רבות:
האם הלוחמים הזרים רשאים לחזור או שיש להחזירם בכוח למדינות המוצא שלהם כדי לעמוד למשפט? האם יש להעבירם בתוכנית שיקום או דה־רדיקליזציה? האם יש לראות בהם פצצת זמן המציבה איום ישיר על החברה עם חזרתם? האם יש לשלבם בתוך המרקם החברתי הסורי השברירי כאות תודה על פעילותם נגד משטר אסד, או שמא יש להעבירם למדינה שלישית ולשפוט אותם בטריבונלים בין־לאומיים בעוון פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות?
זו שאלה המציבה אתגרים ביטחוניים רבים ברמה המקומית, האזורית והבין־לאומית. לוחמים אלו, שרכשו ניסיון קרבי מתקדם, התנסו בלוחמת גרילה וקיבלו הכשרה בייצור חומרי נפץ, יש בהם משום איום ביטחוני משמעותי וארוך טווח. איום זה מוטל לא רק על סוריה אלא גם על מדינות המוצא שלהן, על האזור כולו ואפילו על מדינות שלא היו מעורבות ישירות בסכסוך.
זו לא הפעם הראשונה שהעולם נאלץ להתמודד עם אתגר מסוג זה. ברקע מהדהד הזיכרון של המג'אהדין הערבים שהתנדבו להילחם באפגניסטן בשנות השמונים. אלו הפכו ברבות השנים לתיאורטיקנים ולמנהיגים של אל־קאעידה לאחר הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן. במקרה אחר, הלוחמים הצ'צ'נים התפזרו לזירות מאבק אחרות לאחר התבוסה שהנחילה להם רוסיה, וחלקם אף הגיעו לסוריה ונשארו שם עד היום.
לטענת אל־אסוד, המקום של המשטר החדש בסוריה מעניין בהקשר זה. בניגוד למקרים דומים בעבר, הממשלה הסורית דווקא מעוניינת בשילובם ומתעקשת על כך מול גורמים בין־לאומיים ובראשם ארה"ב. הביקור הקרוב בדמשק של שר ההגנה האמריקני פיט הגסת' ושל יו"ר המטות המשולבים גנרל דן קיין, נועד לחזק את המגמה הפייסנית הזו ואת השינוי הרדיקלי בעמדת ארה"ב.
אין לפטור את הלוחמים הזרים בלא כלום אם הללו ביצעו פשעים חמורים בעבר, לא כל שכן לצרף אותם למנגנוני הביטחון
זוהי תפנית חשובה וחסרת תקדים, אל־אסוד מציין, אך הוא תוהה אם האינטרסים של אזרחי סוריה מובאים גם הם בחשבון. לטענתו, אין לפטור את הלוחמים הזרים בלא כלום אם הללו ביצעו פשעים חמורים בעבר, לא כל שכן לצרף אותם למנגנוני הביטחון. הריפוי הסורי מחייב לערוך משפט צדק שוויוני לכל מי שהשתתף באסון הסורי, ולכן כל מי שביצע פשעים חמורים, לרבות לוחמים זרים, חייב לעמוד לדין.
לא פחות חשוב מכך, יש לטפל בבעייתם של לוחמים זרים אלה ושל בני משפחותיהם בתוכניות שיקום. אחרת, לא מן הנמנע שהללו יידרדרו לעסוק בטרור ובפעולות חתרניות. במקביל לכך, אגב שילובם בצבא ובמדינה, המשטר הסורי מוכרח להתייחס למוצאם הלאומי, הדתי והעדתי של הלוחמים, שעלול להיות איום על הרוב המוסלמי סוני ועל הסורים כולם, ולאתר את האיזון המתבקש, שכן לוחמים אלו עלולים שלא לכבד את המרקם החברתי הסורי הרגיש.
לוחמים אלג'יראים בשירות אסד
אחת מקבוצות הלוחמים הפחות מוכרות היא קבוצת הלוחמים הערבים בכלל והאלג'יראים בפרט, שלחמו לצד הצבא של משטר אסד. שמם של אלה עלה לאחרונה בפגישה נדירה בין שר החוץ האלג'יראי אחמד עטאף לבין אחמד א־שרע, פגישה שעסקה בין היתר בגורל הלוחמים האלה. העיתונאי הטוניסאי רמזי אל־בשראווי מרחיב במאמרו באתר דרג' על פגישה זו ועל המקרה הייחודי של הלוחמים האלג'יראים.
היחסים הדיפלומטיים בין אלג'יריה ובין משטר אסד היו לבביים ממש עד לרגעיו האחרונים, ולפיכך הנשיא האלג'יראי עבד אל־מג'יד תבון היה בין המנהיגים השקטים ביותר מאז נפילת השלטון בדצמבר האחרון. אולם התבססותה של ממשלת א־שרע והעלייה לרגל לארמון הנשיאות מהעולם הערבי ומחוצה לו, הביאו גם את אלג'יריה לחלות את פניו של הנשיא הסורי ולכונן מחדש הבנות בין השתיים.
ביקורו של שר החוץ האלג'יראי בסוריה עסק במה שמקובל במפגשים דיפלומטיים מעין אלה. הכרזות בדבר שיתוף פעולה, התמקדות בתחום האנרגיה, השקעות אלג'יריות וסיוע בשיקום סוריה ובנייתה מחדש. לצד נושאים אלו, השניים לא יכולים היו להתעלם מ"הפיל שבחדר" בדמות שיבתם של הלוחמים האלג'יראים בסוריה.
א־שרע סירב לבקשת אלג'יריה להשיב את הלוחמים האלג'יראים לאלג'יריה, אם כי ממשלתו שומרת על שתיקה נכון לכתיבת שורות אלו
נבהיר, אין מדובר בלוחמים אלג'יראים שנהרו לסוריה כדי להיאבק במשטר, אלא מדובר בלוחמים שלחמו לצד משטר אסד בשירות השלטון האלג'ירי. מדובר בכ־500 לוחמים אלג'יראים נוסף על הלוחמים מחזית הפולסריו הנתמכת על ידי אלג'יריה. אל־בשראווי מרחיב בנימה ביקורתית כי לוחמים אלג'יראים לא מעטים הצטרפו למיליציות תומכות המשטר כשהם "נענים לסיסמאות חלולות של הגנה על 'הלאומיות הערבית'". רובם פעלו תחת ארגון גג שנשא את השם המשמר הלאומי הערבי (אל־חרס אל־קומי אל־ערבי), אשר הורכב מארבעה גדודים ערביים שאינם סוריים.
לוחמים אלה, לטענתו, מילאו תפקידים משמעותיים בקרבות בחלב, בדאריה, בריף דמשק ובמקומות נוספים. בקרבות אלה הם השתתפו בטבח נגד אזרחים סורים בלתי־מעורבים. עם השתלטות המורדים על העיר חלב, רבים נאסרו ונשפטו לצד לוחמים זרים אחרים שפעלו תחת משטר אסד או לצידו.
נראה כי א־שרע סירב לבקשת אלג'יריה להשיב את הלוחמים האלג'יראים לאלג'יריה, אם כי ממשלתו שומרת על שתיקה נכון לכתיבת שורות אלו. על פי פרסומים שונים, הנשיא נימק את עמדתו בכך שדינם של הלוחמים האלג'יראים הוא כדינם של יתר שרידי משטר אסד, כלומר לעמוד למשפט על פשעיהם. המשטר אומנם שומר על עמימות דיפלומטית, אך נראה שעמדתו בעניין מגובשת למדי ומשמשת תקדים למדיניות הסורית.
אזרחות תמורת נאמנות – סיפורם של הלוחמים האויגורים
אם במקרה של לוחמים תומכי המשטר הבחירה יחסית פשוטה, המקרה של לוחמים זרים שפעלו שכם אל שכם לצד א־שרע ואנשיו מורכב הרבה יותר. המקרה של הלוחמים האויגורים הוא דוגמה טובה לניסיון של השלטון החדש בסוריה לאזן בין נאמנות לקבוצות שלחמו איתו במשך השנים לבין לחצים חיצוניים.
המומחה למדע המדינה ושר לשעבר בממשלת ירדן מוחמד אבו רמאן, מתאר במאמרו באל־ערבי אל־ג'דיד כיצד הדבר מתממש במקרה של שילוב הלוחמים האויגורים מ־TIP (המפלגה האסלאמית של טורקיסטן) בצבא הסורי.
הלוחמים ממוצא אויגורי, עם טורקי מוסלמי שמוצאו בשינג'יאנג שבסין, לחמו לצד הארגונים הסלפיים והג'יהאדיסטיים בסוריה תחת קואליציות מתחלפות, אולם בשנים האחרונות הם שיתפו פעולה עם קואליציית אל־פתח אל־מבין שניהל א־שרע במחוז אדליב שהיה תחת שליטתו.
לאחרונה, על פי דיווח של רויטרס, הודיעו TIP על פירוק והתמזגות לתוך הצבא הסורי, כששאלת תפקידם העתידי בצבא הסורי עדיין לוטה בערפל. מיזוג TIP מצטרף לארגונים זרים אחרים עם אוריינטציה סלפית ובהם אנצאר אל־תווחיד (כ־200 לוחמים), אג'נאד אל־קופאז (כ־250 לוחמים) ואג'נאד א־שאם (כ־300 לוחמים צ'צ'נים), שהותכו לתוך הצבא הסורי החדש.
המיליציה האויגורית, המונה כ־3,500 לוחמים על פי ההערכות מקסימליות, היא ככל הנראה הגדולה והמשמעותית ביותר מבין המיליציות הזרות, ושילובה בצבא הסורי בהסכמה אמריקאית ומערבית מסמן תפנית חשובה באזור ומסיר מכשול בדרך לביסוס המשטר הסורי.
בתחילה, היה המיזוג של ארגונים אלה בבחינת סדין אדום עבור המערב וארה"ב, אך ככל שנרמלה ארה"ב את א־שרע ואת ממשלתו, כך ניכרה התגמשות בעניינם. אשר ל־TIP, טען הממשל האמריקאי כי לא ניתן לדעת בוודאות שהם אינם מזוהים עוד עם אל־קאעדה ועם תפיסותיה, ודרש בהתאם לסלקם מסוריה, אך כאמור, ההכרה האמריקאית בא־שרע שינתה את פני הדברים.
בתחילת המגעים, ביקשה ארה"ב שלא לשלב אותם בתפקידים בכירים בצבא ובמשטר, זאת לאחר שדווח על מינוי של לוחמים זרים ממוצא טורקי וירדני לפיקוד המשמר הרפובליקאי וחטיבת דמשק. ארה"ב דרשה לגרשם מסוריה כתנאי להקלה בסנקציות, אך מאוחר יותר נסוגה מדרישה זו והסתפקה בדרישה הצנועה לשלבם בצבא הסורי תחת "שקיפות ואחריות".
לוחמי TIP היו נדבך משמעותי בבניין הכוח של המורדים באדליב ובהפלת המשטר, ובגידה בהם עלולה לסדוק את לכידות הצבא בשלב רגיש במיוחד
הגדיל לעשות שליח ארה"ב לסוריה תומאס בָּרָק, כשאמר שהלוחמים הזרים שמוזגו לצבא סוריה היו "נאמנים מאוד" לממשל החדש [ובשל כך ראוי וצריך לשלבם בצבא].
לטענת אבו רמאן, יש לראות את הגמישות האמריקאית כצעד אחד מני רבים שתכליתם להכיר בלגיטימיות של המשטר החדש. לצעד זה נלוו הקפאה של חלק מהסנקציות שהוטלו על המשטר בסוריה (סנקציות "קיסר") והסרת שמם של מנהיגי היאת תחריר א־שאם המאיישים כעת תפקידי מפתח בממשל ובצבא, מרשימת ארגוני הטרור.
הסבר אחד לכך, אבו רמאן טוען, הוא הקשב הרב שהממשל האמריקאי מפנה ללובי הטורקי־סעודי־קטרי החותר ליציבות סוריה ולשלמותה. להבנתו, בשונה מזירות אחרות, העמדה האמריקאית קרובה יותר למדינות אלה מאשר למדיניות שמשטר נתניהו, החותר לסוריה מפוצלת וחלשה, מוביל.
מתוך הבנה שיש לעודד סוריה חזקה, האמריקאים אינם מעוניינים להערים קשיים מיותרים על א־שרע, שגרם להם להבין כי סוגיית שילוב האויגורים היא עניין עקרוני בביסוס המשטר וכוחות הביטחון. לוחמי TIP היו נדבך משמעותי בבניין הכוח של המורדים באדליב ובהפלת המשטר, ובגידה בהם עלולה לסדוק את לכידות הצבא בשלב רגיש במיוחד.
כמו כן, לאמריקאים ולמערב אין חלופה טובה יותר באמתחתם. לטענת אבו רמאן, המודל הבוסני במלחמת האזרחים ביוגוסלביה מלמד כי יש לתעדף אזרוח של לוחמים זרים או קליטה שלהם מאשר פיזור שלהם במרחב ללא פיקוח. הוצאת לוחמי TIP מחיק המשטר הסורי החדש הייתה מאפשרת לארגון האויגורי להצטרף למשל לדאעש, שמחפש בימים אלו דרכים לזנב במשטר החדש, כפי שמעיד הפיגוע ב־22 ביוני בכנסיית מאר אליאס בדמשק.
אבו רמאן סבור כי שילוב של לוחמי TIP ושל יתר הלוחמים הזרים בתבונה עולה בקנה אחד עם יתר הצעדים שהמשטר עורך. ארגון מחדש של הצבא וצמצום הבדלנות מצטרפים לכינון חוקה, לתיקונים במערכת החינוך, לתקצוב מערך הפקידות ולצעדים נוספים המסייעים בריפויה של המדינה הסורית.
"עמדתי לצד תושבי סוריה כשבני משפחותיהם התמלאו אימה. נשאתי איתם ביחד את הרעב והמצור. ראיתי את בני בן הארבע גדל על רגבי אדמתה"
ומה חושבים הלוחמים עצמם?
רוב הדיונים על הלוחמים הזרים עוסקים בעמדות של הממשלות בנוגע אליהם, אך פוסחים על הלוחמים עצמם. העיתונאי הסורי פראס דאלאתי מדרג' שוחח עם הלוחמים עצמם וסיכם את רשמיו בכתבתו באתר העצמאי.
המסקנה הראשונה העולה ממחקרו של דלאתי היא כי חלק מן הלוחמים ה"זרים" כבר אינם ממש זרים בחלוף עשור בסוריה. מהשיחות עימם עלה כי רבים מהם דוברים ערבית באופן שוטף וקולח. בעבורם, המעבר לסוריה היה מוחלט ושלא כדי לחזור, וקבוצת ההשתייכות שלהם היא חבריהם לנשק. אחד הלוחמים האויגורים שהיגר לסוריה והצטרף ל־TIP ב־2012 סיפר: "עזבתי את אימי, אבי, אחי, לשוני ומולדתי. לא נותר לי דבר בחיים זולת הרובה שלי ואחיי לשוחות… [כיום] המולדת שלי היא TIP".
לצד הקשר האמיץ לאחיהם לנשק, השהות הארוכה שלהם בסוריה והמלחמה עבור חירותה מעידים לטענתם על הזיקה והמחויבות שלהם למולדת הסורית, כפי שהתבטא לוחם ממוצא אויגורי: "שפכתי את דמי בקרב בחלב, הלכתי לאורכה ולרוחבה של אדליב וקברתי את חבריי במישור אל־ע'אב. עמדתי לצד תושבי סוריה כשבני משפחותיהם התמלאו אימה. נשאתי איתם ביחד את הרעב והמצור. ראיתי את בני בן הארבע גדל על רגבי אדמתה".
לפיכך, תחת עננת הגירוש, התחושה של רבים מהם היא של בגידה. לוחם אחד צוטט כשאמר כי "אל־ג'ולאני [כינוי של אחמד א־שרע בימיו כמורד] תוקף אותנו מהקרקע, וארה"ב תוקפת אותנו מהשמיים". לא רק אופציית הגירוש מעיקה עליהם, אלא עצם העובדה שמתנהל משא ומתן מעל ראשיהם מבלי לשתף אותם בקבלת ההחלטות. יש לוחמים המתנגדים אף לשילובם כגדוד נפרד בצבא וממשילים זאת למינוי עובדים חדשים בחברה שהם לא בחרו לעבוד בה.
נראה כי טרם גובשה מדיניות אחידה לקליטת הלוחמים, אך תהליך המיזוג ברמה כלשהי כבר החל לקרום עור וגידים
לוחם טג'יקי אחר שהסכים לדבר עם דרג' ציין שתחושת הבגידה היא בעיקר מנטלית. "אני לא מבקש רבות, אינני מעוניין בבית או במשכורת, אני דורש הכרה בלבד… אזרחות שתאפשר לבן שלי ללכת לבית הספר מבלי שישאלו האם הוא זר. ואם אחלה, אני מבקש שלא אמות על סף בית החולים, מפני שלא יכולתי להיכנס כזר…"
ומה קורה בפועל בסוריה בימים אלו? נראה כי טרם גובשה מדיניות אחידה לקליטת הלוחמים, אך תהליך המיזוג ברמה כלשהי כבר החל לקרום עור וגידים. בדרג' ביקרו בכמה נקודות בידוק ומחסומים צבאיים, לדוגמה בג'בל קאסיון, הצופה על דמשק ועל ארמון הנשיאות. כששוחחו עם ארבעה לוחמים, שלושה אויגורים וטג'יקי אחד, ארבעתם אישרו כי הם שומרים ב"מחסומים של צבא סוריה", כלומר הם זיהו את עצמם עם הצבא המתגבש.
בדרג' מסכמים עם הדברים שמסר עבאס שריפה, מומחה לארגוני ג'יהאד, אשר התראיין לרויטרס בנושא. להבנתו, אפשר וצריך להוריד את סף החרדה בעניין הלוחמים הזרים שעברו לדעתו אינטגרציה מסוימת לתוך החברה הסורית, גילו נאמנות להנהגה ועברו סינון אידאולוגי.
את המהלך האחרון, לפי מקורות דרג', ממלא יועץ התקשורת הנשיאותי חסן א־דע'ים, ששימש במשך שנים כראש המחלקה להדרכה מוסרית בצבא הלאומי הנתמך על ידי טורקיה, וכעת ממונה על תהליך המיתון של תפיסות העולם שהגיעו עימן הלוחמים ועל עיגונן בתוך הנרטיב החדש שהמשטר מבקש לקדם, נרטיב ששותפים לו גם הלוחמים ה"זרים".
