מצוקה אסטרטגית ומשבר אזורי וגלובלי
מדינת ישראל לכודה במצוקה אסטרטגית עמוקה שנובעת, במידה לא מועטה, ממעשיה שלה. במאבק לעיצוב התודעה יהיו כמובן מי שירצו לראות במצב הישג ובוודאי למסגר אותו ככזה:
ישראל וארצות הברית פגעו קשות באיראן, חיסלו חלק מהנהגתה, פגעו במתקני הגרעין ובמערך ייצור הטילים שלה והמילה האחרונה טרם נאמרה; ברצועה – ישראל חיסלה את רוב הנהגת חמאס ואת יכולתו הצבאית לפגוע בישראל והיא כובשת חלק ניכר מהרצועה לאחר הרס מסיבי שהשית מחיר אדיר על האוכלוסייה; בלבנון, חזבאללה הוכה קשות, הנהגתו חוסלה והוא נמצא במאבק על הלגיטימציה שלו; בסוריה, שורר שקט בגבול, וישראל מחזיקה במוצבים ובמרחב השפעה באזור הדרוזי; גם החות'ים ספגו את נחת זרועה של ישראל בהתקפות חוזרות על נמלים ועל יעדים אחרים, ובכלל זה הרג בכירים.
אולם כל המאמץ הצבאי האדיר הזה בזירות קרובות ורחוקות לא הביא לפתרון יציב באף לא אחת מהן. חרף נחיתותו המבצעית של מחנה היריבים, קצרה ידה של העליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל מלהכתיב את תמונת הסיום ובוודאי מלהגיע לפתרון בר־קיימה בזירה כלשהי. דפוס הלוחמה הא־סימטרית של יריביה משכיל להתמודד עם "העליונות ההסלמתית" של ישראל, והישגיה הולכים ונדמים ל"ניצחונות פירוס". בהקשר זה, היעד של "גריעת יכולות" צבאיות הוא לכל היותר הישג טקטי-ארעי.
מול הפלסטינים אין בידי ישראל שום כיוון לסיום הקונפליקט. בעזה ההרוסה, אין יעד ואין מסגרת או תוכנית פעולה ממשית. רעיונות ה"הכרעה" של סמוטריץ נכשלו כליל. אין בנמצא פתרון של גירוש הפלסטינים ואין פתרון של "ניהול הסכסוך".
הסוגיה הפלסטינית שישראל בורחת מפניה זה עשורים, היא בסופו של דבר המחולל הראשי של כל העימותים כולם, והיעדר כל פתרון, ובוודאי החרפת העימות, יבטיחו את התמדתו גם בזירות אחרות
המלחמה בעזה, שההרס שהביאה טרם נצפה במלואו, הבהירה לעולם כולו שהמצב אינו יכול להימשך כך בלא כיוון ממשי לפתרון. דחיקת מיליוני אנשים לשטח ללא תשתיות וללא מקורות כלכליים היא מהלך לא־אנושי ולא־תועלתני מבחינה אסטרטגית, שיביא שוב להתפוצצות. "דוקטרינת עיי החורבות" מביאה רק חורבן. בידה השנייה, הממשלה פועלת להחלשת הרשות הפלסטינית במגמה להביא לקריסתה, מה שיסבך עוד יותר את המצב המתוח גם כך ביהודה ושומרון, בוודאי לנוכח השתוללות הטרור היהודי חסר הרסן שם. מכך חמאס הולך ונבנה במאמציו להשתקם בעזה וביהודה ושומרון.
הסוגיה הפלסטינית שישראל בורחת מפניה זה עשורים, היא בסופו של דבר המחולל הראשי של כל העימותים כולם, והיעדר כל פתרון, ובוודאי החרפת העימות, יבטיחו את התמדתו גם בזירות אחרות. ובינתיים ישראל שוקעת במצוקה דמוגרפית כשמספר הפלסטינים לעומת היהודים בכל המרחב שתחת שליטתה הולך ונוטה לרעת ישראל. כללו של דבר, התנהלות ישראל משחקת לידי מחנה היריבים ומאפשרת להם להיחלץ ולשקם את מעמדם באזור, למרות המכות שניחתו עליהם.
בלבנון, ישראל כובשת שטח גדול בדרום, אולם אין בידה להביא לקריסת חזבאללה, שמצליח לפגוע באופן משמעותי בחיילים ובאזרחים משני צידי הגבול ללא מענה צבאי נראה לעין. דבריה הכנים של האם מקיבוץ מעיין ברוך בצפון, כי היא מקפידה מדי בוקר על כך שילדיה ייסעו לבית ספרם באוטובוסים שונים, אומרים הכול לגבי המצב האישי והלאומי. המציאות בצפון הולכת ומשקפת מצב של "רולטה לבנונית".
גם בסוריה, ישראל מחזיקה שטח ומוצבים ויוצרת אזור השפעה מובהק שמאתגר את השלטון בדמשק. וכמובן – איראן: ישראל וארצות הברית יזמו מלחמה שמבחינת ישראל, עניינה העיקרי הוא הרחקת איראן מיכולת גרעינית. במצב הדברים הנוכחי נראה שלא רק שהמטרה לא הושגה, אלא שלפי הערכות רבות המוטיבציה האיראנית להשגת פצצה גרעינית עלתה בעקבות המערכה, ואין כל סימן כי כושר העמידה שלה נחלש משמעותית, שלא לדבר על האיום האזורי והגלובלי שהתהווה בעקבותיה.
המשך המתקפה על המוסדות הדמוקרטיים, פירוק המשטרה, הזנחת הפשיעה המשתוללת והפיכתה לכלי פוליטי הם סכנה ממשית לאמון הציבור בממשלתו
היקף המשבר הוא אזורי ובמידה רבה – גלובלי. מדינות רבות מעורבות בו ונפגעות ממנו. מדינות המפרץ כולן, ובכלל זה סעודיה, שעוצמתן היא כלכלית "רכה", מאוימות ביותר מהמצב. כלכלתן הנשענת עדיין על נפט ומוצריו הפכה בת־ערובה בידי המשטר האיראני, וכך גם החשש מפגיעה במתקני ההתפלה שבהם הן תלויות.
ממשלות לבנון וסוריה, כל אחת מהן, מעוניינות להביא ליציבות ולשליטה וחוששות מהמשך האי־יציבות. קשריהן עם ארצות הברית ועם אירופה מלמדים על רצונן לשקם את מדינותיהן. מצרים וירדן, שהוכיחו כי הסכמי השלום עם ישראל הם עוגן יציב של ביטחון לישראל ויציבות יחסית לארצותיהן, חוששות מהשלכות של המשך הקונפליקט עליהן. המצרים חוששים מגלישת העימות והמון הפלסטינים לעבר סיני ומשקיעים מאמץ רב בהתקדמות מול עזה.
גם ירדן חשה מאוימת משאיפות הימין בישראל לדחיקת הפלסטינים מהגדה המערבית לעברה. האירופים, החוששים מטראמפ ומממשלו, מאוימים על ידי רוסיה ומהמשך המלחמה באוקראינה וסופגים פגיעה כלכלית משמעותית כתוצאה מסגירת הורמוז, נכונים להירתם לכל פתרון שיביא להפחתת הקונפליקט שמשפיע עליהם ישירות. וכמובן, דעת הקהל אצלם וגם בארצות הברית – כשהמראות מעזה, מיהודה ושומרון, מלבנון ומשאר אזורי העימות מביאים לתסיסה פוליטית פנימית.
בהקשר הרחב יותר, אופן ניהול המלחמה בעזה הפך את מדינת ישראל למטרה לשנאה, והיא איבדה את מעמדה הבין־לאומי גם בקרב הקרובות שבידידותיה. כנגד ראשיה, ראש הממשלה ושרים נוספים, הוצאו צווי מעצר בין־לאומיים. דעת הקהל באירופה רואה בישראל מדינה תוקפנית שאינה מקיימת את הנורמות הבין־לאומיות.
אפילו ארצות הברית, שתמכה ותומכת בפעולות הצבאיות של ישראל ושבלעדי תמיכתה הפעילה לישראל לא הייתה שום יכולת לבצע את פעולותיה הצבאיות, תמיכתה בישראל מתמקדת בעיקר בממשל טראמפ, כאשר חלקים גדולים במפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית רואים בישראל נטל משמעותי על ארצות הברית. זהו כמובן סחף מסוכן ביותר שעלול לנבא שינוי שלילי עמוק ביחסה של ארצות הברית בממשל שאחרי טראמפ, ואולי אף קודם. זהו איום ממשי לביטחונה הלאומי של ישראל.
הסקרים המידרדרים של ממשל טראמפ, בתוספת אישיותו ההפכפכה, מביאים למסקנה שיש סיכוי ממשי שהצעת פתרון סבירה בהובלת ארצות הברית עשויה להביא לכך שממשל טראמפ יאמץ אותה בשתי ידיו
במישור הפנימי, העומס הביטחוני הקיצוני עם ההשתמטות הנרחבת מביא לפגיעה חמורה בלכידות הפנימית בצורה שמאיימת לפגוע בחישוקים החברתיים בכל היבט אפשרי. מאזן ההגירה השלילי בשלוש השנים האחרונות, המתמקד בשכבת גיל חיונית לחברה בריאה, הוא סימן מדאיג ביותר. המשך המתקפה על המוסדות הדמוקרטיים, פירוק המשטרה, הזנחת הפשיעה המשתוללת והפיכתה לכלי פוליטי הם סכנה ממשית לאמון הציבור בממשלתו.
הגברת התפיסות המשיחיות והאתנוצנטריות וחדירתן לצה"ל, מינויים למוסדות המדינה על פי נאמנות פוליטית ולא על פי כישורים – כל אלה מביאים להחלשה משמעותית של החברה בישראל ושל כושר עמידתה לאורך זמן.
במילים אחרות, ההפעלה המסיבית של הכוח הצבאי של ישראל בזירות השונות, כאשר לא נלווה אליה הקשר מדיני ולא תכלית אסטרטגית מציאותית, הביאה לכך שהביטחון הלאומי של מדינת ישראל נפגע משמעותית. אמון הציבור ביכולתה של המדינה להבטיח לאזרחיה ביטחון אישי ויציבות ביטחונית לאורך זמן, לקיים תנאים לפיתוח כלכלי ולקיום משטר דמוקרטי הפועל לטובת הציבור – התערערו קשות וקלעו את ישראל לאחד המצבים המסוכנים בתולדותיה.
ואולם, דווקא מתוך החולשה האסטרטגית, ייתכן שטמונה פה הזדמנות לשינוי שייחלץ את ישראל מהמדרון, למהלך שיסלול את דרך המוצא לשינוי אסטרטגי לטובת האינטרסים החיוניים של ישראל.
הסקרים המידרדרים של ממשל טראמפ, בתוספת אישיותו ההפכפכה, מביאים למסקנה שיש סיכוי ממשי שהצעת פתרון סבירה בהובלת ארצות הברית עשויה להביא לכך שממשל טראמפ יאמץ אותה בשתי ידיו. השפעתו המכרעת על ישראל מבטיחה מבחינתו ציות של ממשלתה, כל ממשלה, לכל החלטה שיקבל.
הנדבך הראשון בתוכנית הוא קביעה בין־לאומית חד־משמעית כי ייפתחו דיונים עם הרשות הפלסטינית שיעדם הוא פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל
היעד – מהלך אזורי, כולל וסימולטני
הכיוון שעליו נרצה להצביע הוא כיוון אזורי, כולל, סימולטני, שמציב את היעדים בתחילת התהליך, שמשלב את התהליכים אלו באלו ומזין אותם הדדית, ובסופו, אם יצלח, יבודד את הכוחות הקיצוניים ויביא תקווה וחזון לעמים ולמדינות האזור החפצים בשלום:
מול הזירה הפלסטינית:
הקונפליקט הישראלי פלסטיני הוא המחולל הראשי של חוסר היציבות האזורי, והתעלמות ישראל מהצורך לפתור אותו חייבת להיפסק. זהו בראש ובראשונה אינטרס עליון של ישראל עצמה שאינה מסוגלת לקיים את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית במצב של נטיית הדמוגרפיה לעבר עדיפות מספרית של הפלסטינים לעומת היהודים. הגירעון הדמוקרטי הגובר בישראל הוא אחת התוצאות הישירות של סיטואציה זו.
למרבה הצער, נראה שהמערכת הפוליטית הישראלית אינה מסוגלת עוד לפתור את הסוגיה בכוחות עצמה, אף על פי שכל מי שאינו שטוף בלאומנות משיחית מבין שאין בנמצא פתרון אחר. לכן ישראל חייבת התערבות חיצונית כדי לסייע לעצמה להיחלץ מהמבוי הסתום המאיים על ביטחונה ועתידה ולהגיע למתווה של פתרון ריאלי, בראש ובראשונה לטובתה – שלה.
על כן, הנדבך הראשון בתוכנית הוא קביעה בין־לאומית חד־משמעית כי ייפתחו דיונים עם הרשות הפלסטינית שיעדם הוא פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל. את הקשר הגורדי הזה חייבים לחתוך באבחה אחת ולא בהדרגתיות לבל יהיה בידי הקיצוניים, מתנגדי הפתרון, כל אפשרות לסכלו. עצם הקביעה הזו תביא לשינוי פוליטי בישראל וברשות הפלסטינית. ללא קביעה חדה וברורה כזו, בראשית התהליך ולא בסופו, לא יהיה פתרון.
מתווה ההסכם חייב לכלול בין היתר פירוז, ויתור על השיבה, התחייבות לסיום הסכסוך, הסדרים וערבויות ביטחוניות, לרבות העברת הנשק מהחמאס לרשות הפלסטינית, תוכנית שיקום מקיפה לעזה ותהליך לבניית מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל על כל ההיבטים הכרוכים בכך, לרבות הסדרים מיוחדים במקומות הקדושים ועוד.
התוכניות, שנדונו בין היתר במגעים בין אולמרט לאבו מאזן, ובוודאי אלמנטים חשובים ביוזמת השלום הערבית, כבר קיימות, ומה שחסר זו נכונות פוליטית לממשן. זה חייב להיות המהלך המרכזי; בלעדיו כל השאר נדון לכישלון.
למרות הבדלים מסוימים בגישה של סעודיה והמפרציות, מבחינתן ישראל היא גם פרטנר וגם איום על היציבות שהן מעוניינות בה
מול לבנון:
ייפתח תהליך שכותרתו ויעדו המוצהר הם חתימת הסכם עם ממשלת לבנון שבמסגרתו חזבאללה יורחק מהגבול, יואץ תהליך פירוקו מנשקו, ותישמט ממנו סופית הלגיטימציה כמגן הגבול הלבנוני. החלשתו תבוא גם מכך שהוא ייחשף כנאמן לריבונות זרה איראנית.
הסכם אפשרי יכלול נסיגה ישראלית מהשטח שכבשה בדרום לבנון, ובמקומה ייפרס צבא לבנון, סיום התביעות ההדדיות בין המדינות ותמיכה אמריקאית ואירופית בשיקום לבנון.
יש בלבנון פרטנרים לכך: הנשיא, העדות הנוצריות, הדרוזיות ואפילו חלק מהעדה השיעית בראשות נביה ברי, יתמכו בכך. גיבוי אמריקאי ואירופי וכלל־ערבי ואסלאמי יוכל להביא למימושו.
מול סוריה:
ייפתח תהליך דו־שלבי שבחלקו הראשון – נסיגה ישראלית מהמוצבים שהקימה בסוריה, הסדר ביטחוני של אי־לוחמה בין שתי המדינות ולאחר פרק זמן שייקבע, למשל 5 שנים – פתיחת דיונים על הסדר קבע בין ישראל לסוריה.
יש בסוריה האנטי־שיעית והאנטי־איראנית פרטנר לכך, ויש לארצות הברית, לאירופים ולטורקיה יכולת להשפיע על הגעה למתווה כזה.
מול סעודיה והמפרציות:
מדינות אלה נפגעו קשה מהמערכה באיראן. למרות הבדלים מסוימים בגישה של חלקן, מבחינתן ישראל היא גם פרטנר וגם איום על היציבות שהן מעוניינות בה. מכאן שיש להן אינטרס ברור בפתיחת תהליך שיעדו הגעה להסכם שלום ונורמליזציה, בהתאם ליוזמת השלום הערבית, בערבויות אמריקאיות לביטחון אזורי ולפיתוח כלכלי. ולכן האינטרסים של הצדדים עשויים, בסבירות גבוהה, להשתלב במהלך כזה ולעודדו.
הסכם נורמליזציה עם מדינות האסלאם כולן (חוץ מאיראן):
הארגון שמונה 57 מדינות, מאשרר מדי שנה את תמיכתו ביוזמת השלום הערבית (בהתנגדות איראן). כחלק מחבילת הביטחון והנורמליזציה יש חשיבות עקרונית, תודעתית ומעשית לכך שיצטרף להסדר וייתן לו גיבוי פוליטי וכלכלי רחב.
נדרשת פעולה דחופה לשינוי
מקורה של המלחמה האזורית, שהתרחבה מאז ה־7 באוקטובר, הוא בסוגיה הפלסטינית, וגם אחריתה נעוצה בה. ניצול זניחתה הגמורה של הסוגיה הפלסטינית, ליבת הסכסוך, במסגרת "הסכמי אברהם" (הסכמי הנורמליזציה עם כמה מדינות ערביות), הוא שעמד ביסוד החלטת חמאס לתקוף ב־7 באוקטובר. לפיכך השלמת העיקר החסר הזה היא שחייבת להיות ביסוד תיקון המעוות. קרי, הכללת פתרון הסוגיה הפלסטינית ב"הסכמי אברהם".
זו ואין בלתה היא העמדה הערבית והאסלאמית הקולקטיבית בראשות סעודיה (למעט איראן, חמאס וחזבאללה). הצורך להפריד בין העמים, לתת לפלסטינים תקווה ולישראל את היכולת להפסיק עם כיבוש חסר אופק המסכן את המדינה, את אופייה ואת יכולתה לחיות בשלום וביטחון – הוא אקוטי יותר מאי פעם.
עצם קיום המהלך הכולל והסימולטני המוצע כאן ימיר את הפלונטר האסטרטגי שמביא להחלשת ישראל במהלך שיביא תקווה וחזון לישראל, לעמים ולמדינות האזור החפצים ביציבות בביטחון ובשלום ולמערכת הבין־לאומית כולה
הסיכון האזורי והגלובלי, הנעוץ בכך שהסכסוך עם הפלסטינים מתדלק את הקונפליקט האזורי כולו ונותן לגיטימציה לקיצוניים, הומחש כפי שמעולם לא קרה בעבר. החמאס, איראן והחזבאללה הוחלשו, אולם סכנתם לא חלפה, ובהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית היא אף עלולה להשתקם. קידום פתרון הסוגיה הפלסטינית יוכל אפוא גם לקדם את ריקון השלוחות של איראן מכוחן. במידה רבה, גם כוח הטרפוד של ישראל הוא חלש מאי פעם, בוודאי מול נשיא אמריקאי נחוש.
מובן שיש פרטים רבים שצריכים להיות מטופלים, ותקצר היריעה למנות אותם, אולם זה הכיוון וזו התכלית.
מדינת ישראל, שאיבדה לגמרי את המיומנויות הדיפלומטיות שלה, אינה נותנת שום תקווה לכך שביכולתה ליזום בעצמה שינוי במצב ומעבר לתהליך הסדרי, בוודאי אם הקואליציה הנוכחית תיוותר על כנה לאחר הבחירות הקרובות. ככל הנראה, גם הממשלה הבאה, בהנחה שתוחלף במפלגות האופוזיציה, לא תוכל, לפי כל ההערכות, ליזום בעצמה מהלך פורץ דרך שכזה. למרבה הצער, נראה שגם ממשלה כזו תצטרך להיגרר לשם בעל כורחה, למרות ההבנה בחלקים רחבים של הציבור שזהו הצעד האסטרטגי החיוני לעתידה של ישראל.
מכאן החיוניות והדחיפות בקידום מהלך אזורי בגיבוי בין־לאומי; מהלך כולל, סימולטני, שמציב את היעדים שפורטו לעיל בתחילת התהליך. מהלך כזה הוא אפשרי, וזו גם הדרך לבידוד הכוחות הקיצוניים ולהחלשתם. עצם קיומו, ובוודאי הצלחתו, ימיר את הפלונטר האסטרטגי שמביא להחלשת ישראל במהלך שיביא תקווה וחזון לישראל, לעמים ולמדינות האזור החפצים ביציבות, בביטחון ובשלום ולמערכת הבין־לאומית כולה.
זהו מהלך גורלי לטובת מדינת ישראל ועתידה ולטובת האזור כולו. ביכולתו להפיח תקווה ולהביא לשינוי משמעותי במציאות הקיימת, בכל היבט שהוא.
הדברים האלה מופנים בראש ובראשונה לציבור בישראל, למערכת הפוליטית הישראלית ולכל מי שיש בידו לקדם מהלך כזה, בישראל ומחוץ לישראל.
מכאן הדחיפות העליונה בקידום המהלך. מתוך תקווה שיש מי שישמע.
