רקורד של זיגזג: ביום חמישי האחרון ישב אבו מאזן באולם הכנסים ברמאללה והודיע רשמית על דחיית הבחירות. זה לווה במראית עין של קונצנזוס לאומי כשנציגי הפלגים הפלסטיניים הקיפו את המנהיג והקשיבו בהכנעה להודעה הצפויה, בעוד שמנהיגי החמאס והג'יהאד האסלאמי אשר ידעו מראש מה תוליד הפגישה החרימו אותה וצפו בשאט נפש במתרחש מבעד למסכי הטלוויזיה.
אבו מאזן, כדרכו, לא שעה לקריאות העיקשות של חמאס לוותר על הכרזתו לדחות את הבחירות בתואנה שישראל מסרבת לקיימן בירושלים. דפוס פעולה טיפוסי למי שהרקורד הפוליטי שלו עמוס בהכרזות על מהלכים דרמטיים ונסיגה מהם כשהוא חש שהקרקע מתחילה לבעור תחת רגליו. כך היה כשזגזג בהחלטה להשעות את התיאום הביטחוני עם ישראל בתגובה לרחשים על סיפוח שטחים מהגדה ומבקעת הירדן, וכך היה כאשר סירב לקבל את כספי המיסים מישראל לאחר שזו הודיעה כי תקזז מהם את קצבאות האסירים.
מדיניות הזיגזג סייעה לו להלך בזהירות במשחק הפוליטי המורכב ולשייט בין אג'נדות ובין אינטרסים שונים. עד עכשיו זה עבד לא רע, אבל אף אחד לא מבטיח לו שזה יעבוד גם הפעם.
מלכוד ונקמה: אבו מאזן אומנם שלף את הקלף המקודש ביותר – סוגיית ירושלים, כדי להצדיק את החלטתו לדחות את הבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות, אך חלקים רחבים בציבור הפלסטיני, בתנועת פתח עצמה וביתר הארגונים ובראשם חמאס, מבינים שהסיפור הוא אחר. קוראים לזה הישרדות שלטונית.
חמאס הביסה אותו פעם אחת יותר מדי כשניצחה בבחירות הקודמות לפני יותר מעשור ונטלה מידיו את השליטה על עזה, וכעת איימה לשחזר את ההצלחה המסחררת ההיא עם הישגים משודרגים שיפקיעו טוטאלית מאבו מאזן גם את השליטה על הגדה. "גנבו" לו את השלטון פעם אחת, עכשיו – זמן נקמה.
הוא נקלע למלכוד שהוא עצמו יצר. מה רצה אבו מאזן להשיג עם הכרזתו על בחירות? מצד אחד, הרצון לרצות את הממשל החדש באמריקה, כדי לחדש את הסיוע הכספי שקוצץ בתקופת הנשיא טראמפ ולכפות חזרה למתווה של משא ומתן. מצד שני, הרצון לשאוב לגיטימציה מחודשת לשלטונו ולהשתיק את הביקורת מבית ומחוץ כי איננו מנהיג לגיטימי לנוכח היעדר קיומן של בחירות מאז שנת 2006.
אבל מה כל זה שווה אם בסוף יפסיד ליריביו בפתח או בחמאס, כשברקע, ישראל מניפה שוט של איומים שעלולים לעלות לו בשלטונו.
ההזדמנות והפספוס: שלטון היחיד של אבו מאזן לאורך שנים קבע תרבות שלטונית שבה אין מקום לאופוזיציה גלויה. העיסוק בבחירות, הריצה ברשימות שונות, ריבוי המועמדים מטעם תנועת פתח עצמה – חשפו את עומק הסדקים ואת הכמיהה לשינוי. היו בתוך פתח מי שזיהו בבחירות הזדמנות נדירה, כמעט חד־פעמית להגשים מאוויים פוליטיים שנאצרו בתוכם תקופה ארוכה. אישים בתנועת פתח – מוחמד דחלאן, נאסר אלקדווה ואחרים, שהיו ב"מדבר הפוליטי" במשך שנים רבות, ראו בבחירות מקפצה לחזור לחיים הפוליטיים בעמדות השפעה.
לרגע נראה היה שכל הקלפים מתערבבים מחדש ושפתאום יש סיכוי והכול אפשרי. והנה פתאום, ברגע השיא, הכול קורס.
כרסום מסוכן: ההודעה על הליכה לבחירות יצרה רף גבוה של ציפיות הן בקרב חמאס והן בקרב אישים בתנועת פתח שהתמודדו מול אבו מאזן. קריסת הציפיות האלה אל קרקע המציאות עלולה להתגלות כהרסנית בעתיד לשלטונו של אבו מאזן ואף לסמן את סופו, בהינתן תנאים מסוימים כמו מפת הפילוגים והבריתות בקרב יריביו, מידת נחישותם ויכולתם לאתגר אותו מבפנים באמצעים שונים וכן מדיניותה של ישראל.
ההכרזה על הבחירות ודחייתן החלישו אותו יותר משחיזקו אותו. הכרסום בלגיטימציה השלטונית שלו מתחיל כבר כעת, ונראה שאבו מאזן לקח על עצמו הימור מסוכן מדי. הוא העז לדחות את הבחירות, בין היתר בשל עודף ביטחון עצמי לנוכח הסברה שישראל וארצות הברית מאחוריו ושיהיה מי שיציל אותו, וכן בשל הערכת חסר לגבי מידת התמיכה והלכידות שהוא לכאורה זוכה לה בתוך פתח, במוסדות הרשות הפלסטינית ובמנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
הישרדות מוטלת בספק: הישרדותו של אבו מאזן בשלטון כבר אינה מובנת מאליה כפי שהייתה בעבר. יש שיגדירו אותו עוף החול. נופל וקם, סוג של שורד נצחי. הוא דיכא לא מעט מתנגדים שצצו במהלך הקריירה שלו עד כדי העלמתם מהמפה הפוליטית, ודאג לגדוע כל איום שצמח נגד שלטונו. גם כשעלו הדיבורים על "היום שאחרי", הוא הוכיח שמוקדם מדי "להספיד אותו". אלא שלאט לאט, כמות האויבים שהוא צבר, לצד קריסת הציפיות שנולדה מהודעתו על ביטול הבחירות עלולות תחת תנאים מסוימים ליצור את המסה הדרושה להתנגדות לשלטונו. ככל שאבו מאזן ירצה לשמר את יציבות שלטונו, יהיה עליו לנקוט בהקדם מהלכים שונים כפיצוי על דחיית הבחירות, וזאת כדי לצנן מעט את היצרים במערכת הפוליטית, בין היתר: הכרזה על מועד קרוב וחדש לבחירות, מתן מחוות מסוימות כלפי כמה אנשי פתח בניסיון לפייסם וכן הסרת הסנקציות מעל רצועת עזה.
