בניגוד לרוב התחזיות, המחאות העממיות באיראן עדיין נמשכות זה יותר מחודש וחצי מאז שפרצו. לדוגמה, שכונת אקבאתאן, הנמצאת במערב איראן, הייתה עדה להפגנה שבלטה בה הסיסמה "מוות לדיקטטור". כוחות הדיכוי התעמתו עם המפגינים תוך שימוש ברימוני גז מדמיע. באותו יום ממש התקיימה בעיר סננדג׳, עיר הבירה של מחוז כורדיסטן האיראני, הלוויה המונית לבחורה בת 16 שנפלה קורבן לדיכוי בעת השתתפותה באחת ההפגנות. ההלוויה הפכה להפגנה נגד המשטר, ובמהלכה הושמעו סיסמאות שקראו להפלתו. המפגינות הסירו את החיג׳אב, כפי שקרה בשאר המחאות העממיות שפרצו באיראן מאז מותה של הבחורה מהסא אמיני לאחר שנעצרה בידי "סיורי ההדרכה", כלומר המשטרה הדתית, כי לבושה לא מצא חן בעיניהם.
נוכח זעם עממי זה, ראינו ועודנו רואים כי המשטר האיראני משתמש באותן שיטות, על כל סוגיהן וגווניהן, שבהן משתמשים משטרים רודניים, והן תערובת של טרור וניסיונות השמצה, נוסף על מאמצים לנתק את הקשר בין האזרחים לבין עצמם ובין המדינה לעולם שמחוצה לה. המשטר האיראני ממשיך להשמיץ את המחאה ולייחס אותה להסתה מבחוץ בדומה לתיאוריית הקונספירציה שכל המשטרים הדיקטטוריים נוטים להשתמש בה. אחד הביטויים של תיאוריה זו בהקשר להתקוממות העממית האיראני הנוכחית, היה נאומו של המפקד העליון של כוח ״משמרות המהפכה האסלאמית״ חוסיין סלאמי, שהאשים את סעודיה (כן, סעודיה!) בכך שהיא מסיתה את הבחורים האיראנים למהפכה. לאחריו דיבר המזכ״ל של הכוח בסניף לבנון והאשים את המפגינים ואת המפגינות באיראן בכך שהם קשורים לאותה קונספירציה הקשורה לקבוצה הטרוריסטית בשם "המדינה האסלאמית".
איראן מספקת לנו מודל יחיד במינו לבעיה שתנועות דמוקרטיות מתמודדות עימה בימים אלה בניסיונן להפיל משטרים רודניים לאחר שלמדו את לקחי ההיסטוריה: אלה דואגים לבנות כוחות דיכוי מיוחדים הקשורים אורגנית למשטרם הרודני בערוצים שונים ומגוונים
בתחום הטרור, על פי הדו"חות של ארגוני זכויות האדם, לאחר שנהרגו קרוב ל-250 אנשים ונעצרו יותר מאלפיים, בתוכם מאות נשים שעברו הטרדות ותקיפות מיניות מצד כוחות הדיכוי, הינה המשטר האיראני חושף את פרצופו המשפטי. במשפט הראשון שהתקיים בעקבות ההפגנות, הטיל בית המשפט עונש מוות על הנאשם הראשון מבין חמישה נאשמים. הארבעה הנותרים צפויים לגזר דין דומה. המשטר מבטיח לערוך משפט ראווה לכאלף עצורים בטהראן וליותר מאלף נוספים בשאר האזורים באיראן. מה שמנבא טרגדיות קשות ביותר הוא העובדה כי הנשיא האיראני הנוכחי אברהים ראיסי, נהג ביד קשה ופושעת כאשר כיהן כסגנו של התובע הכללי בטהראן בשנות השמונים של המאה הקודמת, אז פסק גזר דין מוות לכמות אנשים המוערכת בכ-30,000-3,000. מראות נוראים ליוו אז את הביצוע של גזרי הדין ובהם הוצאה להורג של שישה נידונים מדי חצי שעה מעל מנוף בניין.
איראן מספקת לנו מודל יחיד במינו לבעיה שתנועות דמוקרטיות מתמודדות עימה בימים אלה בניסיונן להפיל משטרים רודניים לאחר שהשליטים הרודנים למדו את לקחי ההיסטוריה. אלה דואגים לבנות כוחות דיכוי מיוחדים הקשורים אורגנית למשטרם הרודני בערוצים שונים ומגוונים – שבטית, עדתית, אידיאולוגית וכספית (על אחת כמה וכמה כאשר המשטר נהנה מהכנסה קבועה מנפט). הדבר מביא למצב שבו המשטרים נכונים לבצע מעשי הרג ללא גבולות כדי לשמור על שלטונם וליהנות מזכויות היתר שלהם, גם אם משמעות מעשיהם היא הרג של מאות אלפי אנשים ואילוץ מחצית מהתושבים לצאת לגלות, כפי שקרה בסוריה בסיוע של המשטר האיראני עצמו.
אין מוצא ממעגל רודני שטני זה אלא אם כן הצבא ימרוד. במקרה זה יהפוך המצב למלחמת אזרחים שתסתיים או בנפילת המשטר, כדוגמת מה שהתרחש בלוב (בזכות תמיכה זרה), או בהצלחה ״זמנית״ לחסל את המהפכה, כמו במקרה של סוריה (הודות לתמיכה הזרה במשטר הרודני). גורלה של המהפכה הדמוקרטית באיראן כרוך ביכולתה להביא לפילוג בתוך הכוחות המזוינים הסדירים, קרי לזכות בתמיכת כוחות הצבא הסדיר, כי קשה להמר על יצירת פילוג בתוך ״משמרות המהפכה האסלאמית״ משום שאלו הם כוחות מיוחדים המגינים על המשטר, כדוגמת הבריגדות המיוחדות של המשטרים הערביים שעוברים בירושה. זוהי אותה בעיה שתיארתי בשבוע שעבר בהקשר לסודן בהבדל חשוב: המשקל היחסי של הכוחות הסדירים מול הלחץ העממי הוא גדול בהרבה בסודן מאשר באיראן, שלא לציין את סוריה. עובדה זו מסבירה מדוע המשטר הצבאי בחרטום נזהר מלנסות שוב לבצע טבח בהיקף גדול כפי שעשה בניסיונו הכושל להטיל אימה על התנועה העממית ביום 3-6-2019.
ג'ילבר אשקר הוא פובליציסט וסוציולוג לבנוני. המאמר המלא פורסם באתר אל-קדס אל-ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב.
