בימים האחרונים של יולי עברו עשרות אלפי בני אדם ממרוקו למובלעת הספרדית סאוטה, ובכך נוצר אחד ממשברי ההגירה הקשים ביותר שידע האזור: לפחות מאה נהרגו, בעיקר בטביעה בים, או כשנמחצו למוות בעת שניסו לטפס על שובר הגלים וגדר הגבול. מרכזי הקליטה בעיירת הגבול הקטנה קרסו, ובמקום הוכרז מצב חירום.
בשעה שרוב הפרשנויות שעסקו במשבר התמקדו בהיבטיו הגאופוליטיים, ועמדו על הסיבות המיידיות להתפרצותו – מדיניות ההגירה של ספרד, מתיחות אפשרית ביחסיה עם מרוקו וקמפיין דיסאינפורמציה מקוון שעודד את חציית הגבול – כמה פרשנים מרוקאים בחנו את הפרשה מזווית אחרת. השאלה המרכזית מבחינתם אינה מי הסית לגל ההגירה, אלא מדוע רבים כל כך נענו לקריאות לברוח ממולדתם תוך סיכון חייהם?
פרשנים אלה בוחנים לעומק את המצב החברתי-כלכלי במרוקו כמניע המרכזי למשבר, ומותחים ביקורת על כשלי המדיניות המרוקאית. חלקם גם מציעים הצעות לשיפור המצב, ובעיקר מבקשים להציג את המורכבות של תופעת ההגירה בדרך הים ממרוקו לאירופה בדגש על הממד האנושי שלה.
אל־חראקה – ההגירה בדרך הים כתופעה צפון־אפריקאית
הפרשנים המרוקאים נרתעים לרוב מן המושג מהגרים "בלתי־חוקיים" או "לא־סדירים", המשמש לתיאור המוני בני האדם שחצו את הגבול. זהו מונח טכני ומנוכר, שמתעלם מכך שמדובר בתופעה מוכרת ורווחת במדינות המגרב. ברקע לכך, קרבתן הגאוגרפית לאירופה ועברן הקולוניאלי שממשיך לעצב את דמותן.
המונח לתיאור התופעה במגרב הוא "אל־חראקה" (الحراقة) שפירושו שריפה. שריפת המסמכים המזהים בידי מי שהצליח להגיע לאדמת אירופה לאחר מסע מסוכן על סירה רעועה בים התיכון, וזאת כדי לזכות בהגנה כפליט. החראקה התפתחה בשנות התשעים נוכח הקשחת מדיניות ההגירה החוקית לאירופה.
ההמונים שנמלטו לסאוטה לא החלו את מסעם בחוף הים, אלא שנים רבות קודם לכן: בשכונות מוזנחות, בבתי הספר שלא העניקו חינוך ראוי או בתעודה של תואר אקדמי שאינה אלא "פיסת נייר חסרת ערך"
הגבולות הסלקטיביים והמורשת הקולוניאלית
הבלוגר חסן אאית אעזיז טוען במאמרו ברציף 22 כי "מהגרים בלתי־סדירים" הוא מונח מכובס לאסון שהתרחש בסאוטה. לא היו אלה אלפי בני אדם שחצו את הגבול, לדבריו, "היה זה הייאוש שחצה – בשחייה, בהליכה ובאחיזה בסלעים…" אנשים אינם משליכים את עצמם אל הים, אלא אם כן ההישארות על אדמת ארצם הופכת לצורה אחרת של טביעה.
אעזיז מותח ביקורת על "הגבולות הסלקטיביים" בין מרוקו לספרד שמאפשרים מעבר בטוח לסחורות – פוספטים, דגים, פירות וטקסטיל – בשעה שהאדם שיצר את כל אלה נדרש להוכיח כי הוא ראוי למעבר, ובמקרים רבים יוכל להגיע לאירופה רק כגופה. לדבריו, "לעגבנייה מרוקאית סיכוי טוב יותר לקבל אשרת כניסה לאירופה מאשר לצעיר מרוקאי", ו"ארגז מלא בתוצרת זוכה ליותר כבוד מצד הסדר העולמי מאשר לב מלא חלומות".
לדבריו, המערב, שרואה כיום במהגרים "משבר ביטחוני", הוא שיצר במשך מאות שנים את התנאים שהובילו אל המשבר הזה. השלטון הקולוניאלי עיצב מחדש את הכלכלות האפריקאיות כך שייצרו את מה שנחוץ לאירופה במקום את מה שנחוץ למקומיים. גם לאחר עשורים של עצמאות, נותרו ערוצי השליטה הכלכליים במידה רבה על כנם, וחומרי גלם ורווחים מנותבים לכיוון אחד.
אולם הביקורת של אעזיז מופנית גם לממסד המרוקאי. ההמונים שנמלטו לסאוטה לא החלו את מסעם בחוף הים, אלא שנים רבות קודם לכן: בשכונות מוזנחות, בבתי הספר שלא העניקו חינוך ראוי או בתעודה של תואר אקדמי שאינה אלא "פיסת נייר חסרת ערך" שאינה פותחת דלתות בשוק העבודה. משום כך, גישה ביטחונית של הצבת מחסומים וגדרות והגברת השמירה על הגבולות אינה מספיקה כדי לטפל בשורשי התופעה.
החראקה אינה נובעת אפוא רק ממניעים כלכליים או חומריים; מדובר בדינמיקה פסיכולוגית שמשתלבים בה היבטים של דימוי עצמי, חוסר אמון במוסדות, לחץ חברתי וחרדה מפני העתיד
הפסיכולוגיה של הרצון להגר
מחמד חג'אווי, פסיכולוג קליני, מבקש לנתח את המניעים הנפשיים והחברתיים של החראקה. במאמרו ב־Hespress הוא מדגיש כי האמצעים הביטחוניים לבדם לא יבלמו דחף חזק להגר המונע על ידי מסכי הטלפונים הניידים, שמועות דיגיטליות – אמיתיות או מדומות – בדבר הצלחת מהגרים בניכר והשוואה מתמדת של החיים במרוקו לחיים ה"מסנוורים" וה"מהירים" באירופה.
חג'אווי מסרב לראות בכל מי שהגיעו לסאוטה צעירים אימפולסיביים וחסרי אחריות. לדבריו, הם הגיעו לעיר מתוך "היגיון מונע-מוטיבציה": בחירה להאמין במידע חלקי או שגוי התואם את שאיפותיהם. הסיכון הקיצוני שלקחו כקבוצה מעיד כי בתודעתם הקולקטיבית נותרו רק שתי אפשרויות: חצייה נועזת ומיידית או המתנה אינסופית לעתיד לא־ברור במרוקו.
באופן פרדוקסלי, "הגירה בלתי־סדירה" עשויה להצטייר בעיני רבים מהם דווקא כדרך להשבת השליטה על חייהם, שכן היא מחזקת את התפיסה של "מסוגלות עצמית": אמונתו של הפרט ביכולתו לפעול ולהגיע להישגים במקום להישאר פסיבי ותלוי באחרים. החראקה אינה נובעת אפוא רק ממניעים כלכליים או חומריים; מדובר בדינמיקה פסיכולוגית שמשתלבים בה היבטים של דימוי עצמי, חוסר אמון במוסדות, לחץ חברתי וחרדה מפני העתיד.
לא רק צעירים ועניים
הפרשנים מציגים פרופיל מגוון של החראקה, ומדגישים כי ההמונים בסאוטה הגיעו מרקעים חברתיים-כלכליים שונים. אף שחלק ניכר מהם היו נערים צעירים, התמונות מהשטח חשפו פסיפס אנושי שכלל גם נשים, זוגות צעירים, משפחות שלמות ואפילו אם שניסתה לחצות את הגבול כשתינוקה על גבה.
החוקרת כרימה ע'אנם מציינת במאמרה ב־Morocco World News כי היו ביניהם קטינים, בוגרי אוניברסיטה, מובטלים או כאלה שדיווחו כי הם עוסקים בעבודות מזדמנות. רבים הלינו על תנאי עבודה קשים או על תסכול משכר נמוך. אחרים דיברו על סקרנות, ניסיון לחקות את חבריהם או על התקווה שהזדמנות אחת – גם אם לא־ודאית – עשויה לשנות באופן מהותי את מהלך חייהם.
הדיון הציבורי בעניינם נע לרוב בין שני נרטיבים פשטניים מדי: האחד מציג אותם כמי שנמלטו מעוני קיצוני, והשני כמי שמצוידים ב"טלפונים חכמים ובגדים ממותגים" כעדות לכך שאינם מונעים ממצוקה כלכלית. לדבריה, המציאות מורכבת יותר, והחזקת מוצרי צריכה אינה מעידה בהכרח על ביטחון כלכלי, ניידות חברתית או ביטחון בעתיד.
חג'אווי מציין בהקשר זה את המונח "פער נתפס": הפער בין המציאות לבין מה שהפרט שואף אליו; "צעיר עשוי להחזיק בטלפון נייד, בהשכלה ובקשרים חברתיים ועדיין לחוש כי יכולתו לתרגם את המשאבים הללו לחיים עצמאיים מוגבלת", כלשונו.
נראה כי דווקא הפיתוח המהיר של הממלכה יוצר ציפיות גדולות יותר לרווחה ולשגשוג, בעיקר בקרב בני דור ה־Z
פיתוח תשתיתי מול פיתוח אנושי
העיתונאי עלי אנוזלא טוען במאמרו באל־ערבי אל־ג'דיד כי הטרגדיה בסאוטה משקפת משבר של מדינה מתפתחת שבמשך עשורים העדיפה פיתוח תשתיתי על חשבון פיתוח אנושי: בניית כבישים מהירים, נמלים עצומים, קווי רכבת מהירים ואצטדיוני כדורגל עצומים. אולם פיתוח אינו נמדד בפרויקטים גרנדיוזיים אלא בהענקת שירותי חינוך, בריאות ותעסוקה.
הממסד מודע לחומרת המצב, ומפרסם סטטיסטיקות בנדון: דו"ח של הבנק המרוקאי הראה כי פחות מארבעה מתוך עשרה מרוקאים בגיל העבודה מועסקים בפועל; אבטלת הצעירים (גילאי 24-15) הגיעה לכ־37% ונותרה גבוהה גם בקרב בעלי תארים אקדמיים.
דו"ח עדכני של "הנציבות העליונה לתכנון" (HCP) מגדיר כשליש מהצעירים כ־NEET's: לא עובדים, לא לומדים במערכת החינוך ולא רוכשים הכשרה מקצועית. חלקן של נשים בקבוצה זו הוא יותר מ־70%. "המועצה הכלכלית, החברתית והסביבתית" דיווחה על כ־330,000 תלמידים הנושרים מבתי הספר בממלכה מדי שנה, והתריעה מפני הדרתם המתמשכת.
ע'אנם סבורה כי הממלכה דווקא עושה לא־מעט לשיפור המצב ומשקיעה משאבים ניכרים בתשתיות אסטרטגיות, בתעשייה, באנרגיה מתחדשת, בלוגיסטיקה ובקישוריות דיגיטלית. מרוקו גם ממשיכה ליצור מקומות עבודה במגזרים כמו ייצור, לוגיסטיקה, אירוח וחקלאות, ובאזורים מסוימים אף מדווח על מחסור בכוח אדם.
נתונים אלה אינם סותרים את הסטטיסטיקות הרשמיות על אבטלת צעירים, אלא מעידים על מורכבות האתגר שעימו הממלכה מתמודדת, אשר חורג מחישובים אריתמטיים ומיצירת מקומות עבודה. נראה כי דווקא הפיתוח המהיר של הממלכה יוצר ציפיות גדולות יותר לרווחה ולשגשוג, בעיקר בקרב בני דור ה־Z.
בין אירועי סאוטה למחאת דור ה־Z
אירועי סאוטה נבחנים במידה רבה בהמשך למחאת דור ה־Z המרוקאי, שפרצה ב־2025 בעקבות ליקויים במערכת הבריאות. אנוזלא טוען כי הצעירים שניסו להגיע לספרד הם אותם צעירים שהשתתפו בה לפני שדוכאה על ידי הרשויות. העיתונאי סעיד אל־מראבט מלין במאמרו בדרג' כי פעיליה עדיין עצורים רק משום שדרשו בתי ספר ובתי חולים במקום "אצטדיונים השואבים את התקציב הלאומי" לקראת אירוח מונדיאל 2030.
ע'אנם מציינת כי בעקבות המחאה הושם דגש מחודש על האצת תוכניות לפיתוח אזורי, חיזוק שירותי רווחה ועידוד השתתפות הצעירים בחיים הציבוריים. היא מדגישה כי ה"זומרים" הם דור טכנולוגי וגלובלי הרבה יותר, שמשווה את ההזדמנויות העומדות בפניו לא רק לאלה שהיו זמינות בפני הוריו, אלא גם לאלה שאליהן הוא נחשף בפלטפורמות הדיגיטליות חוצות הגבולות.
אלא שה"זומרים" אינם מקשה אחת: מקצתם רכשו השכלה אקדמית, השיקו סטרט אפים או שהם מתחרים בשוקי העבודה הבין־לאומיים, בעוד רבים מהם מתקשים לתרגם את השכלתם לתעסוקה יציבה ומתגמלת. בתווך נמצאים רוב הצעירים שאינם מודרים לחלוטין, אך גם אינם משולבים דיים ומנסים לפלס את דרכם בעידן של חוסר ודאות.
לדעת חג'אווי, אסור למנוע מהצעירים לחלום ולנוע בחופשיות; יש להרחיב את מגוון האפשרויות הלגיטימיות שלהם לעשות זאת, כלשונו
"חג הכס" ונאומי המלך
אל־מראבט מציין כי הטרגדיה בסאוטה התרחשה במהלך חג הכס – יום עלייתו לשלטון של המלך מחמד השישי. בשעה שבעיר תטואן התקיים טקס שבועת האמונים המסורתית למלך, במרחק קילומטרים ספורים משם, נתינים שלא שפר עליהם גורלם ניסו להימלט מן הממלכה. המראות הקשים עמדו בניגוד גמור לנאום המלכותי שתיאר את הישגיה הרבים של מרוקו והציגה כאי של יציבות.
ע'אנם מבקשת שלא להתעלם מכך שבמהלך יותר משני עשורים לשלטונו של מחמד השישי, פותחו אסטרטגיה וחזון ארוכי טווח למדינה שקידום הצעירים ניצב במרכזם. היא סוקרת את נאומיו לאומה במשך השנים שבהם הוא חזר ועסק בנושאים כגון רפורמה בחינוך, הכשרה מקצועת וניידות חברתית.
יתרה מכך, נאומיו משקפים הכרה ברורה באתגרים המבניים ובפערים ביישום המדיניות הרפורמיסטית תוך קריאה לממשלות ולנבחרי הציבור להאיץ את קצב השינויים ולהבטיח שיובילו לשיפור מוחשי בחיי היומיום של האזרחים.
להציע תקווה
חג'אווי מציע שורה של המלצות למניעת החראקה. הוא קורא לגבש מדיניות של "תקווה אמינה" – הצגת יעדים בני־השגה ודרכים מדידות להתקדמות. תוכניתו כוללת חיבור מחדש של מערכת החינוך לצורכי שוק התעסוקה ומתן מענה דיגיטלי רשמי, אמין ובזמן אמת לצעירים השוקלים הגירה באופן לא־חוקי, תוך הימנעות ממסרי הפחדה ותוך הבנה למניעיהם.
נוסף על אלו, הוא ממליץ לפתוח אפיקים חוקיים להגירה, תוכניות לחילופי סטודנטים ותוכניות הכשרה או עבודה עונתית בחו"ל. לדעתו, אסור למנוע מהצעירים לחלום ולנוע בחופשיות; יש להרחיב את מגוון האפשרויות הלגיטימיות שלהם לעשות זאת, כלשונו.
אעזיז מזכיר כי גם אירופה מכירה בצורך שלה בכוח אדם ממרוקו ופתחה בשותפויות עם רבאט כדי לגייס עובדים עבור מגזרים שונים: היא זקוקה לאחיות בבתי החולים, לנהגי משאיות ולידיים עובדות במפעלים, אך כאשר מגיעים צעירים שאינם עונים על רשימת הדרישות, הם הופכים מ"משאב אנושי" ל"איום ביטחוני".
ע'אנם מבקשת להתנגד לנרטיבים הפשטניים של אירועי סאוטה המציגים את המשבר כ"פלישה לספרד" או כחלק ממאמץ מאורגן ל"אסלאמיזציה של אירופה". היא קוראת למרוקו, אך גם לספרד ולאיחוד האירופי, ליצור יחדיו הזדמנויות לצעירי הממלכה כדי לשכנעם לבחור בתקווה על פני נטילת סיכונים.
