צבא פקיסטן בתימן והטיית מאזן הכוחות האזורי

מעורבות של מדינות זרות במזרח התיכון היא חזון נפרץ זה עשרות ומאות שנים. מהאימפריות הקולוניאליות של בריטניה וצרפת, דרך ברית המועצות ועד לארצות הברית וסין, מעצמות גדולות תמיד ניסו לשלוט בצומת הדרכים המקומית. אולם השנה האחרונה הציגה שחקנית חדשה במארג הכוחות המורכב של האזור: פקיסטן.

מדינת הענק המוסלמית תמיד הייתה בקשרים עם מדינות האזור – מטורקיה ואיראן ועד סעודיה ולוב – אולם לרוב הם היו מוגבלים לתחומי הכלכלה והתרבות ולדיפלומטיה בילטרלית סטנדרטית. קיימים חששות כי פקיסטן ניצלה את מעמדה כמעצמה גרעינית כדי לחמש את שותפותיה במערב אסיה בנשק להשמדה המונית; ידוע כי התוכנית האיראנית התפתחה בסיוע של אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית עבד אל־קאדר ח'אן.

אולם כמעצמה צבאית פקיסטן לא פעלה מעולם במזרח התיכון, ופעילות הכוחות המזוינים שלה הייתה תמיד מוגבלת להודו ולאפגניסטן. 

בחודשים האחרונים החלו ניצנים של שינוי במגמה הזו. ראשית, ובתגובה לתקיפה הישראלית בקטר בספטמבר 2025, מיסדו סעודיה ופקיסטן את קשריהן הביטחוניים בהסכם הגנה הדדית חסר תקדים. ההסכם אותת לכל בעלי הכוח באזור – איראן, ארצות הברית וישראל – כי סעודיה נמצאת תחת הגנתה של מעצמה גרעינית וצבאית אחרת, והיא לא תמתין לברית הגנה עם ארה"ב, להסכם נורמליזציה עם ישראל או להסדרת היחסים עם איראן. השלב הבא היה ביקורו של ראש ממשלת פקיסטן שהבאז שריף ב"פסגת השלום" של טראמפ בשארם א־שיח' והצטרפותה של פקיסטן למועצת השלום בעזה.

חופי תימן סומנו על ידי סעודיה כיעד לפיתוח נמלים ודרכי סחר שיעקפו את מצר הורמוז, דבר שחשיבותו ברורה כעת לכול

אולם עליית המדרגה האמיתית הגיעה בחודש מרץ. במהלך המלחמה בין איראן לישראל וארה"ב, המתווכת העיקרית לא הייתה קטר, כבעימותי העבר, אלא משלחת פקיסטנית בכירה בהשתתפות ראש הממשלה שריף ובהובלת מפקד הצבא הפקיסטני והאיש החזק במדינה בפועל – עאסם מוניר. מוניר וטראמפ אף פיתחו קשר אישי מיוחד, וטראמפ החל לכנותו "הפילדמרשל החביב עליי", מחמאה משמעותית מאדם כטראמפ.

הסכם הפסקת האש הראשוני נחתם בתחילת אפריל בבירת פקיסטן אסלאמאבאד בחסותם האישית של שריף ומוניר. השניים היו גם המתווכים הראשיים בשיחות, שבסיומן נחתם ב־12 ביוני מזכר ההבנות לסיומה הסופי של המלחמה.

את המעורבות האישית של מוניר, הסיבות לה ומשמעויותיה על פקיסטן ועל מאזני הכוחות באזור, מנתח הפרשן הפקיסטני-אמריקני אבו בכר סדיק במאמר שפורסם באתר אל־חורה של רשת MBN האמריקנית ב־10 ביוני. סדיק רואה בשינוי הכיוון הפקיסטני הימור מסוכן שבנוי על שאיפותיו האישיות של מוניר ושיוביל לריכוז כוח בידיו כדיקטטור צבאי ולהצבת הצבא כשליט העליון במדינה, שלהלכה היא דמוקרטיה פרלמנטרית.

ואכן, מעורבותו של מוניר במזרח התיכון הגיעה כעת לשלב הצבאי. בתחילת יוני התפרסמו דיווחים על הגעת כוחות פקיסטניים למזרח תימן, ככל הנראה בשליחות סעודיה. הדיווחים לא זכו עד היום להתייחסות מצד אף לא אחת מהמדינות, אולם הם נחשבים לאמינים. להגעת הכוחות הללו משמעות קריטית – הן לעתידה של תימן, הן לזה של פקיסטן והן למארגי הכוחות האזוריים. מאמרו של מהיב א־רפאעי, שפורסם באתר ערב 48 ב־7 ביוני, מצביע על עוצמת השינויים הללו ומעמיק בהם.

הדגם שמתגלם בתימן של מלחמת אזרחים רבת־צדדים בתמיכת מעצמות אזוריות מוכר גם מסוריה ומעיראק, ונראה כי בימינו הוא הופך למודל נפוץ של מאבקי כוח בעולם הרב־קוטבי המתהווה

זירת המאבק בתימן

גם בלי מעורבות פקיסטנית, המציאות הפוליטית והצבאית בתימן מורכבת ודינמית ביותר. תשומת הלב מופנית לרוב לחות'ים (אנסאר אללה), הנהנים מגיבוי ומסיוע של משמרות המהפכה ושל המשטר האיראני. על אף שהם מכונים לרוב "מורדים", מדובר כיום בכוח החשוב והדומיננטי ביותר בתימן השולט בצפון־מערב המדינה, ובכלל זה בעיר הבירה צנעאא ובנמל החשוב חודידה.

מול אנסאר אללה והמדינה־בפועל החות'ית, ניצבים מגוון כוחות, וניתן בצורה רחבה לחלק אותם לשניים: תומכי הממשל המרכזי המסורתי שגורש מצנעאא ונמצא תחת חסותה של הממלכה הסעודית. אלה שולטים במרבית חלקה המזרחי של תימן; והקואליציה של שבטים וכוחות פוליטיים מקומיים המרוכזים בדרום המדינה, שהייתה מאוחדת עד לאחרונה תחת "מועצת המעבר הדרומית". כוחות אלו שאפו לפיצול מחדש של דרום תימן, ובראשה העיר עדן, משאר המדינה, כפי שהיה עד שנת 1990, והוכרו לרוב כבעלי ברית של איחוד האמירויות.

דגם זה של מלחמת אזרחים רבת־צדדים בתמיכת מעצמות אזוריות מוכר גם מסוריה ומעיראק, ונראה כי בימינו הוא הופך למודל נפוץ של מאבקי כוח בעולם הרב־קוטבי המתהווה.

בחודש ינואר האחרון עבר מאבק זה שינוי מהותי כאשר התחרות בין בני־חסותה של סעודיה לאלו של האמירויות הגיעה להכרעה. כוחות "מועצת המעבר הדרומית" יצאו מהעיר עדן ותקפו אזורים בשליטת הממשלה הפרו־סעודית בדרום־מזרח תימן, ובראשם מחוז חצ'רמות, ככל הנראה במטרה להכריז על רפובליקה עצמאית בדרום תימן.

אולם המתקפה, שצלחה בשלב הראשון, הובילה לתגובה עוצמתית של סעודיה ושל הממשלה שבחסותה – תוך פחות מחודש ביטלה סעודיה את הסכם ההגנה ההדדית שלה עם איחוד האמירויות ואיימה עליה כדי שתסיג את כוחותיה מאותם אזורים, ובו־זמנית שלחה את כוחות הממשלה התימנית לכבוש את כל השטחים בשליטת מועצת המעבר. מתקפת הנגד בסיוע חיל האוויר הסעודי, שתקף ישירות את משלוחי הנשק מהאמירויות למועצת המעבר, הצליחה מעבר למשוער והובילה לסיום הנוכחות האמירותית בתימן ולפירוקה של מועצת המעבר הדרומית.

בניגוד לצבא הסעודי, שלמרות השקעה של מיליארדים נכשל בצורה מחפירה בלחימה נגד החות'ים, ולא הצליח להביא כל הישג מעבר לאסון הומניטרי עצום, הכוחות המזוינים הפקיסטניים הם כוח מנוסה ומאומן

כפי שכתב אליצור גלוק במאמרו מ־18 ביוני, הלחימה בתימן היא חלק מהתרחקות רחבה יותר של סעודיה והאמירויות זו מזו, כאשר איחוד האמירויות נוטה לתמוך בכוחות בדלניים מקומיים ואנטי־אסלאמיסטיים – מלוב, דרך סודאן ועד לתימן – בשעה שסעודיה נוטה לעודד שמירה על המשטרים הישנים.

פקיסטן נכנסת למערכה

לאור זאת, א־רפאעי מצביע על הגעת כוחות פקיסטניים למזרח תימן כרגע מכונן. אומנם לא מדובר בנוכחות מוצהרת, אולם דיווחים מקומיים הצביעו על התפרסות חיילים פקיסטנים במוצבים שונים במחוזות חצ'רמות ושבווה, בפרט באזורים שננטשו על ידי הכוחות שתחת חסות האמירויות.

א־רפאעי טוען כי השמועות מספרות לא רק על כוחות מוגבלים, אלא על צפי להגעתם של בין 10,000 ל־50 אלף מאנשי הצבא הפקיסטנים. כוח שכזה אולי לא יכריע את המלחמה – כאשר מספר הלוחמים בכל צד נמדד במאות אלפים – אך משמעותו בטווח הארוך היא אדירה.

א־רפאעי מצביע על כך שאזור מזרח תימן, שרובו מדברי ודליל באוכלוסייה, הוא בעל חשיבות אסטרטגית רבה לסעודים ולממשלה שתחת חסותם. מחד גיסא, מדובר באזור המכיל את מרבית שדות הגז והנפט של תימן וכולל מתקני אנרגיה חשובים (אם כי יכולת ההפקה של תימן היא מזערית בהשוואה לשכנותיה העשירות שלחופי המפרץ הפרסי). מאידך גיסא, מדובר באזור מסוכן שבו מבוססת עיקר נוכחותם של ארגוני הג'יהאד העולמי בתימן, והגבול בינו לבין סעודיה ועומאן פרוץ ברובו.

מבחינת הממלכה, המשמעות הביטחונית של כל זליגה של כוחות המתנגדים לשלטונות הסעודיים, של עבריינים, מבריחים וארגוני טרור מתוך תימן אל סעודיה, היא עצומה.

ולבסוף, חופי תימן סומנו על ידי סעודיה כיעד לפיתוח נמלים ודרכי סחר שיעקפו את מצר הורמוז, דבר שחשיבותו ברורה כעת לכול. מעורבותה של פקיסטן בשמירה על ביטחון המחוז היא כלי תודעתי משמעותי: בניגוד לצבא הסעודי, שלמרות השקעה של מיליארדים נכשל בצורה מחפירה בלחימה בתימן מול החות'ים, ולא הצליח להביא כל הישג מעבר לאסון הומניטרי עצום, הכוחות המזוינים הפקיסטניים הם כוח מנוסה ומאומן.

הכוחות הפקיסטניים יכללו כנראה גם ליווי לוגיסטי, הגנה אווירית וציוד צבאי רב ומתקדם. היכולות הפקיסטניות בתחום הצבאי הן רבות ומשמעותיות, והן מעידות על עצמן.

הברית עם סעודיה היא הישגו הגדול של מוניר, שאף שירת כנספח הצבאי בריאד בתחילת שנות האלפיים. אך הוא אינו מסתפק בה

הוכחות לכך ניתן לראות מהזמן האחרון בלבד. בשנה שעברה חוותה פקיסטן הסלמה חמורה מול הודו בעקבות פיגוע בחבל קשמיר ולחימה מתמשכת ומתעצמת מול משטר הטליבאן באפגניסטן השכנה. בלחימה מול הודו זכתה פקיסטן להצלחות, ואף הפגינה שימוש מיומן במטוסים מייצור סיני, שהצליחו להתעלות על המטוסים המערביים של חיל האוויר ההודי, בשעה שמול הטליבאן תמונת המצב אינה ברורה.

עאסם מוניר: האיש החזק בפקיסטן

אולם בהחלטות על שתי המלחמות ניכרות טביעות אצבעותיו של איש אחד – עאסם מוניר. במאמרו של סדיק הוא מציין כי לאחר התקיפות ההודיות בשטח פקיסטן במסגרת "מבצע סינדור", שהגיעו בתגובה לפיגוע בקשמיר, פנו מנהיגים במערב ובעולם הערבי ישירות למוניר ודחקו בו להימנע מתגובה שתוביל להסלמה.

סדיק מצטט מקורב למוניר שסיפר כי הלה לא נענה לבקשות, ואף הורה להפיל כל מטוס קרב הודי שמעורב בתקיפות על פקיסטן. העמדה הנחושה של מפקד הצבא הביאה את הממשלה האזרחית הפקיסטנית בהובלתו של שהבאז שריף, להעלות את מוניר בדרגה, למנותו לתפקיד עליון של מפקד הכוחות המזוינים ולתת לו חסינות מלאה לכל חייו מהליכים פליליים, כהונה ארוכה יותר ושליטה מלאה על הארסנל הגרעיני של פקיסטן. למעשה, מוניר כיום הוא האיש החזק ביותר בפקיסטן.

לטענת סדיק, שאיפותיו של מוניר אינן מסתכמות בשליטה במדינה העצומה ובמאבק באויבתה העיקרית – הודו. מוניר הוביל את פקיסטן לפתח את יצוא הנשק שלה, לחזק את מעמדה הדיפלומטי ולבצר את בריתותיה, כאשר בראשן נמצאת ברית ההגנה עם סעודיה.

הברית היא הישגו הגדול של מוניר, שאף שירת כנספח הצבאי בריאד בתחילת שנות האלפיים. אך הוא אינו מסתפק בה: סדיק מזכיר כי בהמשך לברית, התקיימו שיחות משמעותיות בין פקיסטן וסעודיה לטורקיה ומצרים, שני הכוחות הצבאיים והדמוגרפיים המובילים בעולם הסוני, על פיתוח מערך משולב להגנה אזורית ועל חיזוק היציבות. המשמעות היא בניית כוח ביטחוני רב־עוצמה, אך גם הדרה של גורמים בולטים, ובראשם קטר ואיחוד האמירויות.

בעוד קטר נמצאת מאז התקיפה הישראלית בספטמבר בברית הגנה עם ארצות הברית, איחוד האמירויות נותרה שחקן חריג בנוף, והיא נוטה יותר ויותר לחיזוק הקשרים עם ישראל מצד אחד ועם הודו – יריבתה הגדולה של פקיסטן – מצד שני.

בזירה הפנימית מצבה של פקיסטן אינו יציב. העימות עם משטר הטליבאן ממשיך לצרוך את משאביה; הדיכוי הפנימי מתעצם והסמכותנות של שריף ושל מוניר ממשיכה את המסורת המושחתת של השלטון במדינה

הרווחים של איסלאמאבאד

הרווח המרכזי של פקיסטן מהיוזמות הללו הוא לאו דווקא ביטחוני או דיפלומטי אלא בעיקר כלכלי. כפי שמזכירים שני הכותבים, פקיסטן תלויה בדלקים ובכסף מהמפרץ, ובעקבות הקרע בין האמירויות לבין סעודיה, היא נאלצה להחזיר הלוואה של מיליארדים מהאמירויות ולהחליפה בהלוואה סעודית.

חיזוק התלות ההדדית בין סעודיה ופקיסטן עשוי לסייע לביצור עמדת המיקוח של המדינה הענייה מול ברוני הנפט, ומכירות הנשק המתקדם מפקיסטן (שרובו מבוסס על פיתוחים סיניים) יכולות לחזק את מעמדה כמוקד כוח עצמאי ולעודד מדינות לאותת על עצמאותן מתעשיית הנשק המערבית. השותפות יכולה גם לקדם השקעות וסיוע כלכלי סעודי לפקיסטן, נוסף על המיליארדים שזורמים לכלכלה הפקיסטנית ממהגרי העבודה שעזבו אותה לטובת סעודיה.

מנגד, יש לזכור שבזירה הפנימית מצבה של פקיסטן אינו יציב. העימות עם משטר הטליבאן ממשיך לצרוך את משאביה; הדיכוי הפנימי מתעצם והסמכותנות של שריף ושל מוניר ממשיכה את המסורת המושחתת של השלטון במדינה, כאשר הפוליטיקאי היחיד שניסה לשנות את האליטה השלטת – ראש הממשלה לשעבר עימראן ח'אן – יושב בכלא תחת אישומים בשחיתות, שהם כנראה תוצאה של רדיפה פוליטית.

גם הפוליטיקה האזרחית בפקיסטן נחלשת באופן כללי. בשעה שב־2015 נדחתה הדרישה הסעודית לסיוע פקיסטני בתימן בהצבעה בפרלמנט, כיום היכולת לחסום החלטה כזאת בפרלמנט כבר אינה קיימת.

סדיק מצטט גם פרשנויות המזהירות כי מוניר לקח הימור גדול מדי. ייתכן כי המאמצים לבנות למדינה מעמד עולמי תוך העצמת הדיכוי בבית פנימה ואי־היכולת להביא שינוי פנימי אמיתי, יובילו את פקיסטן לתקופה אפלה ויעצימו את ריקון המדינה ממשאביה ומיכולותיה לטובת מלחמות רחוקות ושלטון דיקטטורי.