שני אירועים שהתרחשו בתוך ימים ספורים בסוף יולי שינו את פניה של הפוליטיקה הטורקית: אוזגור אוזל, שעומד זה כשנתיים בראש מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), מפלגת האופוזיציה המרכזית, הודיע ב־26 ביולי על פרישתו מהמפלגה ועל הקמת מסגרת פוליטית חדשה – "המפלגה החדשה" (Yeni Parti). אל אוזל חברו לא פחות מ־90 מתוך מ־130 חברי הפרלמנט של מפלגת CHP, שהפכה בן לילה מהמפלגה השנייה בגודלה למפלגה החמישית בגודלה.
ימים ספורים לאחר מכן, ב־30 ביולי, הודיע אחמט דבוטאולו, מי שכיהן בעבר כראש ממשלה ושר חוץ תחת ארדואן, והקים בשנת 2019 מפלגה מתחרה ואופוזיציונית בשם "מפלגת העתיד" (Gelecek Partisi), הודיע על פירוק מפלגתו ועל פרישתו מהחיים הפוליטיים, במה שנראה כהודאה בכישלונו לייצר אלטרנטיבה שמרנית אופוזיציונית למפלגתו של ארדואן.
לשני האירועים חשיבות רבה, שכן הם מעידים – גם בשל הסמיכות שלהם וגם בשל הסימבוליות שלהם – על המשבר העמוק שבו האופוזיציה הטורקית נתונה כיום ועל הצורך של מנהיגיה ושל הציבור הטורקי תומך האופוזיציה לחפש אחר דרך חדשה להתמודד עם שלטונו הממושך של ארדואן.
הנושא נסקר בתקשורת העולמית, גם בישראל, וכן בתקשורת הערבית. שני טורי דעה שפורסמו בנושא לאחרונה יכולים להיות מצע לדיון בסוגיה: האחד פרי עטו של דוקטור בשאר נרש, מומחה ליחסים בין־לאומיים, שפורסם באל־ערבי אל־ג'דיד הליברלי ב־30 ביולי, והשני פרי עטו של העיתונאי הסורי בכר סדקי, שפורסם בראשית חודש אוגוסט באל־קודס אל־ערבי היוצא לאור בלונדון.
כפי שסדקי כותב באל־קודס אל־ערבי, שני האירועים אומנם טלטלו את המערכת הפוליטית הטורקית, אולם הפוליטיקה הטורקית ידעה לאורך השנים הקמות, פירוקים ופיצולים רבים של מפלגות, ועל כן מוקדם להעריך אם הם בבחינת נקודת מפנה של ממש. מה שכן, הפעם מדובר בשני שינויים שחלו כמעט באותו זמן בשני הקטבים המרכזיים של האופוזיציה: השמאל החילוני-רפובליקאי מחד גיסא והימין השמרני, שהתפצל בעבר ממפלגת AKP, מאידך גיסא.
בשל הדיכוי החילוני רב־השנים של האליטה הכמאליסטית ששלטה במוסדות המדינה, ובראשם הצבא, התקשתה מפלגת מפלגת העם הרפובליקאית במשך שנים לפרוץ אל מעבר לבסיס החילוני שלה, למשוך מצביעים שמרנים יותר ולשוב לשלטון דרך הקלפי
מי נגד מי, ומה השתנה?
מאז 2002 מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן שולטת בפוליטיקה הטורקית, ועיקר בסיס התמיכה שלה הוא הציבור השמרני של טורקיה, בפרט ממרכז המדינה ומהפריפריה וכן מאנשי הפריפריה שעברו לערים הגדולות. המפלגה מחזיקה במספר רב של מושבים בפרלמנט, אולם זקוקה לבעלות ברית נוספות כדי להקים קואליציה, ובעלת בריתה המרכזית היא מפלגת התנועה הלאומית (MHP), מפלגה לאומנית ימנית.
מול השתיים ניצבת מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), המפלגה שייסד מוסטפא כמאל אטאטורק, שמזוהה היסטורית עם הציבור החילוני, הרפובליקאי של יושבי ערי החוף והאליטות העירוניות. אלא שהמפלגה שייסדה את המדינה הלכה ואיבדה את הנהגת המדינה מרגע שהפכה המערכת הפוליטית הטורקית למערכת רב־מפלגתית, ובשל הדיכוי החילוני רב־השנים של האליטה הכמאליסטית ששלטה במוסדות המדינה, ובראשם הצבא, התקשתה מפלגת CHP במשך שנים לפרוץ אל מעבר לבסיס החילוני שלה, למשוך מצביעים שמרנים יותר ולשוב לשלטון דרך הקלפי.
בשנים האחרונות הפוליטיקה הטורקית מתנהלת במידה רבה סביב ציר מרכזי אחד: המאבק על המשך שלטונו של ארדואן. מצד אחד ניצב מחנהו של ארדואן (AKP ובעלות בריתה), ומן הצד השני ניצבת אופוזיציה רחבה ורבגונית הכוללת חילונים וכמאליסטים של מפלגת CHP, לאומנים ממפלגת הימין İYİ, שמרנים ודתיים שהתפצלו בעבר מתנועתו של ארדואן ויצאו נגדו, ובראשם אחמט דבוטאולו, ולצידם התנועה הפוליטית הכורדית והשמאל הטורקי. אין לאופוזיציה זו חזון פוליטי אחד, אלא בעיקר רצון להביא לחילופי שלטון ולבלום את ריכוז הכוח האוטוריטרי הגובר שבידי ארדואן, במיוחד מאז עברה טורקיה למשטר נשיאותי בשנת 2018.
הדבר בלט במיוחד בבחירות 2023, כאשר שש מפלגות האופוזיציה – מהשמאל-מרכז החילוני של CHP ועד שמרנים כמו דבוטאולו – הקימו ברית פוליטית בשם "ברית האומה" (Millet İttifakı) והעמידו מועמד משותף לנשיאות: יו"ר מפלגת CHP הוותיק כמאל קיליצ'דאורלו. כך נוצר ניסיון חסר תקדים כמעט לחבר תחת מועמד אחד מגזרים פוליטיים שונים ואף מנוגדים תחת הסלוגן "מאוחדים ננצח" במטרה לשים סוף לשלטון ארדואן.
המהלך של הקמת המפלגה החדשה אינו רק פילוג טכני בתוך מפלגת האופוזיציה המרכזית, אלא ניסיון להגדיר מחדש את האופוזיציה הטורקית ולהעמיד בראשה שחקן חדש
אולם בעקבות התבוסה בבחירות (שבהן זכה ארדואן בסיבוב השני ברוב דחוק של 52% מקולות הבוחרים), קצה "ברית האומה", והאופוזיציה הטורקית התפרקה למרכיביה המפולגים. כעת ממשיכה לרחף במחנה היריב לארדואן השאלה לא רק איך ניתן להביס אותו, אלא כיצד להרכיב מתוך המחנה המגוון הזה חלופה שלטונית בעלת בסיס תמיכה נרחב, שאינה מבוססת רק על התנגדות להמשך שלטון ארדואן.
מכאן נובעת גם החשיבות של הטלטלות האחרונות באופוזיציה: הקמת "המפלגה החדשה" בראשות אוזגור אוזל ופירוקה של מפלגת העתיד של דבוטאולו הם למעשה ביטוי לחיפוש המתמשך אחר המבנה הפוליטי שיוכל לחבר בין חלקיה השונים של החברה הטורקית ולהפוך את ההתנגדות לארדואן מקואליציה של אינטרסים שונים לחלופה שלטונית ממשית.
אוזל: מ־CHP אל "המפלגה החדשה"
האירוע הדרמטי יותר מבין השניים הוא פרישתו של אוזל מ־CHP והקמתה של "המפלגה החדשה". אוזל נבחר לעמוד בראש מפלגת CHP ב־2023 והדיח מראשותה את קיליצ'דראולו, שכיהן בתפקיד במשך שנים והוביל את המפלגה לשורת כישלונות בבחירות הארציות מול ארדואן. והינה, תחת הנהגתו של אוזל, רשמה CHP הישג היסטורי בבחירות המקומיות בשנת 2024, כאשר ניצחה את AKP במספר מוקדים מרכזיים, ובהם איסטנבול ואנקרה, ואף זכתה בשיעורי תמיכה נרחבים יותר משל AKP לראשונה מאז בחירות 2002, סדקי מדגיש בטורו.
אלא שבשנת 2026 נקלעה המפלגה למשבר משפטי ופנימי לאחר שבית משפט לערעורים באנקרה ביטל את תוצאות הוועידה שבה נבחר אוזל, והחזיר לראשות המפלגה את קיליצ'דראולו (שיזם את הפנייה לבית הדין). אוזל ואנשיו סירבו להשלים עם המהלך, וב־24 ביולי פרשו מהמפלגה והקימו את "המפלגה החדשה".
כפי שנרש כותב באל־ערבי אל־ג'דיד, המהלך אינו רק פילוג טכני בתוך מפלגת האופוזיציה המרכזית, אלא ניסיון להגדיר מחדש את האופוזיציה הטורקית ולהעמיד בראשה שחקן חדש. נרש טוען שאוזל מבקש לא רק לנצח את AKP אלא לבנות מחדש את המחנה שמתנגד לה – מחנה אשר בניגוד ל־AKP, שהצליחה לנסח נרטיב פוליטי עם בסיס תמיכה יציב שגדל עם השנים – האופוזיציה ל־AKP ומפלגת CHP בראשה לא הצליחו לנסח סדר יום אידאולוגי ברור וחלופי ל־AKP, להתאים את עצמן לרוח הזמנים המשתנה בטורקיה בשני העשורים האחרונים ולפנות לציבורים נרחבים יותר, ובפרט לציבורים שמרניים.
מהלכו של אוזל, נרש מעריך, עשוי להיות יותר מאשר ניסיון ליצור חיקוי ל־CHP הישנה, ומהלכיו הראשונים עשויים להעיד על הבנה שעליו לייצר אלטרנטיבה אידאולוגית שלטונית של ממש ל-AKP ול־CHP כאחד ולהקים מפלגת אופוזיציה מרכזית עם עקרונות וסדר יום חלופיים שאינם מתמצים בהתנגדות ל־AKP.
בתוך כך, הסמליות בהקמתה של "המפלגה החדשה" בעלת חשיבות, נרש מדגיש: המפלגה החדשה הושקה סביב מבנה הפרלמנט הטורקי הראשון באנקרה, ואוזל בחר להגיש את מסמכי הרישום ב־24 ביולי, יום השנה לחתימת חוזה לוזאן, שביטא את ההכרה הבין־לאומית בריבונותה ובגבולותיה של הרפובליקה הטורקית החדשה. בכך, נרש מעריך, ביקש אוזל להעביר מסר שמפלגתו החדשה אינה מבקשת לנטוש את המורשת הרפובליקאית והכמאליסטית, אלא דווקא לטעון שהיא היורשת האותנטית שלה.
אלא שההיסטוריה הפוליטית של טורקיה מוכיחה שסמליות בלבד לא די בה כדי להביא לשינויים פוליטיים דרמטיים. האתגר המשמעותי שניצב בפני אוזל הוא להצליח להרחיב את בסיס התמיכה בו באמצעות יצירת שיח פוליטי מעודכן ורלוונטי ברוח השינויים והאתגרים החברתיים והכלכליים שעימם החברה הטורקית מתמודדת בשנים האחרונות; לפנות למצביעים שמרנים, להעביר קולות מהמחנה היריב ולנסח חזון פוליטי שמסוגל לדבר אל רוב החברה הטורקית. אחרת, יהיה אוזל עוד מנהיג אופוזיציה שליכד סביבו את קולות המתנגדים ל־AKP ולארדואן בלבד.
ומה קרה לדבוטאולו?
אם המהלך של אוזל הוא ניסיון להתרחב ולבנות כוח פוליטי חדש, המהלך של דבוטאולו הוא למעשה הודאה בכישלונו של הניסיון הקודם. דבוטאולו, שר החוץ וראש הממשלה לשעבר תחת ארדואן, היה במשך שנים אחת הדמויות המרכזיות ב־AKP ובממשלות ארדואן. לאחר שעזב את הנהגת המפלגה על רקע חילוקי דעות עם ארדואן, הקים בדצמבר 2019 את "מפלגת העתיד" במטרה ליצור אלטרנטיבה שמרנית ל־AKP, שלדעתו התרחקה מערכיה המקוריים והפכה ריכוזית וסמכותנית מדי.
אולם מפלגתו, שעוררה עניין בראשית דרכה, איבדה גובה מהר יחסית ולא הצליחה להפוך לכוח אלקטורלי משמעותי. בבחירות 2023 היא אף נאלצה להתמודד במסגרת הרשימות של CHP ולא באופן עצמאי, וזכתה לייצוג של עשרה מושבים בלבד בפרלמנט.
לפיכך, דבוטאולו, שהבין כנראה שלמפלגת העתיד אין עתיד פוליטי, הודיע בסוף יולי על סיום פעילותה של מפלגתו ועל פרישתו מהחיים הפוליטיים. הוא לא סיפק סיבה קונקרטית לפרישתו, והסתפק באמירות רחבות וכלליות על כך שפרישתו ופירוק המפלגה נעשו מתוך רצון שלא להמשיך להיות חלק מהאקלים הפוליטי המזוהם של טורקיה.
עם זאת, הוא הזהיר מפני המשך השחיקה של הפרדת הרשויות ושל הדמוקרטיה, מפני התבססות של המשטר הסמכותני במדינה ומפני חילופי שלטון נקמניים שבהם ממשלה חדשה תנסה "לסגור חשבון" עם המחנה הקודם במקום לבנות מערכת דמוקרטית יציבה.
ימים ספורים לאחר שהודיע על הקמת מפלגתו החדשה, ביקשה התביעה הכללית באנקרה מהפרלמנט הטורקי לדון בהסרת החסינות של אוזל כדי לאפשר להעמידו לדין בגין חשדות לקבלת שוחד – מהלך שסביר להניח שנרקדם על ידי ארדואן
מה שני האירועים מלמדים?
האירוניה היא ששני האירועים מספרים את אותו סיפור משני כיוונים הפוכים, כפי שסדקי רומז בטורו: דבוטאולו, שהרגיש שמפלגת AKP סוטה מערכיה המקוריים, עשה בשנת 2019 את מה שאוזל עושה כיום במחנה הנגדי בתקווה להצליח להקים מתוך מפלגת האופוזיציה ההיסטורית מפלגה פוליטית חדשה, נקייה ממשקעי העבר של CHP, שתצליח סוף סוף לנצח את ארדואן. אלא שהמבחן האמיתי של אוזל יהיה אם יצליח להפוך את המפלגה החדשה ממסגרת שנולדה מתוך סכסוך משפטי-פנימי למפלגה המסוגלת לבנות קואליציה חברתית רחבה.
אוזל יצטרך להכריע בשאלה האם מפלגתו תישאר מפלגה הפונה בעיקר לציבור חילוני-עירוני, או שינסה לפנות גם למצביעים שמרנים, כורדים, אנשי עסקים ומעמדות חברתיים שנפגעו מהמשבר הכלכלי תחת ארדואן – מהלך הכרחי כדי להביאו לשלטון, אך כזה שעלול גם להרחיק חלק מהמצביעים החילונים המסורתיים של CHP. לכך מצטרף גם אתגר הזמן: הבחירות הבאות בטורקיה ייערכו בשנת 2028, אולם ארדואן ככל הנראה יפעל להקדימן בהחלטת הפרלמנט, שכן הוא מנוע מלהציג את מועמדותו בשלישית אם הבחירות יתקיימו במועדן הנוכחי.
כך או אחרת, סביר להניח שהמהלך של אוזל מטריד את ארדואן. ולראיה: ימים ספורים לאחר שהודיע על הקמת מפלגתו החדשה, ביקשה התביעה הכללית באנקרה מהפרלמנט הטורקי לדון בהסרת החסינות של אוזל כדי לאפשר להעמידו לדין בגין חשדות לקבלת שוחד – מהלך שסביר להניח שנרקדם על ידי ארדואן, הפועל שיטתית לחיסול יריבים פוליטיים דומיננטיים באמצעות הליכים משפטיים.
לפי נתוני הסקר הציבורי הראשון שנערך בטורקיה מאז הוקמה "המפלגה החדשה", מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן שומרת על כוחה ומובילה עם 32.5% תמיכה, ואילו "המפלגה החדשה" ניצבת אחריה עם 19.4% תמיכה, ומפלגת העם הרפובליקנית ניצבת במקום השלישי עם 11.8% תמיכה בלבד. כך שנראה, לפי שעה, שהמפלגה החדשה מביסה בעיקר את מפלגת האם שממנה היא ערקה, ועוד מוקדם לקבוע אם מהלכו של אוזל יביא לשינוי דרמטי.
