מעטים יחלקו על כך שהמזרח התיכון של 2026 נראה שונה מאוד מזה שהיה ערב 7 באוקטובר 2023. רצועת עזה חרבה וחמאס הוכה קשות; חזבאללה איבד חלק ניכר מכוחו ומנהיגותו; משטר אסד, ששלט בסוריה יותר מחצי מאה, קרס; ישראל ואיראן יצאו ממלחמת הצללים לעימות ישיר, וארצות הברית הצטרפה לישראל למערכה נגד איראן שהתפשטה לכל אזור המפרץ. אם כן, בתוך פחות משלוש שנים נשברו כמה מהנחות היסוד שעליהן נשענה המערכת האזורית במשך עשורים.
שינויים אלה, שחלקם תוצאה ישירה של המדיניות הרוויזיוניסטית והאופנסיבית של ממשלת נתניהו, עומדים בלב הקמפיין של ראש הממשלה לבחירות הקרובות. התזה שלפיה ישראל עיצבה מזרח תיכון חדש חוזרת חזור ושנו בראיונות ובהופעות של נתניהו לתקשורת הזרה ולהסכתים המזוהים עם מחנהו הפוליטי, והפכה לחלק בולט מן הנרטיב שהוא מציג לקראת הבחירות: ישראל שהופתעה והוכתה ב־7 באוקטובר הפכה בתוך שנים ספורות לכוח היוזם והמעצב את סביבתו.
נתניהו מבקש לקבע בשיח הישראלי את התמורות האלו כמורשת המדינית שהוא מותיר אחריו. בדרך זו הופך הטבח מאם כל הכישלונות והמחדלים לאירוע נקודתי ונשכח, או לכל הפחות לזרז של השינויים הטקטוניים שנתניהו טוען כי חולל אחריו. נתניהו מגדיל לעשות וטוען כי כבר בימים הראשונים הוא השכיל להבין כי ישראל אינה מתמודדת רק עם חמאס אלא עם הציר האיראני כולו – ולכן היה עליה לטפל על פי הסדר בחמאס, אחר כך בחזבאללה, במשטר אסד ולבסוף באיראן עצמה.
לטענת גרגורי גאוס, הגורמים שמייצרים את חוסר היציבות האזורי כמעט שלא השתנו כלל, שלא לומר התחזקו
בהסתכלות חד־ממדית, התזה הזו עשויה לשכנע גם את מתנגדיו של ראש הממשלה, אך עיון מעמיק יותר בכל זירה וזירה מעלה תמונה שונה כמעט לחלוטין. כדי להבהיר נקודה זו יש לפתוח ולשאול כמה שאלות מקדימות – מה פירושו של דבר "לשנות את המזרח התיכון"? האם הפלת משטר, חיסול מנהיגים, השמדת מערכי טילים ושינוי מאזן הכוחות הם כשלעצמם עדות להיווצרותו של סדר אזורי חדש? או שמא מתחת לשינויים הדרמטיים נותרו הכוחות הבסיסיים שמניעים את האזור כמעט כפי שהיו?
אלו הן השאלות שהחוקר גרגורי גאוס (Gregory Gause) מעמיד במאמרו "המזרח התיכון החדש-ישן". המאמר אשר פורסם בגיליון ספטמבר–אוקטובר 2026 של Foreign Affairs, אינו מכחיש את ממדי השינוי שעליהם נתניהו מצביע, אך הוא מערער על הטענה שהם שינו את המזרח התיכון באופן מהותי. אדרבה, לטענתו, הגורמים שמייצרים את חוסר היציבות האזורי כמעט שלא השתנו כלל, שלא לומר התחזקו.
גאוס מציע להבחין בין שינוי במאזני הכוחות ובמצבם של שחקנים מסוימים לבין שינוי עמוק יותר במבנה הפוליטי של המזרח התיכון. אם במישור הראשון התרחשו תמורות משמעותיות, הרי שבמישור השני ניכרת דווקא המשכיות – המעצמות האזוריות והחיצוניות מוסיפות להתחרות על השפעה בתוך מדינות ערביות חלשות; העימות הישראלי־איראני נמשך; הסוגיה הפלסטינית נותרה ללא פתרון ואף הסתבכה, וארצות הברית כלואה בתוך מבוי סתום.
במובן זה, להבנתו, "המזרח התיכון החדש" שמצטייר לאחר שנות המלחמה, הוא במידה רבה אותו מזרח תיכון ישן.
כושר העמידה שהפגינה איראן ויכולתה להמחיש את כוחה באמצעות האיום על מצר הורמוז ועל שכנותיה במפרץ, החזירו לה, לפי גאוס, חלק מן המעמד שאיבדה בשנים שקדמו למלחמה
המקרה האיראני
איראן היא אולי הביטוי המובהק ביותר לפרדוקס הזה. בין 2023 ל־2026 היא ספגה שורה יוצאת דופן של מהלומות. תשתיות הגרעין שלה נפגעו בתקיפות ישראליות ואמריקניות; בכירים ומדעני גרעין חוסלו על אדמתה; נפילת אסד קטעה את הרצף הטריטוריאלי שחיבר אותה ללבנון, וחמאס וחזבאללה, שניים מנכסיה האזוריים החשובים ביותר, נחלשו במידה ניכרת.
במקביל לכך, המשבר הכלכלי והמחאה שפרצה בדצמבר 2025 המחישו את עומק חולשתו הפנימית של המשטר ואת השחיקה האדירה בתמיכה הציבורית בו.
הצטברות האירועים, לדעת גאוס, חיזקה בקרב ארה"ב וישראל את ההנחה שאיראן הפכה ל"נמר של נייר". תפיסה זו עמדה גם ברקע החלטתו של הנשיא טראמפ להצטרף למתקפה הישראלית בפברואר 2026, מתוך הנחה שלחץ צבאי נוסף עשוי להביא אף לקריסת המשטר. אלא שכאן התגלה הפער בין פגיעה ביכולותיה של איראן לבין שינוי התנהגותה. המשטר שרד, והיכולת האיראנית לשבש את התנועה במצר הורמוז ולאיים על מתקני אנרגיה ותשתיות במדינות המפרץ העניקה לטהראן מנוף אסטרטגי שלא היה בידה ערב המלחמה.
מסקנתו של גאוס היא כי במונחים פוליטיים ואסטרטגיים איראן יצאה מן העימות האחרון כשידה על העליונה, גם אם במונחים צבאיים וכלכליים היא ספגה פגיעות קשות. המשטר נותר אומנם עם אותן חולשות שהטרידו אותו ערב המלחמה – משבר כלכלי עמוק ושחיקה באמון הציבור – אך המתקפה הישראלית־אמריקנית לא השיגה את התוצאה הרחבה שיוחסה לה. היא לא הביאה לקריסת המשטר, ואף לא אילצה אותו לשנות את עקרונות היסוד של מדיניותו האזורית.
המלחמה חשפה את הדילמה המוכרת ביחסים בין בעלת ברית חלשה למעצמה: החשש מהיגררות למלחמה שהשותף החזק יוזם, לצד החשש ההפוך מנטישה כאשר האיום מתממש
כושר העמידה שהפגינה איראן ויכולתה להמחיש את כוח ההיזק שלה באמצעות האיום על מצר הורמוז ועל שכנותיה במפרץ, החזירו לה, לפי גאוס, חלק מן המעמד שאיבדה בשנים שקדמו למלחמה. עובדות אלו מביאות אותו להעריך שאיראן תוסיף לדבוק בשלושת היסודות שאפיינו את מדיניותה במשך עשרות שנים – עימות עם ישראל, התנגדות לעוצמה האזורית האמריקנית והתערבות במדינות ערביות בלתי־יציבות באמצעות בעלי ברית מקומיים.
לכך מצטרפת האפשרות שההנהגה האיראנית תבצע הערכה מחודשת לתוכנית הגרעין שלה. המלחמה עשויה לחזק בקרב מקבלי ההחלטות את המסקנה שרק נשק גרעיני יוכל לספק הרתעה אמינה מפני מתקפה עתידית של ישראל וארצות הברית. במובן זה, הניסיון שנועד להסיר את האיום הגרעיני האיראני עלול דווקא לקרב את איראן להחלטה לפתח נשק כזה.
המפרץ: בין חשש מאיראן לתלות בארצות הברית
המלחמה האחרונה ערערה גם את האסטרטגיה שאימצו מדינות המפרץ בשנים האחרונות. אלה ביקשו לצמצם מתחים אזוריים כדי להתמקד בגיוון כלכלי, השקעות, מסחר ותיירות. מלחמה ממושכת בוודאי לא עלתה בקנה אחד עם הפרויקטים השאפתניים שביקשו לגוון את מקורות האנרגיה וההכנסה ולמשוך הון אנושי מכל העולם. מסיבה זו הן ניסו להימנע מהזדהות עם המתקפה על איראן, ואף פעלו, גם אם במידה שונה ממדינה למדינה, לריסונה של ארצות הברית.
אלא שהזהירות לא הגנה עליהן מפני התגובה האיראנית. המלחמה חשפה מחדש את הדילמה המוכרת ביחסים בין בעלת ברית חלשה למעצמה: החשש מהיגררות למלחמה שהשותף החזק יוזם, לצד החשש ההפוך מנטישה כאשר האיום מתממש. מדינות המפרץ חששו שהפעולה האמריקנית תעמיד אותן בקו האש, אך גם שהפסקת הלחימה תותיר אותן לבדן מול איראן.
ובכל זאת, גאוס אינו צופה שמדינות המפרץ תוותרנה על החסות האמריקאית. מערכות ההגנה, הטכנולוגיה וההכשרה האמריקניות נותרו בסיס מרכזי לביטחונן. לעומת זאת, סין הוכיחה כי היא אינה מעוניינת לפרוס את חסותה הצבאית עליהן; רוסיה מזוהה עם איראן, ולמעצמות האזוריות האחרות אין יכולות שוות ערך לזו האמריקאית.
אם במזרח תיכון חדש עסקינן, הרי מה שהשתנה הוא היחס של מדינות המפרץ להסכמי אברהם. אם הסכמי אברהם שיקפו את האפשרות לראות בישראל שותפה מול איראן, הרי שהמלחמה בעזה, התקיפה בקטר והחשש מפני דומיננטיות צבאית ישראלית, שינו את הדימוי של ישראל. ישראל הולכת ונתפסת יותר כמערערת היציבות האזורית מאשר כשחקנית מרכזית לריסון איראן.
חזרתו של חזבאללה ללחימה לצד איראן והמערכה הישראלית שהתפתחה בעקבותיה החלישו את הממשלה הלבנונית המבטיחה
החוליה החלשה: המדינה הערבית
לטענת גאוס, השורש של אי־היציבות האזורית אינו טמון רק בשאיפותיה של איראן, בעוצמתה של ישראל או בתחרות בין המעצמות. הוא קשור לחולשתן המתמשכת של מדינות כמו לבנון, סוריה, עיראק ותימן. כל עוד ממשלותיהן אינן מסוגלות לשלוט בגבולותיהן, לאכוף מונופול על השימוש בכוח ולמנוע מארגונים חמושים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, הן תוספנה להזמין התערבות מבחוץ.
זהו למעשה המפתח לתפיסתו של גאוס לגבי הסדר האזורי. יציבות אזורית אינה יכולה להתבסס רק על מאזן הרתעה בין ישראל, איראן וארצות הברית. יציבות תובטח רק כאשר המדינות החלשות יותר באזור תוכלנה למנוע משחקנים לא־מדינתיים לגרור אותן למלחמה.
לבנון מדגימה היטב את הטענה הזו. היחלשות חזבאללה פתחה לזמן קצר אפשרות לחיזוק מוסדות המדינה ולצמצום האוטונומיה הצבאית של הארגון. בחירתו של ג'וזף עאון לנשיאות והתרחקות חזבאללה מאזור הגבול בשלהי 2025 הצביעו על אפשרות כזאת.
אלא שחזרתו של הארגון ללחימה לצד איראן והמערכה הישראלית שהתפתחה בעקבותיה החלישו את הממשלה הלבנונית המבטיחה. כך, באופן אירוני, דווקא ממשלה שהתנגדה לפעולת חזבאללה ואף הייתה נכונה לדיאלוג עם ישראל, עלולה לצאת מן המלחמה מוחלשת משום שלא הצליחה למנוע את הרס ארצה.
ישראל: ניצחון פירוס ללא מינוף מדיני
אותו היגיון עומד גם בבסיס ביקורתו של גאוס על ישראל. בנקודת זמן מסוימת ב־2025 הייתה לישראל סיבה לראות בעצמה את המנצחת המרכזית במאבק האזורי. היא פגעה באופן עמוק בחמאס ובחזבאללה, צמצמה את יכולתה של איראן להפעיל כוח באמצעות שלוחותיה, והמחישה עליונות מודיעינית וצבאית. אולם הישגים אלה לא תורגמו להסדרים פוליטיים שיכולים לייצר יציבות לאורך זמן.
גאוס מזהה במדיניות הישראלית היגיון שגוי שהוא מייחס אותו לנתניהו, ולפיו שכנים חלשים ומפוצלים משרתים את ביטחונה טוב יותר ממדינות מרכזיות חזקות. לשיטתו, הניסיון הישראלי עצמו מצביע דווקא בכיוון ההפוך. הסכמי השלום היציבים ביותר של ישראל הם עם מצרים וירדן – שתי מדינות בעלות ממשלות מרכזיות המסוגלות לשלוט בגבולותיהן ולרסן שחקנים חמושים.
מנקודת מבט זו, החלשת המדינה הלבנונית או הפרעה להתגבשותו של שלטון מרכזי בסוריה עלולות לפעול בטווח הארוך נגד האינטרס הישראלי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסוריה.
נפילת אסד ועליית אחמד א־שרע לשלטון הן בעיניו השינוי הגאופוליטי המשמעותי ביותר שהתרחש באזור, שכן סוריה התרחקה מן הציר האיראני, וטהראן איבדה חלק ניכר מיכולתה להשתמש בטריטוריה הסורית לצורך השפעה בלבנון ואיום על ישראל. עם זאת, קרוב לשנתיים מאז המהפכה, וסוריה נותרה מדינה מפוצלת גם בעזרת "תרומתה הנדיבה" של ישראל. ההתערבות הישראלית בעימותיה הפנימיים מקשה על דמשק לבסס את הסמכות המרכזית, שדווקא עשויה בטווח הארוך לתרום ליציבות בגבולה של ישראל.
מזרח תיכון חדש באמת לא יימדד במספר המשטרים שנפלו, המפקדים שחוסלו או התשתיות שהושמדו, אלא ביכולתם של מוסדות מדינתיים להשיב לעצמם סמכות ולהגיע להסדרה פוליטית
הפלסטינים אינם הולכים לשום מקום
אין זירה שבה ישראל כשלה מלמנף את הצלחותיה הצבאיות כמו בסוגיה הפלסטינית. חמאס נחלש באופן דרמטי; עזה נהרסה במידה עצומה, וישראל שולטת בחלק ניכר מן הרצועה. אולם מבחינת גאוס, אף לא אחד מן השינויים הללו פותר את הבעיה שהייתה קיימת ערב 7 באוקטובר: היעדרה של מסגרת פוליטית הממזגת בין ביטחונה של ישראל לבין הגדרה עצמית פלסטינית.
הסירוב הישראלי להעניק לרשות הפלסטינית תפקיד בעזה, לצד החלשת מוסדותיה בגדה והעמקת מפעל ההתנחלויות, מצמצמים עוד יותר את האפשרות ליצור כתובת פלסטינית המסוגלת למשול. בכך גאוס חוזר לטענתו על חשיבותה של מדינה אפקטיבית: גם במקרה הפלסטיני, פירוקו של היריב הצבאי אינו תחליף ליצירת מסגרת שלטונית לגיטימית ומתפקדת.
מכאן גם המשקל האזורי שהוא מייחס לסוגיה הפלסטינית. שבעה באוקטובר הוכיח לשיטתו שהניסיון לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו אינו מבודד אותו מן המערכת האזורית. בהיעדר מענה להגדרה העצמית הפלסטינית, התפרצות מחודשת של ההתנגדות לסטטוס קוו עלולה שוב להפוך משבר מקומי למלחמה אזורית. לכן כל תפיסה של "מזרח תיכון חדש" המבקשת לעקוף את הסוגיה הפלסטינית נשענת על בסיס רעוע.
המזרח התיכון החדש-ישן
הפסימיות של גאוס אינה נובעת מן הטענה שהמלחמות לא חוללו שינוי. הן חוללו שינויים רבים, וחלקם עשויים להתברר כבעלי חשיבות היסטורית.
טענתו היא כי שינוי בעוצמתם היחסית של השחקנים באזור אינו זהה לשינוי בכללי המשחק, ואלו לא השתנו לבלי הכר. איראן נחלשה אך לא ויתרה על תפיסת הביטחון שלה; שלוחותיה נפגעו אך לא נעלמו; ישראל הרחיבה מאוד את חופש הפעולה הצבאי שלה אך לא גיבשה אסטרטגיה פוליטית מקבילה; והמדינות החלשות שבתוכן חלק גדול מן העימותים מתנהלים, נותרו חלשות.
במובן זה, גאוס מציע אמת מידה מחמירה יותר לקביעה כי חל "שינוי אזורי". לשיטתו, מזרח תיכון חדש באמת לא יימדד במספר המשטרים שנפלו, המפקדים שחוסלו או התשתיות שהושמדו, אלא ביכולתם של מוסדות מדינתיים להשיב לעצמם סמכות, בהסדרה פוליטית של היחסים בין איראן, שכנותיה וארה"ב ובהתקדמות להסדר המשלב בין ביטחון ישראלי והגדרה עצמית פלסטינית.
הפעלת כוח בהיקף עצום יכולה לשנות את פני הזירה מבלי לשנות את ההיגיון שמייצר את העימות. כל עוד איראן וישראל מחופרות בעמדותיהן, המדינות הערביות החלשות ממשיכות למשוך התערבות חיצונית, והסוגיה הפלסטינית נותרת ללא אופק פוליטי – הפסקת האש הבאה לא תהיה בהכרח ראשיתו של סדר חדש, אלא עלולה להתברר כנקודת הזינוק לסבב העימות הבא.
