15.03.2018 מאמר מאת ליאורה שיאון
כלי רכב פלסטינים סמוך למחסום חווארה, שכם (משה מילנר, לע"מ)
כלי רכב פלסטינים סמוך למחסום חווארה, שכם (משה מילנר, לע"מ)    

פרדוקס הסיוע הבינלאומי לפלסטינים

הפלסטינים זוכים לסיוע הומניטרי ניכר ממדינות במערב ומארגונים בינלאומיים. יחד עם זאת, הכספים הללו מנותבים באופן היוצר תלות של הפלסטינים בשחקנים הבינלאומיים, משום שאינם מושקעים כלל בתשתיות וביצירת שוק עבודה עצמאי

הסיוע הבינלאומי לפלסטינים הוא נדיב מאוד. האו"ם מבקש לגייס כ-540 מיליון דולר השנה למען כחמישה מיליון פלסטינים, החיים בגדה המערבית וברצועת עזה. בהשוואה לסכומים המגויסים עבור מדינות אחרות במצוקה, מדובר בסכום עצום. כך, למשל, עבור 34 מיליון אזרחי אפגניסטאן מבקש האו"ם לגייס 437 מיליון דולר בלבד, חרף הקשיים הגדולים בהם נתונה המדינה. גם עבור עיראק, מדינה הנזקקת לשיקום מקיף, מייעד האו"ם 550 מיליון דולר עבור כ-37 מיליון אזרחים. בהשוואה למדינות אפריקה – למשל בורונדי (113 מיליון דולר סיוע לכעשרה מיליון תושבים) או קמרון (304.5 מיליון דולר לכ-23 מיליון תושבים), הפערים זועקים עוד יותר.

למרבה האירוניה, למרות הסכומים העצומים, הסיוע ההומניטרי אינו רק עוזר לפלסטינים אלא גם מזיק להם. מאז נחתם הסכם אוסלו חלה דעיכה כלכלית ניכרת בשטחים ועלייה חדה באבטלה. עובדה זו קשורה כמובן גם למערכת הסגרים והמחסומים של צה"ל, שביתר את השטחים ומונע מעבר חופשי של אנשים וסחורות, אך גם לארגוני הסיוע ההומניטרי. 

רוב כספי הסיוע כלל אינם מושקעים בפיתוח הכלכלה הפלסטינית. כפי שמציג התרשים של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), מתוך 539.7 מיליון דולר, 289 מיליון מיועדים לביטחון תזונתי של התושבים הפלסטינים, 20 מיליון לחינוך, 26.9 לבריאות, 89.9 למחסה זמני לפלסטינים שבתיהם נהרסו, 27 מיליון לתיאום, 41 מיליון להגנה על פלסטינים ו-45.5 מיליון להיגיינה וסניטציה של מי שתיה. רוב הסכום מיועד לסיוע לתושבי עזה, הנמצאים במצב קשה במיוחד.

סכומים אלו מבטיחים כי הפלסטינים לא יגוועו ברעב, יזכו לחינוך טוב ולמערכת בריאות מתפקדת, וזהו בהחלט יותר ממה שזוכים לו תושבים במדינות מצוקה אחרות. אולם הסכומים הללו אינם מופנים ליצירת מקומות עבודה ולבניית תשתיות. מקור פרנסה מרכזי עבור תושבי השטחים שאינם מוצאים עבודה בישראל הוא עבודה ברשות הפלסטינית, שגם היא תלויה בסיוע בינלאומי, או באחת מסוכנויות האו"ם. יתר על כן, דו"ח עדכני של הבנק העולמי מעלה כי הכספים הללו אינם מצליחים עוד להעלות את רמת החיים בגדה.

המדינות התורמות הן חלק מהבעיה. מאז סוף המלחמה הקרה נוטות מדינות להעדיף סיוע הומניטרי על פני סיוע לפיתוח, כאמצעי אסטרטגי להשפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. הסיוע ההומניטרי אינו מטרה בפני עצמה אלא כלי בפתרון סכסוכים ובניית מדינה (state building), ותלוי באופן מובהק באינטרסים של המדינות התורמות.

נתונים: לשכת האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA)

 

המאבק הפוליטי שהתרחש בין ראש ממשלה סלאם פיאד (2007—2013) לבין הנשיא מחמוד עבאס מאפשר הצצה לתהליך זה. פיאד ניסה לבנות מדינת מוסדות מתפקדת ולהיאבק בשחיתות. הוא זכה בתמיכתו של המערב, אך ארצות הברית תמכה במקביל גם במחמוד עבאס. למרות שחיתותו של האחרון (שגם היא נתמכה על ידי ארצות הברית), הוא שירת את האינטרס האמריקאי והישראלי בשמירת היציבות בשטחים ובפעילותו נגד חמאס.

הפלסטינים מקבלים סיוע גבוה יחסית בתמורה לדבקותם באשליה המכונה "תהליך השלום". מדינות רבות מוכנות לתרום לחינוך לדמוקרטיה או שוויון נשים אך לא לסקטור היצרני, וכך הסיוע מגדיל את תלותם של הפלסטינים בקהילה הבינלאומית. לכך תורמת גם השחיתות הפושה ברשות הפלסטינית. בכך סייעו ארגוני הסיוע ליצור מעמד חדש של עובדי רשות, שוטרים, אנשי עסקים, ועובדי ארגונים ללא מטרת רווח שתלויים בכספי הסיוע לפרנסתם.

גם כאשר מדינות תורמות מוכנות לממן מיזמים כלכליים, איש אינו שואל את הפלסטינים למה הם זקוקים. זאת למרות שהאוכלוסייה הפלסטינית משכילה ומיומנת יחסית. המומחים, המתנדבים, הטכנולוגיה וחומרי העבודה מיובאים לעתים קרובות מהמדינה התורמת, המחזירה לעצמה באופן זה חלק מההשקעה. האיחוד האירופי, למשל, דורש שכל הציוד הנחוץ למיזמים ייובא מאירופה. הגידול בעובדי סיוע בינלאומי לא רק מניע פעילות כלכלית. יש לו גם תוצאות שליליות, בהן למשל עליה מטאורית בשכר הדירה במזרח ירושלים. עובדי הסיוע מסוגלים לשלם סכומי כסף שפלסטינים רבים אינם יכולים לעמוד בהם, וכך מודרים האחרונים משוק השכירות.

כך הפכו הפלסטינים לנזקקים פאסיביים, ומתוסכלים, של סיוע בינלאומי. המחאה על כך, שהייתה תחילה נחלתן של האליטות, התפשטה בחברה הפלסטינית, וכבר לא נדיר להיתקל במחאה עממית נגד סוכנויות סיוע כגון אונר"א, USAID, והאיחוד האירופי.

הפלסטינים נמצאים בין הפטיש לסדן: מחד, הם זקוקים לסיוע כדי להתקיים. מאידך, הסיוע מגביל את החברה והכלכלה הפלסטינית, גוזר עליהן תלות, מרגיל אותן לחוסר יצרנות ולמעשה חונק אותן.

 
שתף מאמר זה