חוזי העתיד: איך מחקר בא לעולם

מה היה החזון הערבי לפלסטין עד 1948, ומה היה המקום של יהודים – חדשים וותיקים – בתמונת העולם העתידית הזו? הספר החדש "חוזי העתיד", הראשון בסדרת שורוק של הפורום לחשיבה אזורית ומכון ון ליר, ומתבסס על מחקר שבליבו השאלה הזאת. התשובות מנפצות את התדמית המקובלת של החברה הערבית כמי ש״לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות״. אלי אושרוב מספר על תהליך המחקר והכתיבה

זמן קריאה: 8 דקות

ספר מטבעו הוא דבר גמור וחתום. בעידן שבו כולם כותבים ברשת כל הזמן, יש בסופיוּת הזו נחמה, כי היא מזכירה שסיפורים נגמרים לפעמים, ולא רק ממשיכים אל האינסוף. זו עשויה להיות תובנה מעודדת בעידן של אלימות בלתי־נגמרת בין הים לנהר ובעולם באופן הולך ומתפשט. ההכרה בסופיות הדברים נוגעת כמובן באובדן, בהחמצה ובחוסר היכולת להחזיר את הזמן לאחור. אבל היא עשויה להזכיר אמיתות טריוויאליות, למשל שאחרי המלחמה יכול לבוא שלום, או שהזמן מרפא.

בכל זאת, אני מנצל את הבמה הזו לספר על ספרי הראשון חוזי העתיד: מבט אחר אל ראשיתו של הסכסוך הציוני-ערבי, פחות על מסקנותיו החתומות אלא על הדרך שהובילה אליהן.

הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שכתבתי באוניברסיטה העברית אצל פרופ׳ הלל כהן ואצל פרופ׳ ישראל גרשוני מאוניברסיטת תל אביב, והוא עוסק במה שמכונה היום בשפה המחקרית ״דמיון פוליטי״. הספר שואל במיוחד: איך החברה הערבית בפלסטין (ובמזרח התיכון הערבי כולו בעצם) דמיינה את העתיד של פלסטין עד 1948, ואיזה מקום יועד ליהודים – חדשים וותיקים – בתוך הישות הפוליטית המקוּוה הזו?

המחקר שביסוד הספר מראה שהחברה הפלסטינית-ערבית – הפלסטינים הערבים כפי שהם כינו את עצמם באותה תקופה – קיוו לפתור את בעיית הציונות באמצעות אזרוח המתיישבים, כלומר הפיכתם של היהודים החדשים לאזרחים שווי זכויות בפלסטין העתידית. התשובה הזו שחזרה על עצמה פעמים רבות בשיח הערבי של לפני 1948 נבעה מההיסטוריה המקומית, שבה יהודים כבר היגרו למזרח ונקלטו בו מאז גירוש ספרד. התוכנית הפוליטית של אזרוח המתיישבים היהודים התבסס במילים אחרות על אתוס ערבי מקומי של חברה שכבר קלטה בעבר גלי הגירה יהודיים. 

למודעות לקיומן של שאלות אחרות אפשר לקרוא אמפתיה, והיא אחד המפתחות החשובים למחקר טוב במדעי הרוח והחברה

כמובן, בשעה שהתשובה עצמה בהירה, הדרכים אליה היו מגוונות, מתפצלות ומפותלות. הספר עוסק בהיסטוריה של הדרכים הללו לאותה מסקנה משותפת הגורסת שבסופו של דבר ערבים ויהודים יחיו יחד בפלסטין הערבית.

גם השאלה וגם התשובות לה לא היו בצורתן הנוכחית בתחילת המחקר. בניגוד לתדמית מקובלת של מחקר אקדמי בתור תהליך פוזיטיביסטי קבוע וידוע מראש של שאילת שאלה ומתן תשובה, מחקר במדעי הרוח והחברה (וכנראה שגם במדעים המדויקים) הוא תהליך גמיש ודיאלוגי. השאלה אינה תמיד ידועה והיא משתנה תדיר לאור התשובות המופיעות בדרך. כמעט מיותר להזכיר שזהות החוקר, חוויות חייו ולעיתים ההיסטוריה שמשתנה לנגד עיניו ממש משפיעות על השאלות ומכאן גם על התשובות. 

מחקר טוב אינו כזה שעונה באופן ״מדויק״ או ״מלא״ על שאלה ברורה שהוגדרה מראש, אלא כזה שנכתב מתוך מודעות לחוויית החיים של מושאי המחקר ולנקודות מבט אחרות מאלה של החוקר, כלומר לשאלות אחרות שיכולות להישאל על אותם נושאים. היחס לשאלות האחרות ימצא את מקומו בתוצאה הסופית באופן גלוי או מפורש. למודעות לקיומן של שאלות אחרות אפשר לקרוא אמפתיה, והיא אחד המפתחות החשובים למחקר טוב במדעי הרוח והחברה.

העניין שלי בסוגיה שבה חוזי העתיד עוסק, החל בספר שצד את עיני במהלך התואר השני, ושהתפרסם ביפו ב־1937. בספר הזה תחת הכותרת בעיית פלסטין: פירוש וניתוח כתב אינטלקטואל פלסטיני צעיר בשם יוסף היכל (שאחר כך יהיה ראש עיריית יפו האחרון ב־1948) שאפשר לפתור את בעיית הציונות על ידי כך שיהודים יאמצו את הציונות הרוחנית של אחד העם, ויתייחסו אל פלסטין כאל מרכז רוחני ותרבותי. היכל גילה בקיאות עמוקה בהיסטוריה של רעיון הציונות הרוחנית, ובכלל זה שילוב של אידאולוגיות יהודיות-לאומיות אחרות, למשל רעיון האוטונומיה היהודית בגלות שקידם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב. 

חלק לא־מבוטל מהמחקר הפך להיות מיפוי של שיחות משא ומתן וניסיון להסביר מה נחשב ל״שלום״ בעיניהם של אנשים ושל מוסדות שונים. הבנתי שהמחקר מתמודד עם המיתוס הציוני המקובל על ההנהגה הערבית

הספר הזה שלח אותי לחפש עוד חומר דומה בספרים ערביים או בארכיונים. בארכיון הציוני למשל הופתעתי לגלות כמה משאים ומתנים התקיימו בין יהודים לערבים, ואחר כך גיליתי עוד דברים, למשל שיש הבדל בין הדרך שבה התייחסו למגעים הללו פקידים ״מזרחים״ של הסוכנות (למשל אליהו ששון) לבין דרך התייחסותם של המנהיגים האשכנזים (למשל דוד בן־גוריון). 

את הצעת המחקר שלי כתבתי אם כן על ״תוכניות פוליטיות ערביות״. אבל אז קרה הדבר שמתרחש במהלך המחקר: גיליתי שהתוכניות הפוליטיות הערביות פחות מעניינות ומפורטות ממה שחשבתי בהתחלה. לעומת זאת גיליתי שהשיח על הסכמה בין יהודים לערבים רחב ועשיר הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם.

גיליתי שיהודים וערבים שתרו אחר הסכם או דו־קיום, בדרך כלל לא דיברו על פתרונות מוגדרים וברורים. הם העדיפו להשאיר את תמונת העתיד מעורפלת. במקום זאת היו חשובים להם העקרונות. הערבים דרשו שההגירה היהודית תיפסק לחלוטין. התנועה הציונית דחתה את הפתרון הזה מכול וכול, אבל היהודים מהאגודות הדו־לאומיות, למשל ברית שלום, ניסו כל הזמן לשכנע את בני־שיחם, היהודים או הערבים, שאפשר להגיע למשל להסכם על בסיס של הגירה יהודית מדודה. לרעיון הזה היו דווקא שותפים לא־מעטים בצד הערבי.

חלק לא־מבוטל מהמחקר הפך להיות מיפוי של השיחות הללו וניסיון להסביר מה נחשב ל״שלום״ בעיניהם של אנשים ושל מוסדות שונים. בחלוף הזמן הבנתי שהמחקר מתמודד למעשה עם המיתוס הציוני המקובל על הנטייה של ההנהגה הערבית ״להחמיץ הזדמנויות״. 

ויש כמובן עוד דברים שמגלים כשנוברים בארכיונים ובספריות: למשל שהסתובבו פעם בירושלים טיפוסים חולמניים כמו סופר פלסטיני צעיר בשם קונסטנטין תיאורודי, שקיווה שיהודים וערבים יתחתנו אלה עם אלה ויקימו מדינה דו־לאומית אחת גדולה. או למשל שבעל אדמות מיואש מבית לחם בשם אנטון יעקוב אל־אעמא קיווה שאם תקום בפלסטין ״מדינת האספרנטו״, יכול להיות שלום בין כל יושבי הארץ, והוא גם כתב תוכנית מפורטת לשם כך. או למשל שנורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, שניסה בחוסר הצלחה לפשר בין פלסטינים לציונים, גם השאיר אחריו נכד בקיבוץ.

באופן שייראה היום מפתיע, יהודים בני התקופה ראו את עצמם כ״קולוניאליסטים״ או בעברית: מתיישבים. קולוניזציה נחשבה בתחילת המאה ה־20 למילה מקובלת ופחות מגונה מכפי שהיא נתפסת היום

מלבד כל הסיפורים והמקורות, ישנה גם שאלת התיאוריה או הכלים המושגיים שבעזרתם החוקר בונה את הסיפור. לכולנו יש תיאוריה שבעזרתה אנחנו מארגנים את המציאות. חלק ממלאכתם של חוקרים היא לחשוב על התיאוריה הזו, להגדיר אותה ולהעלות אותה אל המודעות.

כשהתחלתי לחקור התרחש בעולם מפץ קטן של תיאוריה על קולוניאליזם התיישבותי שהפכה שגורה בפי רבים. התיאוריה גורסת שהסכסוך בין יהודים לערבים בין הים לנהר אינו בין שתי תנועות לאומיות, יהודית וערבית, אלא בין ערבים ילידים ליהודים פולשים. נקודת המבט של מושאי הספר שלי עוזרת להבין את חשיבותה של התיאוריה.

ערבים בני הזמן ראו את עצמם כמקומיים או כילידים, והשתמשו במילה ״ווטני״ (בתרגום ישיר: ״לאומי״) כדי להגדיר זאת. באופן שייראה היום מפתיע, יהודים בני התקופה ראו את עצמם כ״קולוניאליסטים״ או בעברית: מתיישבים. קולוניזציה – התיישבות במקום חדש, ניצול של הקרקע וכן הלאה – עדיין נחשבה בתחילת המאה ה־20  למילה מקובלת ופחות מגונה מכפי שהיא נתפסת היום.

התיאוריה כמובן אינה מושלמת, ועל נקודות העיוורון שלה אני מרחיב במבוא, אבל היא חשובה כדי להבין מהי פשרה פוליטית בתנאים של פלישה. מנקודת מבט ערבית (או ילידית), ההסכמה לקבל את המתיישבים שכבר הגיעו ולהפוך אותם לאזרחים שווי זכויות היא כבר פשרה. על פי אותו היגיון, פתרון החלוקה שהקהילה הבין־לאומית אימצה מאז 1947, הוא כלל אינו פשרה אלא פרס לאורחים הבלתי־קרואים. סיפורם של היהודים הילידיים, כלומר המזרחים, מסבך כמובן את העלילה, והספר מרחיב על כך.  

אני מקווה ש"חוזי העתיד" יסייע למי שיקראו בו להבין טוב יותר את העבר של הארץ שבה הם חיים או שאליה יש להם קשר

הבינה המלאכותית פרצה לחיינו רק כשהייתי בשיא תהליך העיבוד של המחקר לספר, כך שאני יכול להתחייב שבכתיבתו לא עשיתי כל שימוש בכלים כאלה. לעומת זאת בשלבים האחרונים של ההפקה כבר הפכתי למשתמש שגור, כך שלא התאפקתי והתייעצתי איתה בקשר לטקסט שהתבקשתי לכתוב בגב הספר. המנוע של צ׳ט ג׳י פי טי העיר לי שהמשפט שכתבתי על כך שהספר ״רלוונטי לימינו״ הוא קלישאה. אכן. אבל כך אני חושב.

יש חוקרים שמפליגים לתקופות או לעולמות רחוקים מהם. אני מתעניין במה שקרוב (יחסית) – בארץ שבה גדלתי ובהיסטוריה שלה. בהתאם לכך אני מקווה שחוזי העתיד יסייע למי שיקראו בו להבין טוב יותר את העבר של הארץ שבה הם חיים או שאליה יש להם קשר. בדרכו, זהו ספר שימושי שיכול להיות לו חלק בשיח ציבורי על התנאים לקיומה של תמונת עתיד אופטימית ובהירה יותר מזו שרווחת היום, כזו שבה יהודים וערבים חיים יחד בשלום.

בחר/י בניוזלטר המבוקש

אם אתם באזור | New in The Region

פרסום חודשי המוקדש לניתוח יחסי ישראל במזרח התיכון מנקודות מבט מגוונות.

הצטרפת בהצלחה!