טבח השבעה באוקטובר היה ללא ספק אחד מרגעי השפל העמוקים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. בה בעת, מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס – והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיה – היו רגע של שבר עמוק גם לדידם של הפלסטינים. האירועים שהחלו בסתיו 2023 המיטו חורבן על רצועת עזה והביאו עליה קטסטרופה הומניטרית; חשפו את אוזלת היד של המערכת הפוליטית הפלסטינית, וערערו מן היסוד את שגרת הקיום של העם הפלסטיני כולו.
כמעט שלוש שנים לאחר הטבח ותחילת המלחמה, התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת כעת בצומת דרכים.
באביב האחרון פרסם Middle East Council on Global Affairs, מכון למחקרי מדיניות ויחסי חוץ שמושבו בקטר, קובץ מאמרים שכותרתו "קרע וייצוג: התנועה הלאומית הפלסטינית לאחר 7 באוקטובר 2023". לדברי העורכים, המומחה לדיפלומטיה עומר רחמאן והפרשן הפוליטי מועין רבאני, שהשתתף בעבר במשלחת של מזכ"ל האו"ם לסוריה, הקובץ מבקש "להראות מה המשבר גילה על אודות הפוליטיקה הפלסטינית".
שבעת המאמרים בקובץ, פרי עטם של חוקרים מתחומי מדעי המדינה, יחסים בין־לאומיים, מדיניות ציבורית, משפט ואפילו אדריכלות, בוחנים את מצב התנועה הלאומית הפלסטינית כיום מפרספקטיבות שונות. הם מתארים את המשבר שהתנועה הלאומית הפלסטינית הייתה שרויה בו לפני הטבח, את החולשה המבנית והארגונית שלה בעיצומו ואת אוזלת היד שלה לאחריו. הם מצביעים על הדינמיקה בינה לבין סוכנים שונים שאיתם היא באה במגע כמו מדינות ערב, מדינות הדרום הגלובלי ופעילים מהתפוצות הפלסטיניות במערב; הם בוחנים את ההישגים שלה בזירה המשפטית הבין־לאומית, והם מתארים את האופן שבו היא צריכה להשתלב בשיקום של עזה לאחר המלחמה.
מכל המאמרים עולה תמונה זהה של משבר הנהגתי שמונע מהפלסטינים לקדם את האינטרסים שלהם. הקובץ מבקש להצביע על הסיבות למשבר ועל הביטויים שלו ולהתוות את התנאים לפתרון עתידי.
הסכמי אוסלו שינו מן היסוד את ארגון אש"ף. הם אפשרו להנהגתו לחזור אל המולדת, וגם פיצלו את סמכויותיו. ארגון אש"ף הפך למעין ועד מנהל ומתווה מדיניות פוליטית, והופרדה ממנו רשות מבצעת
הולדת המשבר: התגבשות, פיצול ואובדן אמון בהנהגה הפלסטינית
שני המאמרים שפותחים את הקובץ מאת העיתונאים נור עודה ועומר רחמאן מתארים את המשבר עצמו. התנועה הלאומית הפלסטינית, לדבריהם, סובלת מבעיה יסודית בתחום ההנהגה והייצוג – בעיה שהייתה קיימת עוד לפני המשבר של אוקטובר 2023, ושהחריפה את התוצאות שלו.
לדבריהם, הכול השתבש אי שם בשנות התשעים, בחתימת הסכמי אוסלו. טרם הסכמים אלו, היה גוף מאוחד שהוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית – הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אש"ף, שהוקם בשנות השישים, ועד 1994 פעל בגלות, היה הגוף שאיגד תחתיו את הפלסטינים בשטחים, את אוכלוסיות הפליטים במדינות ערב ואת הפזורה הפלסטינית ברחבי העולם. כתנועה פוליטית ששמה לה למטרה להביא לתחייה לאומית פלסטינית, הוא תפקד כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני, והוכר ככזה הן על ידי הציבור הפלסטיני והן על ידי מדינות וארגונים בין־לאומיים.
הסכמי אוסלו שינו מן היסוד את ארגון אש"ף. הם אפשרו להנהגתו לחזור אל המולדת, וגם פיצלו את סמכויותיו. ארגון אש"ף הפך למעין ועד מנהל ומתווה מדיניות פוליטית, והופרדה ממנו רשות מבצעת שתפקידה היה לנהל את חיי היום־יום בשטחי הכיבוש הישראלי – הרשות הפלסטינית.
אומנם, עודה מזכירה, הרשות הייתה אמורה להיות ישות מנהלית גרידא, שסמכותה הוגבלה לעניינים אזרחיים ולביטחון פנים לתקופת מעבר בלבד; אש"ף אמור היה לקבל את ההחלטות הפוליטיות. אלא שאז קרס תהליך השלום, והרשות הפכה מגוף אדמיניסטרטיבי זמני למנגנון קבוע, שאט אט הפך לגורם משמעותי בייצוג הפוליטי של הפלסטינים. משאבים, תשומת לב בין־לאומית וגורמי הנהגה נשאבו אל הרשות, ומשקלו הפוליטי של אש"ף פחת.
בעזה חמאס לא הצליחה לתפקד בה בעת כגוף שלטוני שמנהל אוכלוסייה וכתנועת התנגדות חמושה לישראל. היא רוששה את האוכלוסייה והזניחה את הטיפול בחיי היום־יום
אלא שכמו שרחמאן מציין, הרשות בניגוד לאש"ף לא עוצבה כסוכן פוליטי שייצג תנועה לאומית, אלא כמנגנון בירוקרטי בעל תחולה גאוגרפית מוגבלת. לפיכך היא הייתה תלויה במימון של תורמים מערביים ובתיאום ביטחוני עם ישראל; היא לא באה במגע עם הפלסטינים שמחוץ לשטחים, והסמכות הביצועית שלה העמידה פיתוי בפני מנהיגים תאבי שררה ומושחתים. יתר על כן, היא נתפסה כקבלן ביצוע מושחת בשירות הכיבוש, וכך נשחקה לאיטה הלגיטימיות הציבורית שלה, ובפרט של המפלגה שהנהיגה אותה מאז ומתמיד – תנועת פתח.
התסכול ברחוב הפלסטיני מהרשות בהנהגת פתח גבר והלך, עד שבבחירות למועצה המחוקקת בשנת 2006 ניצחה לבסוף תנועת חמאס האיסלאמיסטית.
אולם חמאס לא הייתה מקובלת על ישראל ועל ארצות הברית, ולכן הרשות בהובלת פתח התנערה ממנה. הדבר הביא בסופו של דבר לקרע אלים בין שתי התנועות בשנת 2007 – חמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה, ואילו פתח בראשות עבאס המשיכה לשלוט ברשות הפלסטינית בגדה המערבית.
שתי התנועות פעלו באופן דכאני: בגדה, עבאס סירב לפנות את כסאו, וב־2009 עם תום הקדנציה שלו כנשיא, המשיך לשלוט באמצעות צווים זמניים ופעל בדרכים שונות לפירוק מערכות האיזונים והבלמים שהגבילו את סמכותו. מנגד, בעזה חמאס לא הצליחה לתפקד בה בעת כגוף שלטוני שמנהל אוכלוסייה וכתנועת התנגדות חמושה לישראל. היא רוששה את האוכלוסייה והזניחה את הטיפול בחיי היום־יום, דיכאה את ההתנגדות הפוליטית, והשקיעה בבניית בסיס כוח צבאי ובעימותים עיתיים עם ישראל.
בתוך התהליך רוּקנו מוסדות אש"ף מכל משמעות פוליטית. ההנהגה האחת של התנועה הלאומית הפלסטינית, שייצגה בעבר את כלל הפלסטינים בעולם באופן אפקטיבי, הפכה לשתי הנהגות בלתי־מתפקדות: כאלה שמונעות מאינטרסים מפלגתיים, שאוחזות בשררה באופן סמכותני ולא־אחראי, שאינן דמוקרטיות, ושכל אחת מהן איננה נמצאת במגע אלא עם פלח צר במיוחד מהפלסטינים – פתח עם ערביי הגדה, חמאס עם ערביי עזה.
ההחלטה הגרועה של חמאס לצאת למתקפת 7 באוקטובר בלי לחשוב על ההשלכות ובלי להיוועץ בעם הפלסטיני או בגורמים אחרים בהנהגה, הייתה רק הסימפטום של משבר זה – עדות לחוסר האחריות המשווע של הנהגת התנועה הפלסטינית בכללותה.
כאשר פתחה ישראל במלחמה אלימה נגד עזה בעקבות הטבח, לא היה מי שייתן לפלסטינים מענה הנהגתי ברמה הלאומית. מול מה שמוגדר בקובץ המאמרים כאסון הכבד ביותר של העם הפלסטיני מאז 1948, קפאה ההנהגה הפלסטינית. המועצה הלאומית הפלסטינית – גוף של אש"ף שאמור להתוות אסטרטגיה בשעת חירום – לא התכנסה ולו פעם אחת; המוסדות הלאומיים הפלסטיניים גזרו על עצמם שתיקה.
במקביל לכך, מחמוד עבאס המשיך לשחוק את הלגיטימיות הפוליטית של הרשות: בין היתר הוא מינה לסגנו את חוסיין א־שיח' הבלתי־פופולרי, שנתפס בציבור הפלסטיני כארכי־משת"פ בשירות הכיבוש; הוא קיצץ בתשלומי הקצבאות למשפחות האסירים בכלא הישראלי, וסיכל יוזמות להקמת ממשלה טכנוקרטית שתורכב מנציגי פלגים פלסטיניים שונים או לעריכת בחירות שיאפשרו ייצוג פוליטי גם למפלגות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי.
כך הוא גרם להנהגה הפלסטינית בגדה – שממילא הייתה סמכותנית ולא נתנה קול לכלל המפה הפוליטית – להפוך לגוף בלתי־מייצג לחלוטין, שנהנה מאפס תמיכה ציבורית.
במקביל לכך, בעזה תנועת חמאס שחוסר האחריות שלה גרם למשבר מלכתחילה, לא טיפלה בהשלכות שלו. על אף שהיא שרדה צבאית וארגונית חרף המכות שספגה, היא הפקירה את האוכלוסייה האזרחית להתמודד עם פגעי המלחמה לבדה; היא מסרבת להתפרק מנשקה ולוותר על מעמד ההנהגה אף שאין בנמצא בזירה הדיפלומטית גורם שמוכן להכיר בה כנציגה של העם הפלסטיני, ובעצם התעקשותה להמשיך להתקיים כמות שהיא היא מונעת פתרונות ליום שאחרי המלחמה.
העם הפלסטיני נתון במצב עדין ופגיע ללא תקדים בהיסטוריה שלו, אולם שני הגופים היחידים שמתיימרים לייצג אותו – שלטון חמאס בעזה והרשות הפלסטינית בהובלת פתח – נהנים מלגיטימיות כמעט אפסית, ודה־פקטו הם משותקים.
אם אפילו ההנהגה הפלסטינית איננה פועלת לסיים את הכיבוש, שואלות את עצמן מדינות ערב, מדוע הן צריכות לתמוך בה?
ח'אלד אל־גינדי: תמורות ביחסי מדינות ערב לפלסטינים
את הדוגמה הברורה ביותר להשלכה ההרסנית שיש למצב עניינים זה על ההישגים של התנועה הפלסטינית מביא חוקר היחסים הבין־לאומיים ח'אלד אל־גינדי במאמר שלו על היחסים בין התנועה לבין מדינות ערב. הוא מצביע על כך שבעקבות הסכמי אוסלו והחלפת אש"ף ברשות הפלסטינית, חל פיחות חד במעמד התנועה הלאומית הפלסטינית בעולם הערבי.
אש"ף שלפני הסכמי אוסלו היה מסוגל להשפיע על מדינות ערב בשל העובדה שהוא הנהיג את קהילות הפליטים הפלסטינים במדינות אלה ויכול היה להשתמש בהם כמנוף לחץ, ומשום שהוא אימץ כעיקרון מנחה את ההתנגדות המזוינת לישראל – שהייתה אידאולוגיה פופולרית להדהים בקרב הציבור הערבי. התמיכה הגורפת של הרחוב הערבי באש"ף אילצה משטרים דיקטטוריים לתמוך בארגון פומבית כדי לשמר את הלגיטימציה שלהם, והסוגיה הפלסטינית לא ירדה מעל סדר היום של מדינות ערב.
הרשות הפלסטינית אינה מחזיקה במנופי הלחץ הללו. כגוף מנהל שמושבו בשטחים עצמם היא איננה יכולה לגייס את התפוצות הפלסטיניות במדינות ערב או את הציבור הערבי, ועצם ההישרדות שלה תלוי במימון אמריקאי ובתיאום ביטחוני עם ישראל. משום כך, המשטרים הערביים רואים בה בובה בשירות אחרים ולא מובילת תנועה לאומית משמעותית שיש לסייע לה.
אם אפילו ההנהגה הפלסטינית איננה פועלת לסיים את הכיבוש, שואלות את עצמן מדינות ערב, מדוע הן צריכות לתמוך בה? אם הפלגים בעזה ובגדה אינם מצליחים להביא את עצמם להסכמות ולהתאחד, מה הטעם להעניק להם סיוע ולהשקיע בהם משאבים?
הפיחות במעמד הסוגיה הפלסטינית בעולם הערבי קשור גם להתפתחויות עצמאיות: אל־גינדי מציין בפרט את השפעתו של האביב הערבי, שבעקבותיו משטרים ערביים רבים החלו לחשוש מכל תנועה עממית ולדכא אותה
במאמר מוסגר, נקודה זו גם מזכירה שוב את הרקע להבדלים בין אש"ף לבין הרשות הפלסטינית מבחינת כוח הייצוג. אש"ף היה תנועה גלובלית; היו לה מנופי לחץ במקומות שונים באזור, והיא אפילו הונהגה מתוך העולם הערבי עצמו, מירדן דרך לבנון ועד תוניסיה. לפיכך היא הייתה יכולה לפעול באופן חופשי מן האילוצים של המערב והכיבוש הישראלי ולעמוד בקשר עם האוכלוסייה הפלסטינית. הקמת הרשות התיקה את הבסיס הפוליטי של התנועה הלאומית הפלסטינית לשטחים הכבושים, ובכך ניתקה אותה מהקשר הבלתי־אמצעי עם כלל האוכלוסייה שהיא אמורה לייצג ועם מקורות הכוח המסורתיים שלה.
במובן זה, החזרה של ערפאת למולדת הפלסטינית ב־1994 אולי דווקא פגעה בתנועת השחרור שהוא הוביל.
ואומנם, לדעת אל־גינדי, בשנים האחרונות זנח העולם הערבי במידה רבה את הפלסטינים. בהיעדר הנהגה פלסטינית מתפקדת שתלחץ עליהן, מדינות ערב היו יכולות להסיר את הסוגיה מסדר יומן. הדבר התבטא בהסכמי אברהם ב־2020, שבהם עקפו מדינות ערביות את הפלסטינים ונרמלו יחסים עם ישראל, וכן לאחר אוקטובר 2023, בתגובה הרפה של מדינות ערב לאלימות של ישראל בעזה.
אל נכון, הפיחות במעמד הסוגיה הפלסטינית בעולם הערבי קשור גם להתפתחויות עצמאיות: אל־גינדי מציין בפרט את השפעתו של גל המחאות של האביב הערבי, שבעקבותיו משטרים ערביים רבים החלו לחשוש מכל תנועה עממית שהיא ולדכא אותה – בין אם היא קראה לרפורמה פוליטית או לתמיכה בפלסטינים.
כך או אחרת, התמורה בעמדה הערבית היא דרסטית. אותן מדינות ערב שבשנת 1967 ניהלו מלחמה כוללת עם ישראל במטרה, ולו גם רטורית, לשחרר את הפלסטינים מהכיבוש – ב־2023 צפו במלחמה בעזה ממסכי הטלוויזיה שלהן, או למצער ניסו לתפקד כמתווכות בין ישראל לחמאס.
למדינות הדרום הגלובלי יש גם אינטרס פרגמטי-הישרדותי לצדד בפלסטינים בזירה הבין־לאומית במאבק נגד הדורסנות הישראלית-אמריקנית. כמדינות קטנות ובינוניות, גם הן זקוקות למערכת חוק בין־לאומית מתפקדת
סרנג שידור: הדרום הגלובלי למען שחרור פלסטין
מי שעשו מעט יותר ממדינות ערב, לדעת המומחה לגאופוליטיקה סרנג שידור, היו המדינות שבעבר כונו "העולם השלישי" או "הבלתי־מזדהות", והיום מאוגדות תחת הכינוי "הדרום הגלובלי". שידור מצביע על כך שההתנגדות הנחרצת ביותר לפעולותיה של ישראל בעזה הגיעה ממדינות אלו, והן אלה שהובילו את המאבק נגדה בזירה הדיפלומטית והמשפטית.
הייתה זו דרום אפריקה למשל, שהגישה לבית הדין הבין־לאומי לצדק את התביעה נגד ישראל בגין הפרת האמנה למניעת רצח עם, ובמקרים רבים מדינות הדרום הגלובלי הצביעו בעד האינטרסים הפלסטיניים כאשר הצעות החלטה בנושא זה הובאו בפני העצרת הכללית של האו"ם. המייצגת הבולטת ביותר של מגמה זו היא "קבוצת האג" – קואליציית מדינות שהוקמה ב־2025 וכוללת בין היתר את דרום אפריקה, קולומביה, מלזיה וסנגל – אשר חברותיה מחויבות למאמץ דיפלומטי ומשפטי מתואם "כדי להגן על החוק הבין־לאומי מתוך סולידריות עם העם הפלסטיני".
לדברי שידור, שותפות הגורל בין הדרום הגלובלי לבין הפלסטינים היא אידאולוגית ופרקטית גם יחד. אידאולוגית, מדינות רבות מהדרום הגלובלי עומדות לצד הפלסטינים שסובלים, לפי תפיסת עולמו של שידור, מכיבוש קולוניאליסטי בשל הזיכרון ההיסטורי של ההתנגדות לקולוניאליזם בהן עצמן. מאידך גיסא, למדינות הדרום הגלובלי יש גם אינטרס פרגמטי-הישרדותי לצדד בפלסטינים בזירה הבין־לאומית במאבק נגד הדורסנות הישראלית-אמריקנית. כמדינות קטנות ובינוניות, גם הן זקוקות למערכת חוק בין־לאומית מתפקדת ולארגונים בין־לאומים המבוססים על עקרונות הצדק שיגנו עליהן מדורסנותן של המעצמות הגדולות.
עם זאת, שידור מסייג את ההתלהבות: הסולידריות של הדרום הגלובלי היא חלקית בלבד ואינה מתורגמת ברובה הגדול לצעדים מעשיים כנגד ישראל. אחרי הכול, הדרום הגלובלי של ימינו אינו הגוש האידאולוגי ההומוגני של תקופת המלחמה הקרה, אלא קבוצה רופפת של מדינות שמונעות בראש ובראשונה מאינטרסים לאומיים פרגמטיים.
חסן מציינת כי על אף שהפלסטינים החיים במערב הם שבריר קטן בלבד מכלל הפזורה הפלסטינית, בין 5-8 אחוזים, יש להם השפעה עצומה על עיצוב השיח העולמי
רק קומץ מדינות – אשר בהן קולומביה, צ'ילה או בוליביה – הרחיקו לכת עד כדי ניתוק היחסים עם ישראל, החזרת שגרירים או קידום חרם כלכלי וצבאי. לעומתן, מדינות אחרות כמו הודו, שדווקא יש להן מנופי לחץ על ישראל בתור כלכלות גדולות שמרבות לייבא מישראל ולייצא אליה, ממשיכות לקיים עם ישראל קשרים ביטחוניים, דיפלומטיים וכלכליים ענפים.
לצד זאת, לא כל מדינות הדרום הגלובלי רואות את האירועים מאז השבעה באוקטובר מאותה פריזמה אידאולוגית סולידרית: אחרות, שמתמודדות בעצמן עם תנועות בדלניות או ארגונים פוליטיים שנוקטים התנגדות צבאית, דווקא רואות בתגובה הישראלית לטבח דרך נכונה וראויה להיאבק בטרור.
בחשבון אחרון, בעיני שידור, מדינות הדרום הגלובלי ממלאות תפקיד חשוב בסיוע לתנועה הלאומית הפלסטינית. אולם עולה מדבריו – הגם שלא נאמר בפירוש – שהתמיכה הייתה יכולה להיות גדולה אפילו יותר: סולידרית יותר, כוללת מדינות נוספות, מתורגמת לצעדים מעשיים יותר. הנהגה מתפקדת לתנועה הלאומית הפלסטינית, שגם מנהלת יחסי חוץ ויודעת לעבוד עם גורמים מחוץ לגדה המערבית או לרצועת עזה, הייתה עשויה להשיג תוצאה כזו.
מעניין לציין שהביקורת של שידור על התנועה הלאומית הפלסטינית היא המרומזת ביותר, ואפשר בהחלט לשער שיש לכך קשר לעובדה שהוא הכותב היחיד מבין שבעת מחברי המאמרים בקובץ שאיננו ממוצא פלסטיני מוצהר.
זהא חסן: על אקטיביזם פלסטיני באירופה ובארה"ב
תמונה דומה עולה ממאמרה של המומחית למשפט זהא חסן על אודות האקטיביסטים הפלסטינים במערב. היא רואה באקטיביסטים אלה סוכנים חשובים בקידום האינטרס הלאומי הפלסטיני, אולם סבורה שהם היו יכולים להיות יעילים אפילו יותר בחסות הנהגה לאומית פלסטינית מתפקדת. חסן מציינת כי על אף שהפלסטינים החיים במערב הם שבריר קטן בלבד מכלל הפזורה הפלסטינית (כ־5 עד 8 אחוזים), יש להם השפעה עצומה על עיצוב השיח העולמי ועל המאבק לזכויות הפלסטינים משום שהם חיים בדמוקרטיות ליברליות שבהן הם יכולים להתבטא.
בעבר, חסן מזכירה, מוסדות אש"ף סיפקו לפעילים אלו מטרייה ארגונית מאחדת. אולם בעקבות הסכמי אוסלו איבד אש"ף את הרלוונטיות, והפעילים בפזורה – שנותרו ללא מסגרת פוליטית מנחה – אימצו אסטרטגיות שטח עצמאיות. למשל, חלקם אימצו את אידאולוגיית הצטלבות המאבקים (intersectionality), וברוחה חברו לארגוני זכויות אדם אחרים לרבות כאלה שדוגלים בזכויות נשים, שחורים, מהגרים ואוכלוסיות ילידיות, לקידום ולהפצה של תנועת החרם על ישראל. הדבר סיפק להם מנופי השפעה משמעותיים, שהם שימרו גם ללא הכוונה של הנהגה לאומית.
חסן מצביעה על הפירות המשמעותיים של בריתות אלה מאז אירועי שבעה באוקטובר. ברמת השיח הציבורי, תשומת הלב העולמית הופנתה לעזה ולפלסטינים באופן שלא היה לו אח ורע לפני כן, והפגנות ענק נגד המלחמה בכל העולם הפכו כמעט לשגרה.
מלבד זאת, הלחץ שהפעילו פעילים פלסטינים בסיוע בריתות הארגונים הרחבות שהם יצרו, הניב הישגים דיפלומטיים ממשיים. לדברי חסן, אותו לחץ תרם להחלטה של מדינות אירופיות מערביות חשובות להכיר במדינה פלסטינית, ודחף אחרות לאמץ מדיניות של אמברגו נשק על ישראל או לשקול כזו.
תוכנית "עוף החול של עזה" נוצרה על ידי עזתים בהובלת איגוד העיריות של הרצועה, והיא משתמשת בשיקום ככלי לבניית הקהילה באמצעות חלוקה שוויונית של קרקעות, בעלות משותפת על תשתיות ציבוריות ועיצוב המרחב בהתאם למרקם החברתי
אלא שהישגים משפטיים וציבוריים אלה – משמעותיים ככל שיהיו – לא הבשילו לכדי תמורה פוליטית אמיתית בשל המשבר בתנועה הלאומית הפלסטינית. "בהיעדר מוסד לאומי פלסטיני מייצג ואחראי", חסן מטעימה, "לא ניתן היה לתרגם את ההישגים לכדי מנוף לחץ פוליטי". למעשה ההפך הוא שקרה: במקום להפוך את גל הסולידריות העולמי עם הפלסטינים לשלב בדרך להגדרה עצמית פלסטינית משמעותית, "ההנהגה הנוכחית של אש"ף והרשות הפלסטינית השלימו עם היוזמות הפוליטיות של מעצמות המערב".
באורח פרדוקסלי, בשעה שפלסטינים בחו"ל שכנעו את ממשלות אירופה להכיר בפלסטין, מי שמתיימרים להיות מנהיגיה של פלסטין הסכימו ל"תוכנית השלום" של טראמפ, שמחלישה את המוסדות הלאומיים הפלסטיניים ומחליפה אותם בגוף מבצע רב־לאומי בהנהגת ארצות הברית.
עבד א־רחמן קתאנה: הזדמנות לשיקום
העיסוק בתוכנית השלום של טראמפ ובאופן שבו היא פוגעת באינטרס הלאומי הפלסטיני חוזר גם במאמרו של האדריכל עבד א־רחמן קתאנה, שבוחן את סוגיית הבנייה מחדש של עזה. לדבריו, שיקום ההריסות ברצועה לאחר המלחמה איננו פרויקט הומניטרי גרידא, כזה שניתן להותיר לגורמים טכנוקרטיים כמו אלה שאמונים על ביצוע תוכנית השלום של טראמפ. אדרבה: שיקום ראוי הוא צעד פוליטי שיוצר ריבונות, זכויות על הקרקע וצדק מרחבי.
לדבריו, מסגרות השיקום שמוצעות כיום, דוגמת תוכנית השלום של טראמפ, אינן משיגות מטרות פוליטיות אלה: הן נכפות מבחוץ ומתעלמות מצורכיהם האמיתיים והעמוקים של הפלסטינים; מדירות את המוסדות הפלסטיניים מקבלת ההחלטות, ובאופן כללי מביאות בחשבון בעיקר את הצרכים הביטחוניים של ישראל ואת האינטרסים הנאו־ליברליים של משקיעים זרים.
חלק משמעותי ממאמרו מוקדש להציג את האלטרנטיבה: תוכנית "עוף החול של עזה" (Gaza Phoenix). התוכנית, שנוצרה בעזה על ידי עזתים בהובלת איגוד העיריות של הרצועה, משתמשת בשיקום ככלי לבניית הקהילה באמצעות חלוקה שוויונית של קרקעות, בעלות משותפת על תשתיות ציבוריות ועיצוב המרחב בהתאם למרקם החברתי של הפלסטינים.
קתאנה מסביר כיצד התוכנית, שמושפעת בין היתר מהקונספט האסלאמי של אדמות ציבוריות ("מוואת") ומרעיונות מקוריים על שימוש בחומרי בניין מתוצרת תעשיות פלסטיניות מהגדה המערבית, מעצימה את הפלסטינים. היא מאפשרת להם לחיות בכבוד בהתאם למסורות המקומיות והלאומיות שלהם ולקדם את זהותם הקולקטיבית מעצם השיקום.
במאמר מוסגר אולי מועיל לציין שקתאנה כנראה מיטיב לדברר את התוכנית ולעמוד על יתרונותיה האידאולוגיים והעקרוניים מאחר שהוא עצמו אחד מיוזמיה, הגם שמשום מה הוא מצניע זאת במאמר.
לפני פרוץ המלחמה, הייתה ישראל בדרך כלל מצליחה לסכל יוזמות משפטיות דומות על ידי לחצים דיפלומטיים שלה ושל בנות־בריתה
מכל מקום, התוכנית בעיני קתאנה היא בדיוק סוג התוכנית שהייתה יכולה תנועה פלסטינית מתפקדת לאמץ. היא מראה כיצד "תכנון ערים יכול להיות מעשה פוליטי של התנגדות, ושיקום יכול להיבנות מתוך ידע מקומי, השתתפות קהילתית ומשילות דה־קולוניאלית". אלא שבסופו של דבר היא נותרת על הנייר. מדובר ביוזמה מקומית שאיננה ממומשת משום שאין הנהגה פלסטינית מייצגת שתאמץ אותה ותדחוף אליה. לא בעזה, לא ברמאללה ולא בשום מקום אחר – אין מי שמעוניין ויכול באמת לקדם חזונות פלסטיניים לשיקום.
השיקום הפיזי של המבנים בעזה ההרוסה היה יכול להיות הזדמנות גם לשיקום מטפורי של הלאום הפלסטיני החבול, אולם בהיעדר מנהיג, גם ההזדמנות הזו מפוספסת.
מועין רבאני: הישגים בהקשר המשפט הבינלאומי
לצד כל אלה, הניתוח של רבאני לזירת המשפט הבין־לאומי מעלה תמונה מורכבת יותר. הוא מראה כיצד מאז 7 באוקטובר, נחלו הפלסטינים בזירה זו הישגים חסרי תקדים. כך למשל, בית הדין הבין־לאומי לצדק (ICJ) קבע בינואר 2024 שסביר כי מתבצע רצח עם בעזה, וביולי של אותה שנה הוא הוסיף חוות דעת שקובעת כי השלטון הישראלי בשטחים הוא בלתי־חוקי ונושא סממני אפרטהייד. לצידו, בית הדין הפלילי הבין־לאומי (ICC) הוציא בנובמבר 2024 צווי מעצר בין־לאומיים נגד בנימין נתניהו ויואב גלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
אלה מצטרפים לחוות דעת, פסיקות ודוחות שמוציאים ארגוני האו"ם וגופי מחקר שונים, אשר כולם מגנים את מעשיה של ישראל במילים חריפות מאי פעם.
מדובר בהישגים חסרי תקדים, לדעת רבאני, בפרט אם זוכרים את המצב בעבר. לפני פרוץ המלחמה, הייתה ישראל בדרך כלל מצליחה לסכל יוזמות משפטיות דומות על ידי לחצים דיפלומטיים שלה ושל בנות־בריתה. הפעם, חומרת המצב בעזה והסולידריות הגלובלית גורמים לכך שישראל כבר איננה יכולה לסכל באיבן את הכרעות הדין שמרשיעות אותה.
כיצד הפלסטינים מצליחים כל כך בזירה המשפטית בשעה שביתר הזירות הם אינם מצליחים למנף את הישגיהם ואת כוחם? רבאני נוטה להדגיש כמה גורמים.
ראשית, ובניגוד לתמונה העולה מחלק מהמאמרים האחרים, נראה שבזירה המשפטית ההנהגה הפלסטינית הנוכחית איננה סבילה ומפוצלת: ממשל עבאס ברמאללה מבין ש"תביעות משפטיות הן אחד ממנופי הלחץ היחידים שנותרו בהיעדר משא ומתן פוליטי משמעותי", ואף שהוא מיישר קו עם אמריקה בכל נושא כמעט, הוא מתמיד בפעולתו בשדה הדיפלומטיה המשפטית נגד ישראל. אשר לחמאס, שאיננה מסוגלת להסכים עם פתח כמעט על שום סוגיה, אנשיה "לא מתחו ביקורת על האקטיביזם המשפטי של עבאס, ואפילו תמכו בו".
יתר על כן, הדבר איננו נתון רק בידי ההנהגה הפלסטינית הנוכחית. את התביעה נגד ישראל בגין הפרת אמנת הג'נוסייד למשל, הגישה בכלל דרום אפריקה, והעמדה של אש"ף איננה יכולה להשפיע על התיק. אפילו המשבר בתנועה הלאומית הפלסטינית אינו יכול למנוע ממדינות אחרות לעמוד לצידה.
בסופו של דבר, רבאני בוחן את אותם הישגים משפטיים-דיפלומטיים שמאמרים כמו אלה של שידור או חסן מציינים. בניגוד אליהם, הוא נוטה דווקא להדגיש את התרומה החיובית של הצלחות אלה למאבק הפלסטיני ולא להתמקד באופן שבו הן נפגמות בהיעדר הנהגה פלסטינית פוליטית מתפקדת ומייצגת.
ועם זאת, גם הוא סבור שלייצוג פוליטי פלסטיני אין תחליף. לדבריו, "המאבק הפלסטיני הוא פוליטי ביסודו, והוא יוכרע בזירה הפוליטית ולא בדיון על משפט בין־לאומי או זכויות אדם". הוא פשוט סבור שניצחונות משפטיים יכולים ליצור בעתיד גם "הזדמנויות פוליטיות משמעותיות שיכולות לתרום ישירות למאבק לשחרור הפלסטיני". ובאותו שלב עתידי, אין ספק שהנהגה פלסטינית תהיה חיונית.
אוסלו לדין
במובן זה, בשינויים קלים, כל המאמרים בקובץ חולקים את אותה עמדה. האירועים שהחלו ב־7 באוקטובר היו לדידם של הפלסטינים אסון, אולם הם סבורים שהרקע לאסון זה, ומה שגם החריף אותו, היו "קריסה פוליטית ארוכת טווח שנגרמה מפילוג, ריקבון מוסדי ושחיקה של סמכות הייצוג". פרק הסיכום של הקובץ שב ומדגיש ששורש הקריסה האמורה היה הסכמי אוסלו, שהפכו את תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית, שייצגה את העם הפלסטיני, לשלד אדמיניסטרטיבי חסר חיוניות פוליטית ולצידו אוסף של תנועות התנגדות חמושה.
לפיכך, גם מעט התמורות החיוביות – בעיניים פלסטיניות – שהתחוללו מאז הטבח ושעליהן מצביעים מאמרי הקובץ, נידונו להישאר סמליות בהיעדר ייצוג פוליטי פלסטיני אמיתי. "עתידה של התנועה הלאומית הפלסטינית", עורכי הקובץ חותמים, "לא יהיה תלוי בתוכניות בין־לאומיות עקביות או ברצונם הטוב של גורמים חיצוניים" אלא בהיווצרות "מבנים פוליטיים המסוגלים לאחד פלסטינים בין אזורים גאוגרפיים, להשיב את קבלת ההחלטות העצמאית ולחבר בין לגיטימציה מוסרית לבין יכולת אסטרטגית להשיג כוח".
לסיכום, הקובץ מיטיב לשרטט את הקריסה המוסדית של התנועה הפלסטינית ולהציע בתור פתרון להקים מנגנון מחודש של ייצוג פוליטי. עם זאת, קשה שלא להתרשם שהוא מתחמק משאלת "היום שאחרי" של אותו מנגנון ייצוג.
גם אם נניח שהפלסטינים יצליחו להקים תנועה לאומית חדשה ומאוחדת, הכותבים אינם מספקים תשובה לשאלה כיצד ניתן להבטיח שגוף כזה לא ייפול לאותן מלכודות היסטוריות. מה ימנע מהתנועה החדשה להתנוון מבנית ולהסתאב בדיוק כמו הרשות הפלסטינית? ומנגד, כיצד מוודאים שהיא לא תישאב להרפתקאות הרסניות של התנגדות מזוינת שיהפכו אותה למוקצית בזירה הבין־לאומית, כפי שקרה לחמאס?
אש"ף ההיסטורי נמנע מבעיות אלה במידה רבה משום שהוא עוד לא התמודד איתן, אולם כאשר הוא נאלץ לנהל עם ישראל משא ומתן ולהשתנות, או אז נוצר הכשל המנהיגותי שתואר בקובץ. באיזה אופן ארגון אש"ף חדש, שייצג את הקיום הפלסטיני באופן לגיטימי וכולל, יתמודד עם הלחצים שפוררו את קודמו? ללא מענה לשאלות המבניות והמהותיות הללו, חידוש מוסדי או יצירת מנגנון ייצוג אחר עשויים להתברר כהחלפת תפאורה בלבד.
