לאורך שלוש מערכות הבחירות האחרונות ולאחריהן חולקה המערכת הפוליטית בישראל לשניים בסקרים ובפרשנויות: מחנה הימין-חרדים ומחנה המרכז-שמאל-ערבים (כשמפלגתו של ליברמן הוצגה כמעין גוש נפרד). במסגרת החלוקה הפשטנית והדיכוטומית הזו – שנשמרת גם בסקרים שנערכים לאחר הקמת ממשלת האחדות – הרשימה המשותפת נכללת באופן אוטומטי וכמו מובן מאליו במחנה המרכז-שמאל, לצד מפלגות ציוניות ואף ימניות, כמו תל"ם וחוסן לישראל.
בחלוקה זו מובלעת הנחת יסוד שיש נכונות אידיאולוגית מצד הרשימה המשותפת לשיתוף פעולה עם המפלגות הציוניות במחנה בלתי־הומוגני זה. זו אולי גם הסיבה לכך שהמלצתה של הרשימה המשותפת על בני גנץ, שבין עמדותיו המעורפלות נכללות גם עמדות ימניות ושמרניות, נראתה לרבים ב"מחנה" זה ובתקשורת דבר טבעי ומתבקש.
אלא שבעיני הציבור הערבי החי בישראל, עצם נכונותה של הרשימה המשותפת לשתף פעולה עם פוליטיקאים כמו גנץ ויעלון היא מרחיקת לכת בהרבה משחושבים במחנה זה. שכן בקרב הציבור הערבי בישראל שורר זה שנים ויכוח יסודי ועמוק באשר למידת הלגיטימיות הערכית והמוסרית של שיתוף פעולה אפשרי אפילו עם מפלגות השמאל הציוני בישראל. הדעות בסוגיה זו חלוקות ונעות על הרצף שבין החרמה כוללת והימנעות לבין נכונות לשיתוף פעולה פרגמאטי עם השמאל הציוני.
מתח אידיאולוגי זה מודגם היטב בשני מאמרי דעה של פובליציסטים פלסטינים ישראלים שהתפרסמו לאחרונה באל־קודס אל־ערבי על רקע הפגנת המחאה נגד הסיפוח שהתקיימה בתל אביב ב־6 ביוני 2020: אחד פרי עטו של סולימאן אבו ארשיד, המתנגד לשיתוף פעולה עם המפלגות הציוניות, והשני פרי עטו של ג'ואד בולס, המצדד בשיתופי פעולה פרגמאטיים ו/או אידיאולוגיים עימן.
ההפגנה נערכה בשיתוף פעולה של המפלגות חד"ש, מרצ וארגוני שמאל יהודיים וערביים, ונאמו בה פוליטיקאים כמו אימן עודה (ששהה בבידוד בביתו ושלח מסר מוקלט), ניצן הורוביץ, עופר כסיף ומרב מיכאלי. בולס סבור שהיא סימן מבשר טוב, שכן מפגן שיתוף פעולה יהודי-ערבי זה כלל אינו מובן מאליו באקלים הפוליטי הנוכחי, כשנראה שפתרון שתי המדינות חסר סיכוי ושאין תקווה למארג יחסים אחר בין יהודים לערבים.
אבו ארשיד מאידך גיסא אינו ממהר להתבשם מההפגנה, שאינה מעידה בעיניו על זרמי עומק משמעותיים של נכונות לשיתוף פעולה ערבי-יהודי אמיתי בציבור היהודי. בעיניו, המחאה ניסתה ליצור מצג שווא של לכידות אידיאולוגית בין השמאל הציוני וערביי ישראל, כשנושאי הדברים במהלכה כמו ביקשו למלא את "הטייפקאסט" הדרוש לכך: דובר ערבי לצד דוברים מהשמאל הציוני, כשברני סנדרס, ששלח מסר מוקלט מראש, הוא על תקן היהודי האמריקאי השולח את תמיכתו (ומימונו) מעבר לים.
אבו ארשיד מדגיש שאין טעם להשתתף במחאות מהסוג הזה, שמבקשות להתחנף לשולי הקונצנזוס בישראל ולשאת חן בעיניו. ולראיה, המילה "כיבוש" נעדרה מהעצרת, וההתנגדות לסיפוח כמוה כהתנגדות לתסמין של המחלה במקום לחתור לטיפול במקורה – הכיבוש. מאידך גיסא, בולס טוען שההפגנה העלתה על סדר היום את הצורך בסיום הכיבוש, בניגוד לניסיונות של פוליטיקאים ישראלים, ואף ממדינות במזרח התיכון, להעלימו. דווקא משום כך זה לא נכון, מוסרית ופוליטית, לזלזל בחשיבות ההפגנה ולגמד או לפסול את דברי המשתתפים בה רק מפני שהם ציונים.
שרידי השמאל הציוני הם חסרי כל כוח והשפעה בכנסת וברחוב הישראלי, מוסיף אבו ארשיד, ונציגיה של הרשימה המשותפת בכנסת הנוכחית רבים ממנו פי שלושה. הגיע הזמן להיפטר מתסביך הנחיתות מול הקולוניאליסט הלבן המגולם בשמאל הציוני שכוחו זניח, הוא קובע, ששיתוף הפעולה עימו הסתיים בתרגום המלצת הרשימה המשותפת לסיפוח. על כן, לאימן עודה אין טעם לחפש בשמאל הציוני בעלי ברית, לטעמו, וערביי ישראל אינם צריכים לחבור לרדיפתו של השמאל הציוני המרוסק אחר הקונצנזוס הישראלי שאינו מעוניין בו. "מדוע עלינו לגרור אלפי ערבים פלסטינים להפגין תחת דגל הכיבוש בתל אביב כדי להלבין את הדימוי הפגוע של הציבור הישראלי? למה שנשתף פעולה עם אנשים שרואים בהנפת דגל פלסטין צעד מתריס?"
לעומתו, בולס סבור שעמדתם של פוליטיקאים כמו אימן עודה ועופר כסיף מייצגת את המחנה בציבור הערבי בישראל שעדיין מאמין בדרך התקווה על פני דרכם הפסימית של המתנגדים לשיתוף פעולה יהודי־ערבי עם השמאל הציוני. דרכם של אלה אומנם עקרונית ורצופה בכוונות טובות, אך אינה מובילה לשום מקום. הם סבורים שאין פרטנר ציוני כי הציונות כולה גזענית, אלימה ודכאנית, וקוראים לציבור הפלסטיני לגלות אורך רוח עד לרגע המיוחל שבו יתממש הצדק ההיסטורי. אלא שאלטרנטיבות ופתרונות מעשיים הם אינם מספקים, ובסירובם העיקש לגלות פרגמאטיות הם מתעלמים מהמציאות ונוהגים בעיניו בדיוק כמו כל אותן קבוצות אסלאמיסטיות או משיחיות שמחכות לדמות גואלת שתגיע ביום מן הימים.
אבו ארשיד אכן דבק בגישה עקרונית שלפיה בשיתוף הפעולה עם השמאל הציוני, אימן עודה מקהה ומעוות את האג'נדה שבשמה נבחרו חברי הרשימה המשותפת לכנסת. הוא תוהה מדוע עודה ממשיך להתעקש על שיתוף פעולה חסר טעם זה בכל מחיר. הוא גם מפנה אצבע מאשימה כלפי שאר חברי הרשימה המשותפת, במיוחד אלה שאינם מחד"ש, בטענה שקולם אינו נשמע לנוכח השחיקה והעיוות המתמשכים של ערכיהם של חברי הכנסת הערבים, שמובילים בסופו של דבר לישראליזציה של הציבור הערבי בישראל.
בהקשר זה, בולס סבור שחילוקי דעות אלה בחברה הפלסטינית מובנים וחשובים, אך אינם צריכים לשמש עילה כדי לתקוף בארסיות את המחנה שמאמין כי אפשר ונכון לשתף פעולה עם מפלגות השמאל הציוני. שכן תכלית שיתוף פעולה זה היא להביא לשוויון זכויות לפלסטינים, לסיום הכיבוש ולשיפור מעמדו של הציבור הערבי בישראל – ודווקא החתירה המשותפת לפתרון שתי המדינות והדרישה לצדק ולשוויון מלא בין יהודים לערבים בישראל הן מסוג הדברים שמאיימים על ההנהגה הנוכחית של ישראל יותר מאשר איומים בחיסולה של ישראל.
שני המאמרים מדגימים היטב אפוא שהחלוקה הדיכוטומית של המפה הפוליטית בישראל הנהוגה בתקשורת הישראלית לא רק שאינה משקפת את המורכבות של המערכת הפוליטית בכללותה, אלא גם מעלימה את השיח הקיים בציבור הערבי בישראל, שחלוק בעמדותיו באשר לשותפות פוליטית אפילו עם מפלגות השמאל הציוני.
