סומלילנד, תימן ומגפת ההיפרדות

קונפליקטים על גבולות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה הפכו לחזון נפרץ בשנים האחרונות. עם קריסתם של משטרים סמכותניים באזור, מה שתפס את מקומם לא היה דמוקרטיות משגשגות אלא חוסר יציבות ומלחמות אזרחים, שהביאו להתפרקות השלמות הטריטוריאלית של מדינות רבות באזור. מצב זה הונע, במידה לא־מעטה, על ידי התערבות של גורמים חיצוניים שביקשו לנצל את המצב כדי לקדם את האינטרסים שלהם באזור; הדוגמה המוכרת לכולנו היא של סוריה, שבה פעלו כוחות בתמיכת ארה"ב, רוסיה, איראן, טורקיה וישראל שביקשו לעצב את המצב באזור לטובתן. 

לאחרונה, התרחשו באזור שני אירועים בסמיכות זה לזה, השופכים אור על הדינמיקה הזו ועל האופן שבו היא מעצבת את מערך הכוחות באזור.

האירוע הראשון התרחש בדצמבר-ינואר האחרונים בדרום תימן. שם, כפי שמדווח מארק לינץ', מומחה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטת ג'ורג' ושינגטון, במאמרו באתר Foreign Policy, כוחות מקומיים הנתמכים ישירות על ידי איחוד האמירויות, ושעד כה שלטו בעיר הנמל עדן, פרצו פנימה וכבשו אזורים עתירי נפט בדרום תימן שהיו בשליטת ערב הסעודית. זו האחרונה הגיבה בהתערבות צבאית דרך הכוחות של הממשלה המקומית שהיא תומכת בה. הכוחות פתחו במתקפה שדחקה את הנוכחות של איחוד האמירויות מדרום תימן כולה.

זהו אירוע דרמטי מפני שמדובר בעימות פרוקסי בין שני הכוחות החזקים במפרץ, אך הוא משמעותי גם מבחינה נוספת: מטרת המהלך של הכוחות בתמיכת האמירויות המכונים "מועצת המעבר הדרומית" (Southern Transitional Council – STC), הייתה ככל הנראה להכריז על רפובליקה פורשת בשטחים שנכבשו – מטרה שסוכלה על ידי ההתערבות הצבאית הסעודית.

והינה רק לפני זמן קצר פתחה סומלילנד, עוד ישות פורשת המצויה בקרן אפריקה, מעברו השני של המפרץ הפרסי, במהלך שמטרתו הכרה בין־לאומית בה. סומלילנד הייתה (ועודנה על פי החוק הבין־לאומי) חלק מסומליה, ושטחה הנוכחי, שקואליציה של שבטים שולטת בו, חופף את שטחו של הפרוטקטורט הבריטי ששכן באזור לפני שסומליה קיבלה את עצמאותה – לחופי המפרץ הפרסי. מי ש'הסכימה' להכיר בסומלילנד בסוף חודש דצמבר הקודם הייתה לא אחרת מאשר ישראל.

ערב הסעודית הכריזה על מצב חירום, ביטלה את הסכם ההגנה ההדדית עם האמירויות, והטילה עליה אולטימטום של 24 שעות להסיג את כוחותיה מן המדינה

כמעט־מדינה־פורשת בתימן

אם כן, מהו הקשר, אם בכלל, בין שני אירועים אלו? ראשית, כדי להבין זאת, נתמקד במה שהתרחש בפועל בדרום תימן. כפי שנייר העמדה של המרכז הערבי למחקרי מדיניות שבסיסו בקטר מדווח, בראשית דצמבר 2025 השתלטו כוחות ה־STC על אזורי חד'רמות (حضرموت) ומהרה (المهرة) שבדרום המדינה במתקפת פתע, תוך שהם דוחקים משם את כוחות ממשלת תימן, הנתמכים על ידי סעודיה.

ה־STC הצדיק את המתקפה ואת כיבושיו באזור בכך שהנתיב משמש כביכול להברחת נשק לחות'ים, אשר שולטים בחלקים גדולים של המדינה. אך בפועל, תוך זמן מועט, חשף עידרוס א־זוביידי, מפקד ה־STC, שמטרת ההשתלטות היא להקים מדינה פורשת בשם "דרום ערב" באזור. לאחר שלחצים של ערב הסעודית להחזיר את המצב לקדמותו נכשלו, זו האחרונה הכריזה על מצב חירום, ביטלה את הסכם ההגנה ההדדית עם האמירויות, והטילה עליה אולטימטום של 24 שעות להסיג את כוחותיה מן המדינה.

במקביל לכך, הורתה ערב הסעודית לכוחות הממשלה התימנית לפתוח במתקפה על כוחות ה־STC, תוך שהם נתמכים על ידי מתקפה ישירה של חיל האוויר הסעודי על משלוחי נשק מאיחוד האמירויות אל כוחות ה־STC. איחוד האמירויות הסיגה 200 חיילים שלה שהיו באזור כדי להימנע מעימות ישיר עם ערב הסעודית, וב־4 בינואר האחרון הודיע ה־STC שהוא נסוג מן האזורים הכבושים ומוכן להיכנס למשא ומתן תחת חסות סעודית. 

המהלך הנוכחי הגיע על רקע הסלמה במאבק האזורי בין סעודיה לאיחוד האמירויות, שהחלה כבר בנובמבר האחרון. אז, ביקש יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ללחוץ על איחוד האמירויות להפסיק את תמיכתה בכוחות ה־RPF בדרום סודאן לאחר שאלו כבשו את העיר אל־פאשר וביצעו בה טבח מזוויע.

לפי כותבי נייר העמדה, המהלך הנוכחי של איחוד האמירויות היה תגובה על צעד זה של סעודיה, אך התגובה התקיפה של סעודיה הראתה שהיא איננה מוכנה לקבל מהלכים שכאלו בתוך תחומי חצי האי ערב, בניגוד לאפריקה.

נוסף על הממד האידאולוגי, ההתנגשות בין המדינות נובעת גם מפרויקטים מתנגשים לבניית השפעה והגמוניה באזור

עבור סעודיה, כותבי המסמך מדגישים, אזור חדרמות הוא משמעותי ביותר – הן מפני שהוא גובל בה בצורה ישירה, הן מפני שהוא נחוץ לה כדי להקים נתיב אלטרנטיבי לייצוא נפט שאינו עובר דרך מצרי הורמוז, הנמצאים בשליטה איראנית. סעודיה גם תכננה לנצל את האזור כדי לפתח בו נמלים שיאפשרו לה להפוך את האזור לאלטרנטיבה עבור סחר העובר דרך האוקיינוס ההודי. לכן האיום של איחוד האמירויות על האזור עורר תגובה כה תקיפה מצד סעודיה. 

אך לפי כותבי המסמך, השורשים לסכסוך עמוקים יותר, ונובעים מן האיבה שאיחוד האמירויות רוחשת לתנועות אסלאמיות קיצוניות, שבהן היא רואה איום קיומי. בניגוד לכך, סעודיה, אף על פי שגם היא עוינת תנועות אלו באופן עקרוני, הראתה בעבר נכונות רבה יותר לשתף איתן פעולה באופן פרגמטי. מדיניות זו, לפי כותבי המסמך, נובעת מכך שסעודיה מעוניינת ביציבות לפני הכול.

דוגמה לכך ניתן לראות בסוריה – שם הראתה סעודיה נכונות לשתף פעולה עם הנשיא החדש אחמד א־שרע בשל הפרגמטיות שהוא הראה. בניגוד לכך, איחוד האמירויות נותרה חשדנית ועוינת כלפי המשטר החדש בסוריה – בדומה לישראל.

באב אל־מנדב: שער לנתיב סחר

אך נוסף על הממד האידאולוגי, ההתנגשות בין המדינות נובעת גם מפרויקטים מתנגשים לבניית השפעה והגמוניה באזור. איחוד האמירויות איננה פועלת רק לפי אינטרסים כלכליים – היא מעוניינת לעצב מחדש את הפוליטיקה והכלכלה העתידית במזרח התיכון תוך שיתוף פעולה עם ישראל באופן שיהפוך אותה לכוח אזורי המסוגל להתחרות עם סעודיה. תימן, כך כותבי המסמך, הייתה ציר מרכזי בפרויקט זה – שכן היא סיפקה לאיחוד האמירויות שליטה על נמלים אסטרטגיים באזור וגישה לבאב אל־מנדב הן מתימן, הן מסומלילנד.

שליטה על באב אל־מנדב משמעה שליטה על אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם, ובתוך כך היא עשויה להפוך את איחוד האמירויות לכוח כלכלי ולוגיסטי משמעותי באזור. אך גם לסעודיה חזון אזורי משלה המכונה "חזון 2030" – ועל פיו הממלכה אמורה להפוך ללב הכלכלי, הטכנולוגי והלוגיסטי של המזרח התיכון. למרות זאת, ברור שאיחוד האמירויות פועלת באופן אגרסיבי יותר כדי לבנות ולהרחיב את השפעתה, בשעה שסעודיה מנסה יותר לשמר את מרכזיותה אל מול כוחות המבקשים לערערה.

אם כן, יציבות אזורית משרתת יותר את סעודיה, שכן היא כמובן תנאי לפיתוח כלכלי פנימי. הדבר משמעותי עוד יותר עבורה לאחר מלחמתה הכושלת בחות'ים בתימן. שם נכשלה סעודיה בהבסת החות'ים – שמצידם הגיבו בשיגור טילים בליסטיים על ערי סעודיה ועל שדות התעופה שלה. סעודיה זקוקה ליציבות אזורית כדי למשוך השקעות זרות וכדי לשמר את ההגמוניה שלה באזור, ועל כן ההתערבות של איחוד האמירויות בתימן, המערערת את היציבות בחצי האי, היא בהכרח סדין אדום עבור סעודיה. 

לבסוף, כותבי המסמך גם מדגישים שהמאבק בין המדינות קשור באופן מהותי גם לקשר שלהן עם ארה"ב. שתי המדינות מתחרות על המקום של השותפה המועדפת על ארה"ב באזור. גם כאן, איחוד האמירויות מציגה את עצמה בתור שותפה גמישה, המוכנה להיענות לאינטרסים האמריקאיים באופן הישיר ביותר – כאשר הסכמי אברהם הם ההוכחה לכך. מנגד, סעודיה נשענת על גודלה, כוחה הכלכלי והפוליטי ומרכזיותה המסורתית באזור כדי להציג את עצמה כשותפה הכדאית ביותר לאמריקאים.

איחוד האמירויות שימרה את יחסיה עם ישראל ללא שינוי בתקווה למצב את עצמה כבעלת הברית המובילה של ארה"ב ושל ישראל באזור וכמי שתהיה אחראית ל'יום שאחרי' בעזה

הקשר הישראלי

לינץ' מצידו מדגיש שהעימות הסעודי-אמירותי קשור גם לגורמים אחרים – בראשם היחס של שתי המדינות לישראל. המהלכים האגרסיביים של איחוד האמירויות לזכות בהשפעה אזורית, ובייחוד בתמיכה אמריקאית, הובילו אותה להסכמי אברהם ולנורמליזציה פומבית של היחסים עם ישראל ב־2020 – נורמליזציה שלראשונה 'עקפה' את הסוגיה הפלסטינית.

סעודיה מצידה הייתה הססנית יותר, אך הראתה גם היא נטייה לנורמליזציה של היחסים.

אך מאז ה־7.10, נדמה ששתי המדינות הולכות בכיוון הפוך – איחוד האמירויות שימרה את יחסיה עם ישראל ללא שינוי בתקווה למצב את עצמה כבעלת הברית המובילה של ארה"ב ושל ישראל באזור וכמי שתהיה אחראית ל'יום שאחרי' בעזה. ערב הסעודית, בניגוד לכך, נרתעה מן הפשעים של ישראל כנגד הפלסטינים בעזה ומן ההתערבויות הצבאיות האגרסיביות שלה באזור כולו – ובראשן הניסיון של ישראל להפציץ את הנהגת חמאס בדוחה.

בעקבות זאת, סעודיה שבה לעמדה הערבית המסורתית, המתְנה נורמליזציה עם ישראל בהפסקת הכיבוש. עבור סעודיה אם כן המהלכים האגרסיביים של איחוד האמירויות ממצבים אותה כבעלת ברית של ישראל בפרויקט העיצוב מחדש של הסדר הפוליטי במזרח התיכון, פרויקט המאיים על סעודיה ישירות.

לפי לינץ', אם כן, נראה שהאירועים האחרונים משקפים יצירה של קיטוב מדיני באזור – בצד אחד סעודיה, בצד שני איחוד האמירויות וישראל. קיטוב זה מכריח מדינות באזור לבחור צד – ונדמה שרובן, כמו מצרים למשל, בוחרות בצד הסעודי. הקיטוב הזה, לינץ' מזהיר, עשוי להחריף עימותים בתוך מדינות באזור, וכבר החל לעשות כן: פשעי ה־RPF בסודאן, כוחותיו של ח'ליפה חפתר בלוב, ניסיונות ההיפרדות של ה־STC בתימן ושל הדרוזים בסוריה – כולם נתמכים על ידי איחוד האמירויות, וכולם מערערים את הניסיונות לייצב את האזור.

הרפובליקות של אבחזיה ודרום אוסטיה הגיעו למצב שע'פורי מכנה "רפובליקה קפואה". רוצה לומר, אזרחיהן ויתרו על הדרכון הגיאורגי שלהן, אך הן לא זכו להכרה של אף מדינה שאיננה רוסיה

סומלילנד והסכנה בלהפוך ישות פורשת

לינץ' גם מקשר ישירות את המתרחש באזורים אלו עם האירועים בקרן אפריקה. בתוך כך, הוא מדגיש, את ההכרה הישראלית בסומלילנד יש להבין כחלק מן האנטגוניזם האמירותי-סעודי. ההכרה הישראלית בסומלילנד, לצד השליטה האמירותית בעדן, יכולה להיות פתח לעמדה דומיננטית של שתי המדינות סביב מיצרי באב אל־מנדב והגישה לים האדום. גם במלחמה בסודאן מעורבים אינטרסים שיש להם השפעה דרמטית על כל מדינות צפון־מזרח אפריקה.

לסיום, לינץ' מזהיר שהמהלכים האגרסיביים של ישראל והאמירויות באזור עשויים לגרור את ארה"ב למהלכים "פזיזים", כמו למשל תקיפה באיראן – הימור שעשוי לדחוף את האזור כולו לכאוס.

שורה של מאמרים באתר אל־ג'זירה הקטרי מתמקדים בעיקר בהשפעה של ישראל על שני המאמצים הספרטיסטיים בתימן ובסומלילנד. מאמרו של מרוואן אל־ע'פורי, פובליציסט וסופר תימני, שפורסם באל־ג'זירה, מדגיש את הסכנה הטמונה עבור ישויות מדיניות פורשות בשיתוף פעולה עם כוחות אזוריים התומכים בהן.

ע'פורי מבקש מן הקוראים להיזכר בדוגמה של הרפובליקות של אבחזיה ודרום אוסטיה. שתי הישויות הללו פרשו מגיאורגיה בתמיכה רוסית – אך הן נקלעו למצב שע'פורי מכנה "רפובליקה קפואה". רוצה לומר, אזרחיהן ויתרו על הדרכון הגיאורגי שלהן, אך הן לא זכו להכרה של אף מדינה שאיננה רוסיה. לכן האפשרות היחידה של אזרחי רפובליקות אלו לצאת מהן הייתה לקבל דרכון רוסי – ובפועל הן הפכו לתלויות לחלוטין ברוסיה, שכפתה עליהן תנאים אגרסיביים יותר ויותר, הכריחה אותן לקבל בעלות רוסית על אדמות ובסיסים צבאיים רוסיים בשטחן.

לבסוף, הכוונות הטורפניות של רוסיה התבררו באופן ישיר כאשר זו השתלטה צבאית על שתי הרפובליקות וסיפחה אותן לשטחה.

ההכרה הישראלית בסומלילנד, הוא מזכיר, נענתה בדחייה מהדהדת. עבור ישראל, מדובר ביתרון – שכן מטרתה היא שהישות החדשה תהיה מבודדת בין־לאומית ותלויה בישראל

בעולם הבלתי־יציב שאנו חיים בו, ע'פורי מזהיר, האפשרות היחידה העומדת בפני ישות פורשת היא להפוך לטרף לכוחות זרים. הקהילה הבין־לאומית כעת מפולגת מכדי להעניק הכרה בין־לאומית לישויות פורשות, ועל כן עדיף להישאר חלק ממדינה מוכרת – לא משנה עד כמה גרוע מצבה – מאשר לפרוש, להפוך ל'רפובליקה קפואה' וכך להיות מוכפפים לחלוטין לאינטרסים של נותנת החסות הזרה.

ע'פורי חוזה שכך יתרחש בין סומלילנד לישראל – זו האחרונה תהפוך לשער היחיד של סומלילנד לעולם, ומהר מאוד תהיה סומלילנד בשליטה ישראלית בפועל. דרום תימן עשויה ליפול קורבן לאותה דינמיקה.

על פי מאמר של אביאל שניידר מ־2020 בישראל היום, כוחות ה־STC מקיימים קשרים עם ישראל. קשרים אלו התפתחו עד כדי כך שלאחרונה דיווח מעריב שגורמים ב־STC קיוו לקבל הכרה מצד ישראל בישות הפורשת שלהם. ע'פורי מדגיש, כמו לינץ', שעבור ישראל שליטה באזורים אלו היא יתרון אסטרטגי אדיר – ומזהיר שכמו בסומלילנד, גם ה־STC יהפוך מהר מאוד לווסאל ישראלי מבודד בין־לאומית.

ההכרה הישראלית בסומלילנד, הוא מזכיר, נענתה בדחייה מהדהדת מצד הליגה הערבית, מועצת הביטחון, ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי וההתאחדות האפריקאית. עבור ישראל, מדובר ביתרון – שכן מטרתה היא שהישות החדשה תהיה מבודדת בין־לאומית ותלויה בישראל. גם דרום ערב, יש להניח, תזכה לתגובה דומה – וכך היא עשויה להפוך למעשה לקולוניה ישראלית.

שלושה תרחישים לעתיד של סומלילנד

מאמרו של זכריא חוסיין, דיפלומט לשעבר מג'יבוטי, מדגיש גם הוא את הסוכנות הישראלית מאחורי ההתרחשויות בסומלילנד, ומבקש לנתח את האפשרויות לעתיד האזור. לפי חוסיין, ישראל למדה לקח מן האופן שבו החות'ים הצליחו לחסום את באב אל־מנדב, וכעת מבקשת לפתח שליטה באזור האסטרטגי של הים האדום – כך לפי מאמרו של חי איתן כהן ינרוג'ק, חוקר טורקיה ממרכז דיין, שחוסיין מצטטו.

אם כן, האינטרסים של ישראל ושל סומלילנד שונים – ישראל מבקשת לשמר את האינטרסים האסטרטגיים שלה, ואילו סומלילנד מבקשת להשיג הכרה בין־לאומית בכל מחיר וכך לשבור את הבידוד שבו היא מצויה מ־1991, אז התפצלה מסומליה יחד עם ישויות נוספות בעקבות קריסתה של המדינה.

חוסיין מציע שלוש אפשרויות לעתיד האזור – הראשונה היא שסומלילנד תישאר, נומינלית, חלק מסומליה על פי החוק הבין־לאומי, אך תמשיך להיות עצמאית בפועל, ואף תמנף את ההישג של הכרה מצד ישראל ליצירת שיתופי פעולה עם בעלות ברית של זו האחרונה – אך לדעתו, הדבר ידרוש תעצומות רבות מצד ממשלת סומלילנד, שתיאלץ לנווט בין הכוחות האזוריים השונים והאינטרסים הסותרים שלהם.

השנייה היא, שמדינות ערב בהובלתה של ערב הסעודית, הכוח הערבי הדומיננטי באזור, יזמו מהלך של משא ומתן בין סומלילנד לממשלת סומליה במטרה לשכנע את סומלילנד לא להתקרב לישראל – בתמורה כנראה לפריווילגיות מסוימות ולהשקעות מפרציות באזור. לפי חוסיין, אפשרות זו פחות סבירה כעת – בעיקר בשל העימות בין סעודיה לאיחוד האמירויות בדרום תימן.

האפשרות השלישית היא שממשלת סומליה תגיב למהלך הישראלי בקמפיינים כנגד ישראל והסכמי אברהם ותנסה לשכנע את השבטים של סומלילנד, או את חלקם, להתרחק מישראל. סומליה אף עשויה לעודד מרידות מקומיות של שבטים בסומלילנד כנגד הנורמליזציה עם ישראל ולנצל את העוינות ההיסטורית בין השבטים המרכיבים את סומלילנד – כאשר סומלילנד בעצמה כבר למעשה החלה להתפרק עוד לפני ההכרה שקיבלה מישראל, עם פרישתם של מספר שבטים שהכריזו על נאמנותם לממשלה המרכזית במוגדישו.

למרות זאת, לפי חוסיין, ההנהגה של שבט אוודאל, שאנשיו היו אלו שהפגינו כנגד הברית עם ישראל, נוטה בסופו של דבר לקבל את המהלך. 

התמיכה של אתיופיה בספרטיזם של סומלילנד עשויה להיות ירייה ברגל – שכן אתיופיה עצמה מלאה בקבוצות אתניות המבקשות להיפרד ממנה עצמה

מה האינטרס של אתיופיה בסומליה?

לפי הפובליציסט הסודאני סאדק א־רזיקי, ישראל איננה היחידה הבוחשת בסומלילנד. מאחורי הקלעים נמצאים אינטרסים כבדי משקל של שחקנית אפריקאית מקומית – אתיופיה.

מאז ההתפצלות של דרום סודאן בשנת 2011, כך רזיקי, הפכה הדחיפה לספרטיזם באזור לכלי מרכזי של עיצוב מדיניות בו. מאז אריתריאה התפצלה מאתיופיה, איבדה זו האחרונה את גישתה לים, שאותה היא נחושה להחזיר לעצמה בכל מחיר. התיאום בין אתיופיה לסומלילנד בעבר היה חזק – והגיע לשיאו בהסכם בשנת 2023 שהעניק לאתיופיה גישה לנמל ברברה. לכן, רזיקי מדגיש, סביר מאוד להניח שאף אתיופיה עומדת מאחורי המהלך של ההכרה בסומלילנד, ושהיא עצמה תכריז על הכרה בקרוב ותיישם מיידית את ההסכם משנת 2023.

מאידך גיסא, התמיכה של אתיופיה בספרטיזם של סומלילנד עשויה להיות ירייה ברגל – שכן אתיופיה עצמה מלאה בקבוצות אתניות המבקשות להיפרד ממנה עצמה. מגפת ההיפרדות עשויה להתפשט גם לאריתריאה ולג'יבוטי – שם האפארים, המחולקים בין מדינות אלו לאתיופיה, מטפחים שאיפות עצמאות; וגם לסומליה, שם אזורים כמו פונטלנד וג'ובאלאלנד נמצאים תחת לחצים רבים ללכת בעקבותיה של סומלילנד ולפרוש מסומליה.

רזיקי מדגיש כי תושבי אזורים אלו מתנגדים אידאולוגית לישראל וגאים בזהותם הערבית והמוסלמית, ועל כן יתנגדו למהלך שכזה. 

אם כן, פרישתה הרשמית של סומלילנד היא מעין כדור שלג עבור האזור, ועשויה להפיל את כל קרן אפריקה למצב של חוסר יציבות, מצב המאיים על מדינות ערב – בייחוד סעודיה, מצרים, תימן וסודאן. עבור מצרים, שביקשה לחזק את היציבות בקרן אפריקה, הפרישה של סומלילנד משמעותה התחזקותה של יריבתה האזורית אתיופיה, שאיתה יש לה עימות הן על השפעה אזורית, הן על מי הנילוס – שקריטיים לביטחון המים של מצרים.

לפי רזיקי, על סעודיה ומצרים לבנות בריתות עם כוחות באזור – בייחוד עם החות'ים בתימן – כדי לעמוד בפני ההשתלטות הישראלית עליו. ישראל מצידה תשאף להגביר את נוכחותה הצבאית באזור כדי לתקוף את החות'ים ולנטרל את יכולותיהם הצבאיות. הנוכחות הצבאית הישראלית באזור תהיה גם בסיס קדמי לתקוף את איראן – הנמצאת מעברו השני של מפרץ עומאן. 

נוכחות ישראלית משני צידי באב אל־מנדב מטרתה גם להבטיח את חירות התנועה באזור ולמנוע את הישנות המצב של מצור על הים האדום, וכן נועדה להפחית את ההשפעה הטורקית באזור

רזיקי מסכם בכך שמה שמתרחש בקרן אפריקה הוא חלק מתוכנית לעצב מחדש את פני האזור. לדעתו, יש להבין כבר את חילופי המשטר בסודאן ב־2019 כחלק מתוכנית זו – המשטר הסודאני היה משטר חזק עם ניסיון אסטרטגי וחזון של שחרור עבור אפריקה כולה, וחילופי השלטון ומלחמת האזרחים נועדו להסיר מכשול זה, שעמד בדרכם של הכוחות שביקשו לפצל את האזור ולהכפיף אותו לאינטרסים שלהם. ואכן, גם סודאן בעצמה עומדת כעת בעקבות מלחמת האזרחים בפני האיום של חלוקה למדינות פורשות זעירות. 

ומה האינטרס הישראלי בתימן?

לבסוף, עבדאללה מערוף, פובליציסט פלסטיני ומנהל המרכז ללימודי אל־קודס באוניברסיטת איסטנבול, מבקש לסקור לעומק במאמרו את האינטרסים הישראליים בתימן. מערוף מזכיר גם הוא את הדיווחים הישראליים על הקשרים הסודיים בין ישראל ל־STC ועל הנכונות של ישראל להכיר בישות הפורשת ברגע שתכריז על עצמאות. מערוף מזכיר גם שזוביידי, מפקד ה־STC, מדבר כבר זמן רב על האפשרות של ברית עם ישראל ושל הצטרפות להסכמי אברהם.

את הדיווחים הישראליים הנלהבים על הכיבושים של ה־STC בדרום תימן יש להבין לדעתו כעידוד ישראלי להקמה של הישות הפורשת – שאותה הכשילה מתקפת הנגד של כוחות הממשלה התימנית בתמיכה סעודית.

מערוף מקשר במפורש גם הוא בין המתרחש בדרום תימן לבין ההכרה הישראלית בסומלילנד – שהתרחשה רק כמה ימים לפני כן. לדעתו, הדבר קשור ככל הנראה לעימות של ישראל עם החות'ים – שליטה ישראלית בסומלילנד ובדרום תימן הייתה מאפשרת כיתור של החות'ים מכל הכיוונים, בהתחשב בכך שמצפון החות'ים גובלים בערב הסעודית, שאיתה החות'ים נמצאים במלחמה. אך האינטרסים הישראליים באזור, הוא מדגיש, גדולים מכך.

לפי מערוף, האינטרס של ישראל הוא לפלג ולפצל את מדינות ערב כדי לנטרל כל התנגדות אפשרית לה באזור

נוכחות ישראלית משני צידי באב אל־מנדב מטרתה גם להבטיח את חירות התנועה באזור ולמנוע את הישנות המצב של מצור על הים האדום, וכן נועדה להפחית את ההשפעה הטורקית באזור. אך יותר מכול, נדמה שהפעולות של ישראל מכוונות כנגד ערב הסעודית. נדמה שהכישלון של ישראל לבסס יחסי נורמליזציה עם ערב הסעודית מובילים אותה לפעול לפי החזון הטראמפי של 'שלום דרך עוצמה' – רוצה לומר, ישראל מבקשת להקיף את אזורי ההשפעה הסעודית כדי ללחוץ עליה להגיע לנורמליזציה.

נדמה גם שהתגובה החריפה של סעודיה בדרום תימן נבעה מהבנה של עובדה זאת. עד כמה הייתה ישראל מושקעת במתרחש בדרום תימן היה ניתן ללמוד מן הדיווחים על האירועים במדיה הישראלית – ההתלהבות בעקבות הכיבושים של ה־STC, ומנגד האכזבה הברורה שהובעה באמצעי התקשורת הישראליים עם הכשלת המהלך על ידי מתקפת הנגד הסעודית.

לבסוף, מערוף מדגיש שלדעתו ההסתמכות של זוביידי על ישראל הייתה טעות קשה. כפי שהמקרה של סומלילנד מלמד, ההסתמכות על ישראל – מדינה מבודדת ושנואה באזור ובעולם, שראש הממשלה שלה מבוקש בהאג בשל פשעי מלחמה – סופה להביא נזק, יותר מתועלת. ואכן, ההכרה של ישראל בסומלילנד לא הייתה פתח לגל של הכרה בין־לאומית, אלא להיפך – הובילה להתנגדות בין־לאומית רבה.

לפי מערוף, האינטרס של ישראל הוא לפלג ולפצל את מדינות ערב כדי לנטרל כל התנגדות אפשרית לה באזור. ישראל, הוא מדגיש, היא האיום העיקרי על הביטחון ועל היציבות באזור, ועל כן כל הפסד לאינטרסים שלה באזור – כולל כישלונו של זוביידי – הוא ניצחון עבור מדינות ערב והאינטרס הקולקטיבי שלהן.