"הבחירות החשובות בתולדות ישראל", שהוצגו כנקודת מפנה קריטית והיסטורית, הסתיימו ללא הכרעה ברורה בין שני המחנות הפוליטיים בציבור היהודי. סיעת הליכוד בראשות נתניהו זכתה במספר גדול יותר של מנדטים לעומת המפלגות המתמודדות מתוך "גוש השינוי" הציוני-ליברלי, ואף לא אחד מהגושים הצליח להגיע לרוב. זאת לפחות לא בלי ברית עם המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני, שאחוז ההצבעה הגבוה מקרבו הביא את כוחן למספר חסר תקדים של 19 מנדטים.
בתחילה לא הפגין גוש השינוי נכונות ברורה לכרות ברית כזו, ולכל היותר מביע מוכנות לשותפות טקטית במהלכים ספציפיים שמטרתם להחליש את קואליציית נתניהו. מאז ניתן המנדט להרכבת הממשלה לזכותו של איזנקוט, והציבור מחכה לראות מה תהיה מידת הגמישות שיפגינו ראשי המפלגות לקראת הרכבת קואליציה חדשה, לגבי שיתופי פעולה עם הנציגים החרדים והערבים.
האם ההכרעה בין הגושים עשויה להשפיע בטווח הארוך על מקומה של ישראל באזור? ממשלת נתניהו יכולה לטעון כי שינתה מהותית את ההתנהלות הישראלית ואת המזרח התיכון כולו. אולם מי שבוחן את השינויים לעומקם, יכול לזהות כי אולי יש שינוי בשחקנים, בכוחם ובקשרים ביניהם, אך כללי המשחק נותרו על כנם.
גרגורי גאוס: מזרח תיכון מתמשך
מיקי לוזון מראה במאמר מפורט על בסיס סקירה במגזין Foreign Affairs, כי המזרח התיכון החדש שיצרו שלוש שנים של מלחמות אינו שונה כל כך מהישן.
כך, משטר הרפובליקה האסלאמית באיראן הוכה קשות ברמה החומרית על ידי ישראל וארצות הברית, והתמיכה בו צנחה פלאים בעקבות קריסה כלכלית ודיכוי אלים של מחאות נגד השלטון. דמויות שעיצבו את ההתנהלות השלטונית באיראן – מחמינאי האב ועד לעלי לאריג'אני – נהרגו בתקיפות. מערך התעשייה הצבאית והאזרחית ספג מהלומות ענק. יצוא הנפט נפגע. מערך השותפים של איראן באזור נפגע ובחלקו נותק ממנה. ומעל לכול, מתקני תוכנית הגרעין בפורדו, נתנז ואספהאן הופצצו ונחרבו ברובם.
ועדיין, המשטר שרד, והפעיל לראשונה ובהצלחה לא־מבוטלת את "נשק יום הדין" – סגירת מצרי הורמוז. ייתכן כי נשק זה מתחיל להישחק ולאבד מעוצמתו. ואף על פי כן, המשטר לא שינה את עמדותיו הבסיסיות, ועדיין ייתכן שביכולתו לפרוץ לייצור נשק גרעיני.
התפיסה המשותפת לישראל וארצות הברית הייתה שאיראן הפכה ל"נמר של נייר", כפי שנכתב במאמר. אולם קשה לומר שתפיסה זו עמדה במבחן המציאות – הרפובליקה האסלאמית הוכיחה כושר הסתגלות, והנהגתה החדשה לא הסכימה לוויתורים גם מול מיטב המאמצים הישראליים-אמריקניים. השינוי המרכזי הוא ביישומה של תפיסת הביטחון האיראנית, המבוססת על סבלנות אסטרטגית ומשיכת זמן, ולא בתפיסה עצמה.
מול כישלון זה בשינוי רדיקלי של המציאות, טראמפ ונתניהו נאלצו להסלים את איומיהם בהפלת המשטר ובתקיפה של מתקני אנרגיה, ובכך הגדילו את סכום ההימור על עתיד העולם לממדים בלתי־נתפסים – הן מבחינת הטלטלה הכלכלית והצבאית שתגרום מלחמה נוספת, והן עקב החשש שאיראן תבחר להגביר את מאמציה להשיג נשק גרעיני.
נקודת המוצא הקבועה במזרח התיכון של עשרות השנים האחרונות לא השתנתה – המדינות הערביות שבהן חי הרוב המכריע של התושבים היו ונותרו חלשות ולא־מתפקדות
החזרה לדפוסים ישנים ניכרת גם בצד אויביה של איראן. כפי שכבר כתבנו כאן רבות, המלחמות באיראן הפכו את מדינות המפרץ לזירת קרב חדשה, ושברו את ה"קונספציה" הביטחונית של הסתמכות על ארה"ב תוך זהירות מקסימלית מול הענק האיראני. נראה היה בחודשים האחרונים כי איחוד האמירויות, סעודיה, קטר, בחריין, עומאן וכווית נאלצו לבחון דרכים חדשות להגן על עצמן, והן מאבדות את אמונן בברית האמריקנית-ישראלית (פרט לאיחוד האמירויות).
כך לדוגמה, נחתם הסכם מכה בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן, שנועד לשלב את היכולות של שלוש המדינות ולהוכיח את כוחן המשותף ככלי להרתעה ולהתעצמות צבאית. נוסף על כך, סעודיה הצליחה לגייס תמיכה מצרית למלחמתה המתחדשת נגד החות'ים בתימן, שם כבר החלה להתממש בשטח מעורבותם של חיילים פקיסטנים.
ולמרות זאת, גרגורי גאוס, החוקר המצוטט במאמרו של לוזון, טוען כי בפועל ההסתמכות של מדינות המפרץ על ארצות הברית לא תיעלם, בשל העליונות הטכנולוגית המשמעותית של האמריקנים על כל תעשייה צבאית אחרת ובשל חוסר הרצון של מעצמות כמו סין ורוסיה לקחת אחריות על הגנת הנסיכויות הקטנות והעשירות. מנגד, גאוס טוען שנזקי המלחמה גרמו למדינות המפרץ לבחון מחדש את מעורבותן ב"הסכמי אברהם", והעלו ספקות לגבי היתרונות של שיתוף פעולה עם ישראל.
נראה שגם כאן ממשלת נתניהו אינה יכולה להתהדר בשינוי אסטרטגי של המצב. במקרה הטוב, היחסים בין ישראל והמפרץ לא הידרדרו, ובמקרה הרע הם נמצאים בסכנה.
הטענה המרכזית במאמרו של לוזון היא שנקודת המוצא הקבועה במזרח התיכון של עשרות השנים האחרונות לא השתנתה – המדינות הערביות שבהן חי הרוב המכריע של התושבים היו ונותרו חלשות ולא־מתפקדות. בלבנון הייתה הזדמנות נדירה וקצרת טווח לנטרל את כוחו של חזבאללה במהלך מדיני משולב, אך היא לא מומשה; תימן עודנה לכודה במלחמת אזרחים ללא סוף באופק; בעיראק השלטון המרכזי כמעט שאינו מסוגל לתפקד, וסוריה עוד מתאוששת ממלחמת האזרחים וחילופי השלטון.
ממשלת נתניהו אולי רואה בפיצול ובחולשה של המדינות באזור תוצאה חיובית ורצויה, אולם דווקא הניסיון הישראלי מראה כי מדינות יציבות מסייעות לביטחון הרבה יותר מאשר שכנים מפוצלים וכושלים.
בנט ואיזנקוט שניהם ביקרו את ממשלת נתניהו דווקא על חוסר יוזמה והתקפה צבאית, ותמכו בכל יוזמה מלחמתית שהוביל
מארק לינץ': להיטיב עם עמים ולא עם שליטים
במאמרה של נטע איפרגן עולה טענה דווקא אחרת – כי השינוי במעמדה של ארצות הברית באזור הוא בלתי־הפיך, והשפעתה תקרוס אם לא תחזק את קשריה גם עם מדינות כמו איראן ועם בני העמים הערביים על חשבון חיזוק שליטיהם.
איפרגן מצטטת את החוקר מארק לינץ', הטוען כי ארצות הברית מעולם לא התחשבה בדעת הקהל הערבית, ותמיד הייתה מעוניינת לשמר יציבות פוליטית ומסחרית במחיר של עידוד דכאנות, במקום לקדם מבנים פוליטיים מכילים ואסטרטגיה ביטחונית משותפת לכלל האזור. לטענת לינץ' ואיפרגן, המדיניות הזו קרסה אל מול התמיכה הבלתי־מתפשרת של ארה"ב בישראל למרות ההרג בעזה ואל מול המלחמה הכושלת באיראן, שהובילה לערעור התדמית העוצמתית של ארצות הברית.
לינץ' וגאוס אומנם חלוקים בשאלה אם הקריסה היא זמנית והפיכה או טוטלית ולא בת־שינוי, אולם שניהם מסכימים כי האינטרס האמיתי של ארה"ב וישראל הוא בעידוד יציבות אמיתית הבנויה על קשר עם העמים הערביים ולא רק עם שליטים אוטוריטריים. זאת בניגוד למדיניות ארוכת השנים של שלטון נתניהו, המעודד החלשה של המשטרים המסורתיים אך גם של תנועות דמוקרטיות פופולריות.
האם ניתן לומר שממשלת "שינוי" תסטה מהקו האסטרטגי הזה? קשה להאמין. בנט ואיזנקוט שניהם ביקרו את ממשלת נתניהו דווקא על חוסר יוזמה והתקפה צבאית, ותמכו בכל יוזמה מלחמתית שהוביל, ואילו ליברמן מציג קו לא־ברור ולא־החלטי – לעיתים תמיכה בהסכמים ובשיתוף פעולה אזורי, ולעיתים קריאות לתוקפנות קיצונית. עם זאת, ניתן לזקק קו מוסכם של חזרה לתפיסת ניהול הסכסוך אצל כל השלושה, כשהנושא הביטחוני המרכזי הוא "מאבק בטרור", כאילו מדובר בתופעה מבודדת וחסרת הקשר.
למעשה, מתוך שלושת המתיימרים לראשות הממשלה במחנה המרכז-שמאל, אף לא אחד הציג תוכנית מדינית משמעותית או תפיסת ביטחון קוהרנטית המנוגדת לזו של נתניהו. אין גם אף מנהיג מפלגה שיכול להתהדר ברקע דיפלומטי מוצלח או בניסיון רב בפיתוח קשרים עם מדינות אחרות באזור. כפי שאמר קיסינג'ר, "למדינת ישראל אין מדיניות חוץ, רק פוליטיקה פנימית" – והדבר מתבטא גם בדמותם של השואפים להנהגה.
לוי מזכיר כיצד קריסת מחנה השמאל הציוני-ליברלי הביאה תוך 30 שנה למצב שבו מפלגת השלטון שהביאה את הסכמי אוסלו היא זיכרון רחוק
דניאל לוי: שלוש שנים ללא לקחים
ביטוי לכך ניתן למצוא במאמרו של דניאל לוי, לשעבר בכיר בצוות המשא ומתן הישראלי על הסכמי אוסלו ב' ומנהל מכון המזרח התיכון האמריקני, שפורסם ב־3.11 באתר הפורום ובמקור התפרסם באנגלית ב־7 באוקטובר האחרון.
המאמר סוקר את שלוש שנות המלחמה מאז 7.10, ועולה ממנו תמונה עגומה של קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב המפלגות הציוניות בעד מלחמת הנצח בעזה ונגד כל ניסיון לשנות את יחסי הכוחות בין יהודים לפלסטינים ולהביא לשוויון. לוי מזכיר כיצד קריסת מחנה השמאל הציוני-ליברלי הביאה תוך 30 שנה למצב שבו מפלגת השלטון שהביאה את הסכמי אוסלו היא זיכרון רחוק, ושרידיה הם ארבעה נציגים שהעזו בכנסת האחרונה להתנגד לסיפוח, אך הצביעו בעד פסילתו של ראש רשימה ערבית – סאמי אבו שחאדה – מתוך שיתוף פעולה עם כלל המפלגות היהודיות-ציוניות בכנסת.
בתגובה לכך, ניתן לצפות שלפחות המפלגות המייצגות את הציבור הערבי – הרשימה המשותפת ומפלגת רע"מ – יובילו קו מדיניות ברור יותר הקורא לשינוי, לעידוד יציבות ולשיתופי פעולה אזוריים. אולם שתי המפלגות, וגם מפלגת הדמוקרטים הקוראת במידה מסוימת לשיתוף פעולה ערבי-יהודי, נמצאות כיום במידה כזו או אחרת בשוליו של השדה הפוליטי; נתפסות לעיתים כשותפות לא־נוחות ולעיתים כאויב שיש להחרים, ואין להן כיום לגיטימציה ציבורית לשמש כמפלגות שלטון ולהוביל חזון. גם בתוך היחס אליהן יש הבדלים משמעותיים – מפלגת הדמוקרטים נתפסת כחלק (זוטר אומנם) מגוש השינוי, ולעומתה רע"מ והרשימה המשותפת נדחקות החוצה ונתפסות בציבור כגוש נפרד ומוקצה.
אך גם שתי מפלגות אלו אינן זוכות לאותו יחס. במאמר שהתפרסם פחות משבוע לפני הבחירות, יניב רונן מנתח את השוני ביחס הישראלי לרע"מ ולרשימה המשותפת ומצביע על כך שחלקים בציבור הישראלי, ובפרט בגוש השינוי, נוטים לקבל שיתוף פעולה עם רע"מ כלגיטימי יותר משיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת.
עם מי כן משתפים היהודים הפעולה?
רונן מצביע על כך שהקבלה של מנסור עבאס, ראש רע"מ, כמנהיג פורץ דרך ומתון המוכן להכיר במדינה היהודית, לוקה בחוסר הבנה של תפיסת "האסלאם הלאומי" שמתוכה צמחה המפלגה. רונן מסביר שכמו תנועות אסלאמיות אחרות שצמחו מתוך האחים המוסלמים, מפלגת רע"מ היא תנועה מקומית, שמרנית ופרגמטית השואפת בעיקר לקדם את המיעוט שמתוכו צמחה בתוך המסגרת הקיימת, ובוחרת להצניע את השיח הלאומי המהפכני שתנועות פלסטיניות אחרות מקדמות.
רע"מ אינה שותפה לגישה הקומוניסטית שממנה צמחה חד"ש וגם לא לקריאה למדינת כל אזרחיה של בל"ד. רונן מזהיר כי הדחקת הנרטיב הלאומי הפלסטיני – שתוצאות הבחירות מראות כי יש לו רוב בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל – עלולה להביא לתוצאות הפוכות מאלו שתומכי השותפות עם רע"מ בלבד רוצים.
אסור לטעות ולחשוב שהרצון בשותפות יהודית-ערבית יכול להסתמך על התעלמות מהתפיסות הלאומיות של הפלסטינים, וגם מפלגתו של עבאס אולי מצניעה אותן בשיח, אך היא אינה יכולה לוותר עליהן. הקריאה המוצדקת לשותפות בחיים ובפוליטיקה בין יהודים וערבים חייבת להכיר בתפיסות הפוליטיות והלאומיות של שני העמים מבלי להיתפס למיתוס של "ערבים טובים" חסרי זהות.
הימין הקיצוני כבר קורא ל"ייהוד הגליל" באמצעים אלימים יותר ופחות, תוך שחזור של שיטת החוות המסוכנת מהגדה המערבית
כיצד שותפות כזו יכולה להיראות בפועל? בתיאור אישי ומעמיק של יריב מוהר, שפורסם ב־19.10 באתר הפורום, ניתן לראות דוגמה למודל חיים משותפים. מוהר מצביע על כך שבשונה מבאזורי המרכז המופרדים, ביישובי הגליל לעיתים קרובות ניתן למצוא חיים משותפים שהפכו לפרקטיקה שאינה נובעת מאידאולוגיה. הוא הוא מציע לראות בשגרה של יהודים היוצאים ביומיום לקנות מצרכים ביישובים ערביים כמו עראבה וסח'נין, ושל ערבים המגיעים לשירותים הציבוריים המצויים בשפע רב יותר ביישובים היהודיים – מודל לעתיד משותף.
מוהר גם מצביע על כך שבמקרים מסוימים השותפות מתבטאת גם ברמה הפוליטית. כך, במועצה האזורית משגב, היהודית ברובה, קיים שריון קבוע לסגן ראש עיר בדואי, שייצג את התושבים הבדואים באזור. בשונה ממקומות אחרים בארץ, שקיימות בהם מובלעות ערביות בתוך אזורים יהודיים, או מערים מעורבות שבהן מציאות האפליה בולטת מאוד, בגליל הציבור הערבי הוא רוב מבוסס, מה שמאפשר חיים פחות מאוימים לשני הצדדים.
עם זאת, חשוב להבחין כי מציאות זו אינה גזרת גורל ואינה בהכרח יציבה. גם בשנים הראשונות לכיבוש בגדה המערבית ובעזה היו קשרים רבים בין יהודים וערבים – מביקורים לצורך קניות ועד כניסה מסיבית של פועלים וחקלאים פלסטינים. ההתנחלויות, האינתיפאדות והמלחמות העלימו את מרבית המציאות הזו, והזכירו כי לא מדובר באידיליה אלא במציאות קשה של פערי כוחות.
השפעת הממשלה החדשה על עתיד התושבים בתוך ישראל-פלסטין עשויה להיות מכרעת – כל עוד תבחר לעצור את מדיניות ההרס והלאומנות שהימין הקיצוני מקדם
גם בגליל הדבר מתבטא באפליה ממוסדת של היישובים הערביים בתקציבים, באכיפה ובתכנון, שיש עוד דרך ארוכה להתגבר עליה. גם המצב הנוכחי אינו יציב – הימין הקיצוני כבר קורא ל"ייהוד הגליל" באמצעים אלימים יותר ופחות, תוך שחזור של שיטת החוות המסוכנת מהגדה המערבית, ומלווה זאת בקמפיינים נרחבים של דיס־אינפורמציה והטעיה שנועדו לחזק את העוינות והגזענות באזור. בכך ניתן למצוא את השוני המשמעותי ביותר בין הצדדים בבחירות – האם מגמת ההקצנה הלאומנית והאנטי־ערבית תגבר בעידוד הממשלה, או שתהיה אפשרות לפחות לבלום אותה.
התשובה לשאלה זו תלויה בכך שתוקם ממשלת שינוי בצורה כזו או אחרת שאינה תלויה במפלגות הלאומניות-דתיות המחויבות לחזון ארץ ישראל שלמה ונטולת ערבים.
ממשלת "שינוי", על כל פגמיה, אולי לא תנסה לשנות מהותית את התנהלותה הנפשעת והכושלת של הקואליציה הנוכחית מול מדינות ועמי האזור: היא לא תשים סוף למלחמה בעזה ולא תסיים את ההשתלטות חסרת התוחלת על שטח בסוריה; אולי לא תביא למדיניות חדשה בלבנון שתאפשר נסיגה והפסקת הלחימה, ולא תקדם תפיסה חדשה של מעמדה של ישראל כחלק אינטגרלי במזרח התיכון. אולם ההשפעה שלה על עתיד התושבים בתוך ישראל-פלסטין עשויה להיות מכרעת – כל עוד הממשלה הבאה תבחר לעצור את מדיניות ההרס והלאומנות שהימין הקיצוני מקדם; לא תיפול בפח של הפרדה בין הפלסטינים אזרחי ישראל לפי נאמנות, ותהיה מוכנה לשיתופי פעולה שונים שיקדמו שותפות אמיתית שבה לשני הצדדים יש ביטחון.
