לפני כמה חודשים, הלך לעולמו זיאד רחבאני. רחבאני היה איש תרבות רב־תחומי, שבכובעו המוכר ביותר הלחין ושר שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הערבית המודרנית. רחבאני לא נולד לסתם הורים, אלא כבנם של הזמרת פיירוז והמלחין עאסי רחבאני. אביו, יחד עם דודו (הידועים בשם האחים רחבאני), הלחינו יחד את רבים משיריה של פיירוז תחת השם "האחים רחבאני".
עם פטירתו של זיאד, התמלאו הרשתות החברתיות בהספדים ובתמונות מבית האבלים, ובמיוחד בתמונה הוויראלית של אימו פיירוז – אם בוכה בהלוויית בנה.
זיאד רחבאני היה עבור לבנונים רבים הרבה יותר ממלחין, מחזאי או בנה של פיירוז: הוא היה קול של דור ועמוד תווך בזיכרון הקולקטיבי הלבנוני. ביצירתו הוא חיבר בין מוזיקה ערבית, ג׳אז ומסורות מערביות, ובין תיאטרון עממי לבין סטירה חריפה על המלחמה, העדתיות, מעמד וכוח. בעיני רבים, הוא היה בו־זמנית חלק מן הבית, מן הרחוב ומן השיח הפוליטי – אומן שידע להפוך צחוק למנגנון של הישרדות וביקורת.
מעמדו חרג מגבולות לבנון. בעולם הערבי נתפס רחבאני כאחד המחדשים הבולטים של המוזיקה והתיאטרון הערביים המודרניים, וכמי שהוכיח שאפשר לערבב סגנונות מוזיקליים בלי לוותר על מקומיות לשונית ורגשית. הפופולריות של שיריו, עיבודיו לפיירוז ומחזותיו העניקה לו קהל רב־דורי מרחבי העולם הערבי. עבור רבים, הוא היה גם מפגש ראשוני עם פוליטיקה דרך מערכונים, דיאלוגים וציטוטים שנונים שלו מתוך ראיונות.
כשקיבל את ההצעה לכתוב טור בעיתון, הגיעה לשיאה הקריירה המגוונת של רחבאני – כמוזיקאי אך גם כשחקן, כמגיש-שותף של תוכניות ביקורתיות ברדיו וכמחזאי שהצגותיו הוצגו בבמות החשובות ביותר בלבנון
א־רחבאני הגיש תוכנית רדיו וכתב טורי עמדה שהתפרסמו בין היתר בעיתון א־ספיר אל־ערבי הלבנוני, המשמש במה לכותבים מהשמאל הפוליטי. כתיבתו של רחבאני לא הסתכמה בטור אורח, אלא הייתה במה נוספת ומשלימה ליצירתו המוזיקלית, ונעה בין עיתונות, סטירה, ביקורת פוליטית ופילוסופיה. במאמר שפורסם באותו עיתון, הספיד הכותב הלבנוני עמאד א־דין ראיף את א־רחבאני לרגל שנה למותו.
ההקשר הפוליטי שבו כתב רחבאני בא־ספיר אל־ערבי הוא של שנות התשעים בביירות. מלחמת האזרחים נגמרה רק כמה שנים קודם לכן עם חתימת הסכם טאיף – מה שהביא איתו אופטימיות ולכל הפחות שקט. מאידך גיסא, היו מי שזיהו בתקופה זו גם התפוררות של המדינה הלבנונית, וביניהם גם רחבאני.
רפיק אל־חרירי, שנבחר לשלטון באותה תקופה, נחשב לאיש חסותה של ערב הסעודית ולמי שקידם מדיניות קפיטליסטית ומושחתת. כמו כן, דרום לבנון נותרה תחת כיבוש ישראלי. אך אותה התפוררות אין משמעותה רק התפוררות של השלמות הטריטוריאלית, אלא גם התפרקות של המדינה ממוסדותיה.
חרירי בישר את מעברה של לבנון לכלכלה קפיטליסטית, דבר שהתבטא בתהליכי הפרטה של רשויות ממשלתיות שמספקות צרכים חיוניים, כמו רשות החשמל. תקציבית, תקציב המדינה נסמך יותר ויותר על הלוואות מקרן המטבע העולמית. לבסוף, כל קבוצה מהקבוצות הרבות המרכיבות את לבנון פיתחה לה מערכת תקשורת (כתובה ומשודרת) משלה, דבר שחיסל את הסיפור הלאומי המשותף. תקופה זו היא מעין התעוררות לאחר המלחמה אל עולם חרב.
מתוך חשש לעורר מחדש שדים ממלחמת האזרחים, הונהגה בתקופה זו צנזורה, בין אם ציבורית או עצמית. לפי כותב המאמר, א־ספיר אל־ערבי הוא מבין הגופים היחידים שהמשיכו לפרסם עיתונות עצמאית, ביקורתית ובלתי־תלויה. חשוב לציין שהמאמר פורסם באותו עיתון, כך שייתכן שכותב המאמר מוטה. עם זאת, הוא בוודאי מתאר בכנות את רוח התקופה.
רחבאני סירב לראות את הפנים השונות של התפוררות החברה הלבנונית – הקיטוב העדתי, האסלאמיזם, ההפרטה והתלות בכוחות זרים – כבעיות נפרדות
יחד עם נפילת ברית המועצות, נאלץ השמאל הערבי לחפש לעצמו דרך חדשה ללא תמיכתה.
בתוך הקשר זה, פנה טלאל סלמאן, שעורך את העיתון עד היום, לזיאד רחבאני, בבקשה שהאחרון יכתוב טור קבוע בעיתון. בשלב זה, הגיעה לשיאה הקריירה המגוונת של רחבאני – כמוזיקאי אך גם כשחקן, כמגיש-שותף של תוכניות ביקורתיות ברדיו, כמחזאי שהצגותיו הוצגו בבמות החשובות ביותר בלבנון ובתפקידים שונים בעולם התרבות.
מאמרו הראשון, הנושא את הכותרת "اعذر من انذر" ("ראו הוזהרתם"), הוא תגובה לביקורו של ארנסטו גווארה הבן בביירות במלאת שלושים שנה להוצאתו להורג של אביו. על פניו, היה רחבאני אמור לתמוך בביקור, שהיה בסימן הבעת סולידריות עם האסירים הערבים המוחזקים בבתי הכלא הישראליים ובסימן תמיכה בשלמות הטריטוראליות של לבנון. אולם רחבאני ראה את מטרות הביקור כמילים חלולות שפוגעות במאמץ האמיתי להתמודד עם הקפיטליזם והכיבוש.
מהמאמר הראשון הוא המשיך וכתב 33 מאמרים נוספים תחת אותה כותרת, ובהם הוא סירב לראות את הפנים השונות של התפוררות החברה הלבנונית – הקיטוב העדתי, האסלאמיזם, ההפרטה והתלות בכוחות זרים – כבעיות נפרדות. מבחינתו, כל אלו היו אותה נקודת שבר, תרתי משמע.
בשלב זה, הוא קנה לעצמו מעמד בחברה שאפשר לו לכתוב בדרכים יצירתיות שאינן מקובלות בדרך כלל – בראש ובראשונה בשפה שנעה בין שפה ספרותית לדבורה. באופן דומה, בשעה שעיתונאים מן השורה נדרשים לחשב את אורך טוריהם ברמת הסנטימטר (לדברי ראיף), עיתון א־ספיר אל־ערבי התיר לרחבאני לכתוב מאמרים באורכים שונים. במקרים מסוימים, הוא אף הותיר דפים לבנים בעיתון, או הוסיף למאמריו איורים.
חלק ממאמריו פורסמו בשמו, אך חלק גם בכינוי המשעשע "דיו יבש" (حبر ناشف) או בשם הבדוי: דיוויד ראיש.
הוא היה דמות שהשתנתה, הכעיסה, ולעיתים גם אכזבה — אך ביטאה במילים חדות ושנונות את הרוח הלבנונית והערבית
לצד ההערצה הרבה שזכה לה בעולם הערבי, דמותו לא הייתה מושא להסכמה. כך למשל, אחד המאמרים שכתב עסק בסירובה של האוניברסיטה האמריקאית בביירות לאפשר לו להופיע בה בעקבות לחצים פוליטיים.
רחבאני היה איש ציבור עיקש, פרובוקטיבי ולעיתים סתר את עצמו. בניסיון להיות נאמן לערכיו, הוא לעיתים "ירה לעצמו בגלגלים", כמו למשל כשהיה מבין החותמים על עצומה שקראה לאימו שלא להופיע באירוע המקושר לתאגיד הלבנוני סולידיר, שנחשב לסמל קפיטליסטי.
עמדותיו הפוליטיות עוררו לעיתים התנגדות ואכזבה אצל חלק ממעריציו. דווקא מורכבות זו מסבירה מדוע אי־אפשר להפוך אותו לאייקון לאומי: הוא היה דמות שהשתנתה, הכעיסה, ולעיתים גם אכזבה — אך ביטאה במילים חדות ושנונות את הרוח הלבנונית והערבית.
א־רחבאני איחד סביב אותן נקודות שבר את הלבנונים כולם, במותו כמו בחייו. כפי שנכתב עליו באתר דרג', "הוא היה כמונו, וכמו ששאפנו להיות: חופשיים, סרקסטיים, לא משויכים באופן מלא, אך שקועים עד צוואר בפרטים הקטנים של לבנון, עד לכדי שיכרון חושים".
