בימים האחרונים אנחנו עדים למסע להצלת המאחזים. בראש המסע ניצב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שניסה להקים ועדה משפטית שתכשיר כמה מן המאחזים שבית המשפט הגדיר בעבר כלא חוקיים. אחריו מופיעים מאמרי דעה המבקשים להכשיר את לבבות הקוראים, ומבקשים להותיר את המאחזים על כנם. לשם כך הם חוזרים למיתוס הארץ הריקה מפלסטינים. כעת שר החוץ, אביגדור ליברמן, מאיים לפרק את הקואליציה אם יפורק המאחז מגרון. אולם הדיונים המוסריים והמשפטיים, חשובים ככל שיהיו, אינם נוגעים בנושא שאמור להטריד כל אדם שטובת מדינת ישראל מול עיניו: האם המאחזים מסייעים לאינטרסים הביטחוניים של ישראל או שמא הם פוגעים בהם?
המאחזים הוקמו לאחר הסכם אוסלו, כאשר ממשלות ישראל סירבו להקים התנחלויות או התמהמהו לאשר את הקמתן. המתיישבים במאחזים התכוונו לקבוע עובדות בשטח, בידיעה שממשלות ישראל מתקשות לפרק יישובים שכבר נמצאים על הקרקע. מטרת המאחזים הייתה אפוא לכפות על מדינת ישראל הקמת התנחלויות חדשות. המצדדים בהקמת המאחזים הבינו שאם יעלו מספיק מאחזים ברחבי הגדה המערבית, הם ימנעו כל סיכוי להקמת מדינה פלסטינית. המשמעות היא שתושבי המאחזים מנסים לכפות על ישראל מצב מדיני בלתי הפיך התואם את השקפתם הפוליטית.
צעד שכזה כרוך בכמה וכמה סכנות למדינת ישראל. רוברט גייטס, מזכיר ההגנה האמריקאי, הגדיר את הסכנות הללו באופן קולע כאשר אמר על נתניהו שהוא "מסכן את ארצו בסירובו להתמודד עם בידודה ההולך וגדל של ישראל ועם האתגר הדמוגרפי, לאור המשך שליטתה של ישראל בגדה המערבית". גייטס, יש לזכור, הוא לא איש "של" ברק אובמה. הוא קיבל את מינויו מהנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, והוזמן על ידי אובמה להישאר בתפקידו.
לבידוד שגייטס מזהיר מפניו יש השלכות מעבר לדיפלומטיה. הבידוד הדיפלומטי של ישראל משפיע ישירות על מצבה הביטחוני. תגובתה של גרמניה, שהקפיאה את בניית הצוללת שהבטיחה לישראל בשל מדיניות נתניהו בשטחים, מזיקה כשלעצמה וניתן לראות בה אות לבאות. הבידוד גם פוגע בשיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני של ישראל עם מדינות שאינן מוכנות לקבל את התנהלותנו בשטחים. מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה, המסייעות לישראל במאבקה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני, נמצאות בנסיגה ומתרחקות מישראל בכמה מישורים, כולל המישור הצבאי והמישור המודיעיני. לא פחות חשוב הוא הקשר עם כוחות הרשות הפלסטינית, המשתפים פעולה עם שירותי הביטחון הישראליים כדי למנוע פיגועים. סביר להניח שחלק מן הפיגועים שהם מסייעים במניעתם מכוונים לתושבי המאחזים.
הבידוד של ישראל, שנגרם מחוסר הנכונות של נתניהו להתמודד עם המאחזים, מסב נזק ביטחוני לישראל ומוביל למשברים עם מדינות רבות המתלבטות אם וכיצד להמשיך את יחסיהן הביטחוניים עם ישראל. הוא מייצר חבית חומר נפץ שעלולה להתפוצץ כאשר הפלסטינים, או אחת או יותר מן המדינות המוסלמיות הסובבות אותנו, יחליטו שעמדתה של ישראל, הזוכה לגינויים מקיר לקיר בעולם כולו, היא בלתי נסבלת, ואנחנו נמצא את עצמנו מול גל אלימות או מול עימות צבאי עם שכנותינו. הבידוד אף מעורר את תוקפנותו של החמאס, המבין שכאשר מדינת ישראל סובלת מבידוד הולך וגובר, קל יותר לתקוף אותה, שהרי בהיעדר תמיכה בינלאומית, היא לא תעז להגיב בחומרה.
פירוק המאחזים הוא אינטרס ביטחוני עליון של ישראל. כשלעצמו, הוא לא יפתור את הבעיות הסבוכות של ישראל והפלסטינים, אבל הוא עשוי לפוגג מתחים, לעצור את דחיקתה של ישראל לעמדת המצורעת של העולם, לאפשר שיתופי פעולה חשובים ואף לפתוח לפניה את האפשרות להגיע לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים.
כמו פוליטיקאים רבים, הן בישראל הן בעולם, נתניהו מתמרן כדי לשרוד בעמדת הכוח שלו. על המאזניים מונחים כעת שיקולי יציבות הקואליציה מול אינטרסים ביטחוניים של ישראל. בינתיים נתניהו בוחר בקואליציה.
