אפריל 2025, באוניברסיטת ייל, נפגשתי בנפרד עם שני מתווכים שהיו מעורבים במשא ומתן בין חמאס לישראל בדוחה. שאלתי כל אחד מהם אותה שאלה: כיצד חמאס רואה את תושבי עזה? תשובותיהם היו זהות: "כקורבנות המשרתים את המטרה". אחד מהם הוסיף השוואה: "במידה רבה כפי שנתניהו רואה את החטופים הישראלים בעזה".
השיחה הזו הבהירה אצלי תובנה שהחזקתי בתוך תוכי במשך שנים, אך מעולם לא שמעתי מנוסחת באופן כה ישיר מפי אנשים שישבו סביב שולחן המשא ומתן. בעיני חמאס ובעיני ממשלת ישראל גם יחד, אזרחי עזה הומרו מבני אדם לכלים במסגרת חישובים פוליטיים וצבאיים רחבים יותר: שהידים למען מטרתו של צד אחד; מנוף לחץ עבור הצד האחר. בשתי התפיסות אין חשיבות לעתיד בעל חשיבות עבור האנשים עצמם.
זהו ההקשר שנעדר בעקביות כאשר גורמים מבחוץ מציגים את השאלה שהפכה לשאלה המגדירה את הדיון בעזה מאז 7 באוקטובר 2023: אם חמאס הביא על עזה הרס כה גדול, מדוע לא קמו נגדו תושביה?
אולם לפני שמנסים להשיב, ראוי לשאול שאלה קודמת: כיצד שואלי השאלה הזו מדמיינים שהתקוממות בעזה הייתה נראית, ומי היה מגן על המתקוממים?
פעולה קולקטיבית מתמשכת מחייבת זמן, תקשורת, חופש תנועה, רשתות חברתיות ומבני הנהגה, משאבים ארגוניים, מידה מסוימת של ביטחון אישי וציפייה כלשהי להצלחה
התקוממות ומורשת ההישרדות
בהיסטוריה המודרנית נשלטה עזה בידי הטורקים (1517–1917), הבריטים (1917–1948), המצרים (1948–1967), הישראלים (1967–1994), הרשות הפלסטינית (1994–2007), ומאז חמאס. לתקופות אלה היה דבר אחד משותף: תושבי עזה נדרשו פעם אחר פעם לארגן את חיי היומיום תחת שלטונות שהם לא בחרו בהם, ושהם לא היו יכולים לסלקם.
אין להבין מכך שתושבי עזה התרגלו לדיכוי. נכון יותר לומר שהחברה העזתית פיתחה לאורך דורות אסטרטגיות הישרדות. מה שגורמים מבחוץ מפרשים לעיתים כפסיביות פוליטית, מובן ביתר דיוק כידע מצטבר של אוכלוסייה שלמדה להבחין בין מה שביכולתה לשנות לבין מה שעליה לשאת ולשרוד.
חשבו איך נראים חיי היומיום בעזה כיום. תשעה חודשים לאחר שהוכרזה הפסקת אש באוקטובר 2025, נהרגו יותר מאלף פלסטינים. הנציב העליון של האו״ם לזכויות אדם תיאר את מצבם של הפלסטינים ברחבי עזה כבלתי־בטוח. הכלכלה התכווצה בכ־84% מאז פרוץ המלחמה. עלות השיקום והבנייה מחדש של הרצועה מוערכות ב־71.4 מיליארד דולר בעשור הקרוב. כל האוניברסיטאות נהרסו. יותר מ־90 אחוזים ממבני בתי הספר מצויים בהריסות. למעלה מ־371,000 יחידות דיור נפגעו או נהרסו. לפי ההערכות, כ־1.9 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם.
פעולה קולקטיבית מתמשכת מחייבת זמן, תקשורת, חופש תנועה, רשתות חברתיות ומבני הנהגה, משאבים ארגוניים, מידה מסוימת של ביטחון אישי וציפייה כלשהי להצלחה. כמעט כל התנאים המוקדמים הללו פשוט אינם מתקיימים בעזה. כיום תושבי עזה מקדישים את רוב שעות הערות שלהם להישרדות.
כפי שמדעני מדינה מציינים זה זמן רב, מחסור קיצוני נוטה לפרק קשרים חברתיים לכדי פעולות מבודדות של הישרדות אישית, יותר משהוא מייצר התגייסות פוליטית מתואמת.
דוח של האו״ם מצא כי גופי ביטחון הפנים של חמאס הרגו לפחות שישים אזרחים בשנים 2024 ו־2025, בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל או להתנגדות לשלטון
מחאות קודמות: דוכאו בידי חמאס, נוצלו בידי ישראל
ובכל זאת, ההנחה שתושבי עזה מעולם לא נאבקו למען זכויותיהם אינה נכונה. במרץ 2019 הוציאה תנועת "רוצים לחיות" אלפי בני אדם לרחובות עזה במחאה על התנאים הכלכליים ועל אופן שלטונו של חמאס. חמאס הגיב בהכאה, במעצרים ובעינויים של מאות מפגינים ושל עשרות עיתונאים. אמנסטי אינטרנשיונל תיעד את הדיכוי. אלה היו ההפגנות המשמעותיות ביותר נגד המשטר בעזה מאז השתלטות חמאס על הרצועה ב־2007, וחמאס ריסק אותן.
מחאות נגד חמאס פרצו שוב במהלך המלחמה. במרץ 2025 התפשטו הפגנות ברחבי הרצועה. המפגינים קראו לחמאס לפרוש מן השלטון, לסיים את המלחמה ולהבטיח גישה למזון. גם הפעם הגיב חמאס בכוח: הוא הוציא להורג שישה תושבי עזה, והלקה בפומבי או חטף אחרים. דוח של האו״ם מצא כי גופי ביטחון הפנים של חמאס הרגו לפחות שישים אזרחים בשנים 2024 ו־2025, בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל או להתנגדות לשלטון. הוועדה להגנת עיתונאים תיעדה הפחדה שיטתית של כתבים שסיקרו את ההפגנות.
כאשר תושבי עזה אכן יצאו לרחובות, מנהיגי ישראל לא התייחסו למחאות כאל עדות לכך שמדובר באוכלוסייה אזרחית הראויה להגנה. נתניהו שיבח את ההפגנות והצהיר כי "הדבר מראה שהמדיניות שלנו נכונה". ארגוני הסברה פרו־ישראליים מיהרו לנכס את ההפגנות לצורכי יחסי ציבור, והפיצו תיעוד של קריאות נגד חמאס, תוך שהם ממשיכים לתמוך במערכה הצבאית שיצרה מלכתחילה את התנאים שהובילו למחאות.
השימוש בהפגנות בעזה לצורכי תעמולה ישראלית היה חלק ממגמה רחבה יותר – תפיסה ישראלית שהובילו בכירים ישראלים שהכחישו את עצם קיומם של אזרחים חפים מפשע בעזה. הנשיא יצחק הרצוג הצהיר, ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, כי תושבי עזה הם "אומה שלמה שם שאחראית", וכי הטענה שישנם אזרחים בלתי־מעורבים היא "לחלוטין אינה נכונה". מנהיגים ישראלים אחרים העבירו מסר זה לאורך המלחמה: גם כאשר אתה מתקומם נגד חמאס, אתה עדיין אשם באופן קולקטיבי, ואינך ראוי להגנה.
המרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקרי דעת קהל (PCPSR) תיעד ירידה מתמשכת בתמיכה העממית בחמאס ובמתקפת 7 באוקטובר מאז תחילת 2024
חמאס: יותר ממפלגה פוליטית
ההנחה שתושבי עזה היו צריכים להתקומם מצמצמת שני מיליון בני אדם לכדי שחקן יחיד בעל רצון פוליטי אחיד. אך אין זה כך. לתושבי עזה עמדות פוליטיות שונות ומנוגדות: הם מתווכחים על הנהגתם, מבקרים גם את חמאס וגם את הרשות הפלסטינית, וחלוקים ביניהם בשאלת העתיד. חלקם תמכו בחמאס בנקודות שונות בזמן, רבים אחרים לא. אחדים תמכו בהתנגדות מזוינת אך התנגדו לאופן שלטונו של חמאס, אחרים דחו את שניהם גם יחד.
כוחו של חמאס אינו נשען על פופולריות בלבד. לאחר השתלטותו על הרצועה בשנת 2007, הקים חמאס מנגנון סמכותני. הוא החזיק כוחות חמושים וסוכנויות ביטחון פנים, ניהל משרדי ממשלה ותפקידים מוניציפליים, חילק טובות הנאה ומקומות עבודה, גבה מיסים, והסדיר מוסדות דתיים וחברתיים. הוא הפעיל לחץ על עיתונאים, פעילים ואנשי חברה אזרחית. כמו כן, הוא הפך האשמות בשיתוף פעולה עם ישראל לכלי שנועד להשתיק מבקרים.
המלחמה פגעה בחלקים משמעותיים מן המנגנון הזה כאשר השליטה הטריטוריאלית של הארגון הצטמצמה והלגיטימציה הציבורית שלו נשחקה. המרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקרי דעת קהל (PCPSR) תיעד ירידה מתמשכת בתמיכה העממית בחמאס ובמתקפת 7 באוקטובר מאז תחילת 2024.
אולם גם במצב מוחלש, חמאס עודנו מחזיק בזיכרון מוסדי, ביכולת כפייה ובנכס שאין כיום לאף יריב פוליטי: נוכחות ארגונית בשטח. ח'ליל שקאקי, מנהל PCPSR, ציין שתושבי עזה מודעים לכך שגם אילו היה חמאס עוזב את השלטון מייד, התרחיש הסביר שהיה מתקיים הוא אנרכיה מוחלטת.
מלחמה עשויה לשמר את מה שהיא מבקשת להשמיד
בלב האסטרטגיה המבקשת לחסל את חמאס באמצעים צבאיים מצוי פרדוקס: מאמצים אלה עשויים להחליש אותו מבחינה חומרית, אך בה בעת לחזק את המנגנונים הפוליטיים שבהם הוא תלוי.
כאשר אוניברסיטאות, איגודים מקצועיים, ארגוני תקשורת, רשויות מוניציפליות וקבוצות של החברה האזרחית נעלמים, נעלמת עימם גם האפשרות לסדר פוליטי חלופי. התלות של האזרחים ברשתות בלתי־פורמליות או חמושות גדלה כאשר הגישה למזון, למחסה ולביטחון תלויה ברשתות האלה. כאשר ההבחנה בין הישרדות אזרחית לבין שליטתו של ארגון מסוים מיטשטשת, קשה יותר לבטא ביקורת על הסיעה השולטת.
חמאס מומחה בניצול התפיסה שעזה ננטשה. כאשר ממשלות ערב, הקהילה הבין־לאומית והרשות הפלסטינית עצמה נראות כמי שאינן מסוגלות או אינן מוכנות להציע הגנה, חמאס יכול להציג את עצמו ככוח הפלסטיני המאורגן האחרון שנותר על רגליו. בסביבה מעוותת זו, ביקורת על חמאס הופכת לוויתור בפני אותם כוחות הנתפסים כמסייעים להרס עזה ומשתפים עימו פעולה.
כוח צבאי יכול להרוג מפקדים ולהשמיד מנהרות. הוא אינו יכול ליצור את המוסדות הלגיטימיים, הביטחון הפיזי, האמון החברתי והאופק הפוליטי המאפשרים לאזרחים לאתגר תנועה חמושה. היקף ההרס לא חיסל את המודל הפוליטי של חמאס. במובנים חשובים, הוא משחזר את התנאים להישרדותו.
המרחב הפוליטי בעזה מגוון. הוא כולל אנשי חמאס, אך גם עובדי ציבור המועסקים על ידו, אנשים שתלויים בו כלכלית בלי קשר להשקפתם האידאולוגית, אנשים ששרדו את המלחמה ושאינם מעורבים פוליטית ומתנגדים פעילים לחמאס
הכשל המוסרי שבהטלת אשמה קולקטיבית
הטענה הנפוצה שלפיה אוכלוסיית עזה אחראית באופן קולקטיבי לחמאס, ושכל תושב עזה הוא תומך של הארגון, אם אינו לוחם פוטנציאלי, היא גם שגויה מבחינה מוסרית וגם מזיקה מבחינה אסטרטגית.
חמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006 עם 44.45 אחוזים מקולות הבוחרים. בסופו של דבר, הוא זכה ב־74 מתוך 132 מושבים, במידה רבה בשל שיטת בחירות משולבת שהעצימה את כוחו במחוזות בחירה שבהם המנצח זוכה בכול.
מאז לא נערכו בחירות כלליות. חמאס השתלט לאחר מכן על עזה בכוח בשנת 2007. רוב תושבי עזה כיום היו צעירים מכדי להצביע בשנת 2006 או שטרם נולדו. אף ילד אינו נולד כתומך של חמאס. ההתייחסות לילד כזה כאל אויב עתידי מעצם הגדרתו מסייעת ליצור את העתיד הפוליטי שאותה תפיסה מתיימרת רק לחזות.
אין פירוש הדבר שיש להתעלם מראיות לתמיכה ציבורית בחמאס או במתקפת 7 באוקטובר. סקרי PCPSR הצביעו על תמיכה ניכרת, גם אם במגמת ירידה. אולם סקרים בעת מלחמה כפופים למגבלות מתודולוגיות קשות. יתר על כן, ההבדלים החשובים בין תמיכה בחמאס כמפלגה פוליטית, תמיכה בהתנגדות מזוינת כרעיון, התנגדות לישראל ותמיכה בדיעבד ב־7 באוקטובר אינם באים לידי ביטוי בסקרים כאלה.
המרחב הפוליטי בעזה מגוון באמת. הוא כולל חברים ולוחמים של חמאס, אך גם עובדי ציבור המועסקים על ידי חמאס, אנשים שתלויים בו כלכלית בלי קשר להשקפתם האידאולוגית, אנשים ששרדו את המלחמה ושאינם מעורבים פוליטית ומתנגדים פעילים לחמאס. החלפת המיתוס של תמיכה אחידה פה אחד בהתמודדות רצינית עם המורכבות הזאת חיונית לכל מדיניות שמבקשת באמת להחליש את חמאס.
אזרחים אינם אמורים להידרש להפיל עריצות בזמן שהם נתונים להפצצות, לעקירה, לרעב ולכליאה מרחבית, כדי להוכיח שהם ראויים להגנה. מעולם לא נאמר לאוכלוסייה אזרחית כלשהי, בשום מקום, שביטחונה תלוי בכך שתשיג תחילה את מה שצבאות אזוריים, שירותי מודיעין, דיפלומטים ומוסדות בין־לאומיים כשלו בו יחדיו.
כדי לאתגר שלטון סמכותני חמוש נדרשת גם מסגרת שלטונית פלסטינית אמינה, כלומר כזאת שתזכה ללגיטימציה של העם ולא מסגרת שתיכפה מבחוץ על ידי ישראל
במבט השוואתי נראה כי אוכלוסיות אחרות כן הצליחו להתקומם בתנאים דומים לאלה השוררים ברצועה, והשאלה מדוע תושבי עזה לא עשו זאת בהצלחה רבה יותר ראויה לתשובה רצינית. אך מדע המדינה של מהפכות ברור: התקוממויות מצליחות הודות לשילובים מסוימים של פיצול פוליטי בקרב אליטות, תשתית ארגונית, עריקה של כוחות ביטחון ותמיכה חיצונית.
סבל קיצוני אינו מייצר מרד באופן אוטומטי. לעיתים קרובות יותר הוא מצמצם את החיים הפוליטיים לכדי התמודדות פרטית עם תנאי הקיום.
מתכון לשינוי פוליטי
אם המטרה היא להחליש את חמאס מבחינה פוליטית, ולא להעניש את אוכלוסיית עזה, השאלה שצריכה להישאל אינה מדוע כשלו תושבי עזה בהתקוממות. השאלה החשובה היא אילו תנאים יאפשרו להם לאתגר שלטון סמכותני וחמוש.
תנאים אלה כוללים סיום אמיתי של מעשי האיבה, הגנה על אזרחים ועל פעילים פוליטיים באמצעות מנגנונים בין־לאומיים או אזוריים אמינים, השבת חופש התנועה והתקשורת ושיקום הקשור למוסדות פלסטיניים לגיטימיים ולא למינהל חיצוני קבוע. הם כוללים גם תמיכה בחברה אזרחית עצמאית, כתשתית לחלופות פוליטיות.
כדי לעשות זאת נדרשת גם מסגרת שלטונית פלסטינית אמינה, כלומר כזאת שתזכה ללגיטימציה של העם ולא מסגרת שתיכפה מבחוץ על ידי ישראל. נוסף על כך, נדרש הסדר ביטחוני לגיטימי שיגן על אזרחים מפני כפיית חמאס, אלימות פלילית, נקמה בין פלגים ופעולה צבאית ישראלית.
לבסוף, עזה זקוקה לאופק פוליטי המחבר אותה לגדה המערבית ולהגדרה עצמית פלסטינית. סדר פוליטי חלופי יכול לצמוח רק כאשר לאזרחים תהיה סיבה להאמין שערעור על שלטון חמוש יוביל לחיים, ולא לצורה נוספת של כאוס.
