מאז אפריל 2023 ניטשת בסודאן מלחמה אזרחים בין הצבא בראשות שליט המדינה בפועל עבד אל־פתאח אל־בורהאן (البرهان) לבין מיליציית RSF בראשות סגנו לשעבר מוחמד חמדן דגאלו, המוכר כחמידתי (حميدتي). המלחמה מתאפיינת בפגיעה חסרת תקדים באוכלוסייה האזרחית: למעלה מ־150,000 אזרחים נהרגו, כ־12 מיליון הוגלו מבתיהם, ואזורים שלמים הפכו לגיהינום בשל שימוש תכוף במדיניות הרעבה, בעיקר מצד RSF.
לאורך המלחמה חלו מספר תהפוכות ביחסי הכוחות. עם תחילת הקרבות הצליחה RSF להשתלט על אחוז ניכר מהמדינה, כולל על הבירה ח'רטום. בשנה החולפת השתנה המומנטום לטובת הצבא, שאף הצליח בחודש מרץ להשתלט מחדש על ח'רטום ולהסיר את המצור מעל ערים נוספות. אל־בוראהן הוזמן אז לביקור בסעודיה ולפגישה עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן במטרה לשדר שהסדר הושב על כנו.
באותה עת התקבל הרושם שהקרבות עשויים להתכנס לכדי הכרעה, אלא שהשבועות האחרונים סימנו תפנית נוספת. ב־26 באוקטובר פלשו כוחות RSF אל העיר אל־פאשר, בירת צפון דרפור, וכך השלימו את השתלטותם על מחוז דרפור שבמערב המדינה.
הכיבוש צפוי לפתוח בפני RSF קווי אספקה חשובים מהמדינות השכנות – צ'אד, דרום סודאן והרפובליקה המרכז אפריקאית – שיאפשרו למיליציה להתבסס בדרפור ואולי אף להכריע את הקרבות במחוזות קורדופן וצפון קורדופן.
האלימות הקשה הופעלה בין היתר בשל הריכוז הגבוה של תושבים מהקבוצה האתנית Zaghawa, שלוחמי RSF ידועים באכזריותם כלפיה
מאורעות כיבוש אל־פאשר כללו את הטבח המדמם ביותר שהתרחש מאז פרוץ המלחמה. כוחות RSF, אשר הטילו מצור על העיר מאז אפריל 2024, השתלטו עליה לבסוף ב־26 באוקטובר השנה, ומיהרו להוציא להורג למעלה מאלפיים תושבים. חלק מהלוחמים תיעדו את מעשי הטבח בשידור חי וצולמו רוקדים מסביב לגופות. בסרטון מאומת, שגרף תשומת לב מיוחדת, נשמע לוחם RSF מצהיר בפני קורבן עתידי, "אני לא ארחם עליך… אנחנו כאן במטרה להרוג".
אולם ייתכן שכיבוש אל־פאשר יתגלה בדיעבד דווקא כתחילת הסוף של המיליציה. תמונות הזוועה מהטבח הצליחו, אולי לראשונה, לגייס קשב עולמי לזוועות המלחמה, ואף הביאו את דונלד טראמפ להכריז, לבקשת יורש העצר הסעודי, על כוונתו לפתור את המשבר.
יותר ויותר גורמים בתוך סודאן ובקהילת זכויות האדם מבקשים לנתב את המודעות הגוברת למלחמת האזרחים לכיוון אחד: פיזור הערפל מסביב לברית בין RSF לפטרונית הסמויה שלה – איחוד האמירויות – במטרה להכריח את המדינה המפרצית לפעול ברצינות לסיום המלחמה.
טבח ידוע מראש
אל־פאשר היא העיר הגדולה והחשובה בצפון דרפור. ערב המלחמה חיו בה כ־900 אלף תושבים, אולם במהלך המצור ירד המספר לכ־250 אלף. מדיווח של העיתונאי הסודאני יוסף בשיר (بشير) במגזין הבין־ערבי דרג', עולה שהמצור נמשך חודשים ארוכים וכלל 267 קרבות, שבמהלכם נהרגו אלפים מלוחמי המיליציה. תוך כדי המצור הפעילו חיילי RSF אלימות קשה נגד האוכלוסייה האזרחית, פגעו בתשתיות מים ותקפו משאיות סיוע בעזרת רחפנים.
כבר בנובמבר 2023, עוד לפני תחילת המצור, הזהירו שורה של מומחים בין־לאומיים מפני האלימות הקשה שתתפרץ אם העיר תיכבש. "בחודשים האחרונים תיעדו משקיפים בין־לאומיים מתקפות נרחבות ועקביות של RSF נגד אזרחים, שכללו הרג המוני, חטיפה לעבדות ואונס, בעיקר כלפי אוכלוסיות שאינן ערביות", פתח הדוח. "קיימת סכנה מוחשית ש־RSF ימשיך לבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות באל־פאשר, משום שיש בה מספר גבוה של קורבנות פוטנציאליים שלכודים בעיר ללא נתיב מילוט". לאורך המצור שבו ועלו אזהרות מסוג זה.
ואכן, הפשיטה על העיר כללה שורה של מעשי זוועה, כולל דיווחים על קורבנות שנדרשו לחפור לעצמם את הקבר בטרם הוצאו להורג, וטבח אכזרי במיוחד של למעלה מ־450 חולים ופצועים בבית החולים הסעודי שבעיר. האלימות הקשה הופעלה בין היתר בשל הריכוז הגבוה של תושבים מהקבוצה האתנית Zaghawa, שלוחמי RSF ידועים באכזריותם כלפיה.
הרכיב האתני של האלימות תופס את מרבית הקשב של ארגוני זכויות האדם, אולם יש להקדיש תשומת לב מיוחדת גם לאלימות המגדרית שהמיליציה אחראית לה. במהלך המצור על אל־פאשר דווח על עשרות נשים שנעצרו, רוכזו במחנות בשולי העיר, וחותנו עם לוחמי המיליציה במסגרת נישואים בכפייה. לפי ההערכות, המקרים שתועדו הם רק אחוז קטן ממספר אירועי האלימות המינית שהתרחשו בפועל, והדבר נכון הן לימי המצור והן למאורעות הפשיטה על העיר.
התבססות בשטח תשפר את סיכוייה של RSF לשרוד בזירה הפוליטית לאחר סיום הלחימה, אף שעד כה סירב אל־בורהאן לדון בכך
הפוליטיקה שמאחורי המצור
כדי לנהל מצור במשך למעלה מ־500 יום נדרשו ל־RSF סיוע לוגיסטי נרחב ומקורות מודיעיניים. מנהיג הארגון חמידתי השיג משאבים אלו בעזרת טיפוח קשרים עם מיליציות ערביות בדרפור. אחד האירועים שמדגימים את יכולות התמרון הפוליטי של חמידתי בהקשר זה הוא המהלך להקמת ממשלת צללים בניירובי בפברואר האחרון תחת השם: ממשלת ה"תאסיס" (ייסוד, הקמה מחדש).
סקירה של המרכז הערבי למחקרי מדיניות הממוקם בדוחא, טוענת שעל אף שממשלת התאסיס כשלה לחלוטין בזירה הבין־לאומית, הייתה לה חשיבות בגיוס האופוזיציה הדרפורית: עבד אלעזיז אל־חלו, שמונה לסגנו של חמידתי, אל־האדי אידריס, שמונה למושל דרפור, ויתר בעלי התפקידים באותה ממשלה, הם אנשי אופוזיציה ומנהיגי מיליציות דרפוריים שהתגלו כבני־ברית יעילים. הגורמים המקומיים סיפקו ל־RSF סיוע לוגיסטי ומידע מודיעיני שהיה קריטי לכיבוש אל־פאשר.
לאחר השלמת ההשתלטות על דרפור, יש לממשלת התאסיס הזדמנות לפתח מוסדות של ממש ולאתגר את השלטון המרכזי של אל־בורהאן. התבססות בשטח תשפר את סיכוייה של RSF לשרוד בזירה הפוליטית לאחר סיום הלחימה, אף שעד כה סירב אל־בורהאן לדון בכך. מסקירת המרכז הערבי למחקרי מדיניות עולה אפוא שחרף התנגדות שני הצדדים לרעיון של חלוקת סודאן בין הצבא למיליציה, ייתכן שהמציאות בשטח תכתיב פתרון זה.
המעורבות האמירותית בכיבוש אל־פאשר
אסטרטגיית המצור האכזרית ושורת הבריתות המקומיות של RSF היו מרכיבים משמעותיים בהכרעת המערכה בדרפור, אך הן לא היו יכולות להספיק לבדן נגד מטוסי הקרב והמשאבים של צבא סדיר. כדי לכבוש את אל־פאשר נדרשה למיליציה גם אספקה שוטפת של ציוד צבאי מתקדם.
שורה של תחקירים בתקשורת הבין־לאומית ובגופי האו"ם חשפו בתקופה האחרונה את אחד המקורות המרכזיים של ציוד זה: איחוד האמירויות. המדינה המפרצית מצידה מכחישה כל קשר ומצהירה על מחויבותה להשכנת שלום ולסיום המלחמה.
מאמר נוקב של המשפטנים מועתסם עלי (Ali) ויונה דיימונד (Diamond) ממרכז ראול ולנברג לזכויות אדם, שהתפרסם במגזין הבין־לאומי Foreign Policy, ניסה לפזר את הערפל לגבי המעורבות האמירותית במלחמה. מהמאמר עולה שאיחוד האמירויות אחראית לאספקת נשק כבד, רחפנים ומערכות ניווט באמצעות משלוחים אוויריים תכופים ובלתי־מפוקחים לשדה תעופה בצ'אד הסמוך לגבול עם דרפור.
מאותו שדה תעופה האמירותיים גם מפעילים בעצמם רחפנים מתקדמים ומעבירים מודיעין למיליציה, כפי שנחשף בין היתר בתחקיר הניו יורק טיימס בנושא.
חברה אמירותית עוסקת בגיוס שכירי חרב ל־RSF, כולל לוחמים קולומביאנים ואוקראינים שתועדו במצור על אל־פאשר, וחברת ייעוץ שבבעלות נשיא האמירויות ארגנה לחמידתי מסע דיפלומטי באפריקה במטרה לגייס תמיכה
איחוד האמירויות כאמור מכחישה את הטענות, ומציגה את שדה התעופה בצ'אד כמרכז רפואי. הסוואת משלוחי נשק כסיוע הומניטרי היא נוהג אמירותי קבוע, כפי שנחשף לאחרונה בתחקיר הוול סטריט ג'ורנל. המדינה המפרצית סירבה לשתף פעולה עם חקירת האו"ם בנושא הברחות הנשק, ובחקירה נוספת של הארגון התגלו טיסות אמירותיות שנעלמו באורך פלא מהרדאר, לצד טיסות ללא נתוני המראה מתועדים.
האמירויות משמשת גם תשתית לוגיסטית ל־RSF. אחיו של חמידתי מנהלים אימפריה כלכלית באיחוד האמירויות ומנתבים את הכנסותיהם בחזרה לארגון; חברה אמירותית עוסקת בגיוס שכירי חרב ל־RSF, כולל לוחמים קולומביאנים ואוקראינים שתועדו במצור על אל־פאשר, וחברת ייעוץ שבבעלות נשיא האמירויות ארגנה לחמידתי מסע דיפלומטי בין מנהיגי מדינות באפריקה במטרה לגייס תמיכה ל־RSF.
עלי ודיימונד סבורים שניתן להסביר את המעורבות האמירותית בסודאן במונחים אימפריאליים. איחוד האמירויות שואפת להבטיח גישה למשאבי הטבע של סודאן, ובראשם מכרות הזהב, תוצרי החקלאות המקומית, צאן ובקר סודאני וכן גישה לנמלי הים האדום. זאת בין היתר כחלק מההתבססות האמירותית כאימפרייה בתחום סחר הזהב ומעורבותה בתהליכי הכרייה בכל רחבי אפריקה. אולם בפועל, קיימים שורשים עמוקים יותר לקשר בין האמירויות ל־RSF.
תולדות הברית בין איחוד האמירויות ל־RSF
כבר בשנת 2019 ניסתה העיתונאית הסודאנית שמאיל א־נור (النور) להבין מדוע איחוד האמירויות מממנת את RSF ומסייעת לה בזירה הבין־לאומית. היא פרסמה את מסקנותיה במאמר פוקח עיניים במגזין העצמאי אל־ערבי א־ספיר.
RSF הוקמה כמיליציה בשירות הנשיא הסודאני המודח עומאר אל־בשיר, ועוצבה בהתאם לצרכיו הפוליטיים. לקראת סוף העשור הקודם התחיל המנהיג להתקרב למדינות המפרץ כדי למצוא מקורות מימון למדינה במקום הנפט הדרום־סודאני שאבד. בתוך כך, הוא הצטרף לקואליציה המפרצית שלחמה נגד החות'ים ושלח את אנשי RSF לתימן. כך נוצרו הקשרים הראשונים בין המיליציה לאיחוד האמירויות.
בהמשך נקט אל־בשיר צעדים נוספים כדי להתחבב על האמירויות ועל סעודיה. הוא התחיל להשתמש ברטוריקה עוינת כלפי האחים המוסלמים ופיטר רבים מאנשי הדת במדינה. עד היום הפעילות נגד האחים המוסלמים משמשת עבור האמירויות תירוץ למעורבותה בסודאן. לבסוף, הצטרפות אל־בשיר להסכמי אברהם וכינון יחסים עם ישראל נתפסו בעיניי המפרציות כצעד בונה אמון.
התמיכה האמירותית ב־RSF נבעה לטענתה מהדומיננטיות של המיליציה באזור מכרות הזהב, המינרלים והמתכות שבמדינה
ב־2017 ביקשה איחוד האמירויות להגדיל את מעורבותה במלחמה בתימן ופנתה ל־RSF דרך אל־בשיר לשם גיוס שכירי חרב סודאנים. מנהיג המיליציה לא אכזב וסיפק אלפי חיילים שנשלחו לתימן ישירות ממחנות אימונים בדרפור. העסקה המוצלחת חזרה על עצמה שוב ב־2018, הפעם במסגרת המעורבות האמירותית במלחמת האזרחים בלוב.
הניסיונות המוצלחים מבחינת איחוד האמירויות הביאו לבסוף לרקימת קשר ישיר עם RSF ללא צורך בתיווך הנשיא.
א־נור מבקשת להזכיר את המתיחות שנוצרה בממסד הצבאי בסודאן עם הדחת אל־בשיר באפריל 2019. השאלה הבוערת באותם ימים, שגם שימשה לבסוף כטריגר לתחילת מלחמת האזרחים באפריל 2023, הייתה מידת השילוב של RSF בצבא הסודאני. איחוד האמירויות, ובאותה עת גם סעודיה (ששינתה מאז את העדפותיה), היו תומכות נלהבות של שילוב RSF בצבא, אפילו אם משמעות הדבר היא פירוק הצבא הלאומי. מצרים, שראתה ב־RSF איום פוטנציאלי, הובילה את ההתנגדות למהלך.
ב־2019, כמו היום, איחוד האמירויות הציגה את עמדותיה כנובעות מהתנגדות לתנועת האחים המוסלמים, אלא שא־נור אינה מתרשמת מהטיעון האידאולוגי. התמיכה האמירותית ב־RSF נבעה לטענתה מהדומיננטיות של המיליציה באזור מכרות הזהב, המינרלים והמתכות שבמדינה. דיווחים על כמויות גדולות של זהב ומתכות שמוברחות מדי שנה מהמכרות, מעידים שאיחוד האמירויות זוכה ככל הנראה לתמורה נאה על תמיכתה במיליציה.
לשותפות העמוקה בין איחוד האמירויות ל־RSF יש לפיכך יסוד אימפריאלי עמוק, כפי שטענו עלי ודיימונד, אולם היא מבוססת גם על שנים ארוכות של שותפות צבאית ועסקית. האמון ההדדי הוא זה שדוחף את איחוד האמירויות לסכן את מעמדה הבין־לאומי במטרה להגן על המיליציה.
המדיניות האינטרסנטית של הקוורטט
במקביל לקשריה הענפים עם RSF, התברגה איחוד האמירויות בתפקיד אסטרטגי כאחת מארבע המדינות המרכיבות את הקוורטט הבין־לאומי לעצירת המלחמה (יחד עם סעודיה, מצרים וארצות הברית). גוף בלתי־נבחר זה מחזיק מבחינה מעשית בכל הסמכויות של הקהילה הבין־לאומית הקשורות להתערבות במלחמה בסודאן.
אף שבימים האחרונים הביע אל־בורהאן נכונות חריגה לשתף פעולה עם הקוורטט, לאורך המלחמה היו יחסיו עם הגוף מתוחים למדי. ב־18 באוקטובר לדוגמה, הצהיר שמדינתו "לא תסכים לנהל משא ומתן [לסיום המלחמה] עם אף גורם – גם לא עם הקוורטט", וב־23 בנובמבר חזר בו מהנכונות לדון בהצעות כשקבע שיוזמת הפשרה הנוכחית של הקוורטט היא "הגרועה ביותר עד כה".
ההסתייגות העקבית של אל־בורהאן מיוזמות הקוורטט, טוען העיתונאי הסודאני יאסר יוסף איבראהים באל־ג'זירה, נובעת מהניסיון החוזר ונשנה של המתווכות ליצור הקבלה בין חיילי הצבא הסודאני לחיילי RSF. במקביל לכך, אל־בורהאן למוד ניסיון משורה של התערבויות זרות הרות אסון בפוליטיקה הסודאנית בעשורים האחרונים.
במקרה של ארצות הברית אבראהים מבחין שההצהרות מעורפלות יותר. נוכח זאת, אל־בורהאן ואנשיו עדיין חוששים שהקוורטט מתכנן לכפות על המדינה פיצול נוסף
כשאל־בורהאן בוחן לעומק את הצעות הקוורטט, איבראהים מסביר, הוא מזהה שהכיוון הכללי שלהן הוא חלוקה נוספת של המדינה. בפעם הקודמת, כשדרום סודאן התפצלה מהמדינה, נותרה סודאן ללא עתודות הנפט, שהיו 75% מהכנסותיה. כעת סודאן עלולה להפסיד גם את מכרות הזהב והמחצבים שבמערב המדינה.
בתוך הקוורטט, מצרים היא בעלת הברית החשובה ביותר של אל־בורהאן, התומכת העיקרית בעיקרון שלמות סודאן והמתנגדת הבולטת ל־RSF. ביקורו של אל־בורהאן במצרים באוקטובר היה ניסיון לערוך תיאום עמדות לגבי יוזמות סיום המלחמה של הקוורטט. בעקבות הפגישה, הדגיש הנשיא המצרי עבד אל־פאתח א־סיסי את דבקותו בעיקרון שלמות סודאן, וגינה את ממשלת התאסיס של חמידתי ואת שותפיו מדרפור.
סעודיה, שכזכור תמכה בעבר בשילוב RSF בצבא הסודאני, שינתה מאז את עמדותיה. בהצהרה רשמית במרץ 2025 הודיע משרד החוץ הסעודי על גינויו לממשלת התאסיס, והכריז אף הוא על תמיכה בשלמות סודאן. במקרה של ארצות הברית לעומת זאת, אבראהים מבחין שההצהרות מעורפלות יותר. נוכח זאת, אל־בורהאן ואנשיו עדיין חוששים שהקוורטט מתכנן לכפות על המדינה פיצול נוסף.
המשתנה החסר בניתוחו של אבראהים הוא העמדה האמירותית. איחוד האמירויות אומנם אינה יכולה להרשות לעצמה להתבטא גלויות נגד אל־בורהאן ובעד פיצול המדינה, אולם כפי שהבחינו עלי ודיימונד, היא המדינה שמונעת פעם אחר פעם מהקוורטט לנסח עמדה קוהרנטית נגד RSF שתביא לעצירת המלחמה. במקום זאת, האמירותים מעכבים את הדיונים ואת ההחלטות ותורמים ליצירת מראית עין של איזון בין כוחות הצבא לכוחות המיליציה.
משיכת הזמן של איחוד האמירויות
בהיעדר יכולת לתמוך פומבית ב־RSF, האמירותים מסתירים את מדיניותם בשורה של הסחות דעת. הראשונה היא יצירת רושם של מאבק נגד "האסלאם הפוליטי", או באופן ספציפי – נגד תנועת האחים המוסלמים בסודאן. האסלאם הפוליטי הוא דמון יעיל שניתן לשלוף כדי להוסיף צידוק לכל פעולה מדינית.
הסחת הדעת השנייה היא התמקדות בחזון חסר סיכוי להקמת ממשלת טכנוקרטים א־פוליטית שתיבחר בהסכמה רחבה ותשים קץ לסכסוך. חזון אוטופי זה מאפשר לדחוק הצידה את הפתרונות הריאליים הדורשים לשתף פעולה עם השחקנים הקיימים, גם אם אינם מושלמים. שתי הדרכים מתלכדות לכדי פוליטיקה אמירותית של משיכת זמן.
בצידוקים של מאבק באסלאם הפוליטי, הצהרת הקוורטט רומזת שהצבא הסודאני והעומד בראשו לא יוכלו להיות חלק מהממשלה שתקום לאחר המלחמה
הדוגמה הבולטת ביותר לאותם דפוסי ההתנהלות בהקשר הסודאני עולה מתחקיר של העיתונאי ז'וליאן פקה (Pecquet) במגזין הצרפתי The Africa Report. פקה מדווח על פגישה רוויית מתחים שהתקיימה ימים ספורים לפני כיבוש העיר אל־פאשר בשולי העצרת הכללית של האו"ם בין שרי החוץ של הקוורטט.
במהלך הפגישה דנו הצדדים בגימורים האחרונים של תוכנית שגיבשו להפסקת אש בסודאן. המצרים והסעודים דרשו אז להוסיף להצהרת הסיום קריאה להסרת המצור מעל אל־פאשר ולגינוי של אירוע שבו הפציצו כוחות RSF מסגד והרגו 75 מתושבי העיר. אולם האמירותים, שהתנגדו לשתי התוספות, פוצצו את הדיון וביטלו את היוזמה כולה.
שבועיים קודם לכן, מפת דרכים שפרסם הקוורטט לסיום המלחמה כללה פסקה עם טביעת אצבע אמירותית מובהקת. לפי הפסקה, לאחר שתושג הפסקת האש תוקם "ממשלה עצמאית ואזרחית בהסכמה עממית נרחבת". הפסקה ממשיכה ומדגישה כי "אסור שהעתיד של סודאן ייקבע על ידי קבוצות אלימות וקיצוניות המקושרות לאחים המוסלמים". לפי פקה, הכוונה בשורה זו היא למפלגה האסלאמיסטית NCP של הנשיא המודח עומאר אל־בשיר, שכיום מסייעת לצבא הסודאני במלחמה.
כלומר, בצידוקים של מאבק באסלאם הפוליטי, הצהרת הקוורטט רומזת שהצבא הסודאני והעומד בראשו לא יוכלו להיות חלק מהממשלה שתקום לאחר המלחמה. הדרישה להרחיק את כל הצדדים המעורבים בסכסוך מהפתרון העתידי אינה ריאלית, ובפועל מביאה להארכת המלחמה. המקרה של אל־פאשר הוא דוגמה חריגה באכזריותה לכך: במקום לפעול להסרת המצור ולמנוע את הטבח, מסמסה איחוד האמירויות את התהליך והביאה לאסון שתוצאותיו ידועות.
מפת דרכים אמיתית לסיום המלחמה
המשפטנים מועתסם עלי ויונה דיימונד סבורים שכדי להביא לסיום המלחמה, הקהילה הבין־לאומית צריכה לנטוש את האיזון המדומיין ולפעול בצורה נחרצת יותר נגד RSF. בראש ובראשונה, לדבריהם, צריך בית הדין הפלילי הבין־לאומי להגיש כתבי אישום נגד מנהיגי המיליציה. באותה עת גם האינטרפול צריך להוציא צווי מעצר לבכירי RSF. כך תנצל הקהילה הבין־לאומית את הצורך של המיליציה בהכרה כדי לבודד אותה מדינית ולהגביל את יכולות המימון שלה.
אף שצעדים אלה נראים סמליים, וקשה להאמין שבפני עצמם ירתיעו את המיליציה, חשיבותם נובעת מכך שהם יסמנו בחירת צד ברורה של הקהילה הבין־לאומית וגמילה מהצורך לגנות את שני הצדדים הלוחמים. כך, גם אם חמידתי עצמו לא יירתע מצו המעצר של האג, ייתכן ששותפותיו בעולם יחששו לשתף עימו פעולה כדי שהקלון לא ידבק בהן.
אולם פעולות ישירות נגד RSF לא יספיקו. כדי להביא לשינוי אמיתי, עלי ודיימונד טוענים, יש להבהיר לאיחוד האמירויות את אחריותה לרצח העם בסודאן. השניים מציעים לאיים על האמירותים בהקפאת נכסים, כולל קרן העושר הלאומית וקבוצת הכדורגל מנצ'סטר סיטי שבבעלותה של משפחת השליט. האמירותים יידרשו לעצור את תמיכתם במיליציה ולהתחיל לפעול ברצינות לקידום הסדר. הצהרות וגינויים, המשפטנים מבהירים, כבר לא יספיקו בשלב זה.
