האם שינוי פוליטי בישראל יכול להוביל למהפך בחברה הפלסטינית?

הדיון הציבורי בחודש האחרון התמקד בהסכם המסגרת שנחתם בין מועצת השלום לבין חמאס בסוף חודש יולי: התפרקות מוסכמת של חמאס מנשקו בתמורה לנסיגה ישראלית חלקית. גם אם סיכויי יישומו אינם ברורים, המאמרים החדשים בפורום לחשיבה אזורית מעלים שאלה רחבה יותר: אילו תנאים יכולים לאפשר שינוי פוליטי פלסטיני אמיתי, ובפרט בעזה?

האשמה נפוצה בישראל תולה את האחריות לשינוי הפוליטי בעזתים וקובעת כי עצם העובדה שלא פרצה התקוממות נגד חמאס בעזה מספיקה לקבוע כי השינוי אינו אפשרי, והתמיכה בחמאס היא בחירה מודעת של העזתים כולם. הפרשן הפלסטיני ג'אסר אבו מוסא מבקש להפוך על ראשה את ההאשמה הזו ואת הדרישה המוצגת לעזתים למרוד.

אבו מוסא מזכיר את תנאי המחיה הבלתי־אפשריים הקיימים בעזה – מצור, מחסור קיצוני ורעב, הרס פיזי וחברתי וכמובן הפצצות וירי בלתי־פוסקים. בתנאים שבהם עצם ההישרדות היומיומית אינה מובטחת, קשה לצפות להתארגנות פוליטית ממושכת.

ולמרות זאת, אבו מוסא מזכיר כי בעבר יצאו תושבי הרצועה למחאות נגד חמאס – ב־2019 ושוב במהלך המלחמה ב־2025 – אך אלה דוכאו באלימות. מחאת "רוצים לחיות" ב־2019 והמחאה נגד השחיתות ובעד סיום המלחמה מעולם לא קיבלו את ההזדמנות להבשיל לתנועות פוליטיות שהיו יכולות לקדם שינוי מהותי. במקביל לכך, לעיתים אימצה ישראל את ההפגנות כהוכחה לצדקת המלחמה, במקום להגן על המוחים או להציע להם אופק פוליטי אחר. כך נוצרת מלכודת: חמאס מדכא ביקורת מבפנים, ואילו המלחמה והרס המוסדות האזרחיים מרסקים בדיוק את הכוחות שיכולים היו להציע לו חלופה.

לכן, לטענתו של מוסא, אם המטרה היא להחליש את חמאס פוליטית ולא רק צבאית, אין די בהפעלת כוח. נדרשים הפסקת לחימה ממשית, הגנה על אזרחים ופעילים, חופש תנועה ותקשורת, שיקום, תמיכה בחברה אזרחית ומסגרת שלטונית פלסטינית בעלת לגיטימציה. רק כאשר תושבי עזה יוכלו להאמין שהתנגדות לחמאס מובילה לחיים בטוחים יותר – ולא לעוד כאוס, נקמה והרס – יכול להיווצר שינוי פוליטי של ממש.

דרך עדויות של תושבות הרצועה, מוסטפא מציג חוסר אמון עמוק בחמאס, במיליציות ובמסגרות שיוכתבו מבחוץ

בהמשך ישיר לטענתו של אבו מוסא שלפיה אין לצפות מתושבי עזה לאתגר שלטון חמוש בלי ביטחון, ארגון וחלופה פוליטית אמינה, העיתונאי העזתי אחמד מוסטפא מראה כיצד חמאס, ישראל והכוחות האזוריים קובעים את ההסדרים ליום שאחרי מעל ראשיהם של תושבי עזה. בזמן שחמאס מנהלת משא ומתן על פירוק נשקה ועל מעמדה העתידי, וישראל מחמשת מיליציות פלסטיניות חלופיות, הוויכוח בין החמושים מחמיץ את מי שמשלמים את מחיר המלחמה ואינם שותפים להחלטות על השלטון העתידי.

דרך עדויות של תושבות הרצועה, מוסטפא מציג חוסר אמון עמוק בחמאס, במיליציות ובמסגרות שיוכתבו מבחוץ. העדויות מבטאות גם כעס על כך שהעזתים הופכים ל"נשק האמיתי" ולסמל של עמידה איתנה, בעוד חייהם, ביטחונם וזכותם להשתתף בקביעת עתידם נותרים משניים. השאלה אינה רק למי תהיה הזכות לשאת נשק ולכפות את רצונו על הציבור, אלא האם יקום סדר פוליטי חדש שבו יוכלו האזרחים להשפיע באמת על עתידם.

כישלון המאבק המזוין

אם אבו מוסא מסביר מדוע אי־אפשר לצפות מתושבי עזה לבדם להפיל את חמאס, ואחמד מוסטפא מזהיר מפני החלפת שלטון חמוש אחד באחר, איל ספיר מציע לקרוא את ההסכמה העקרונית לפירוק הנשק דווקא כהזדמנות פוליטית. לדבריו, אין מדובר בהכרח בכניעת חמאס או בהיעלמותה מן הזירה: התנועה עשויה לנסות להמציא את עצמה מחדש כשחקן פוליטי ולשמר השפעה גם לאחר שתוותר על מנגנוני שלטון ועל הנשק הכבד.

ספיר טוען כי מפת הדרכים של מועצת השלום, על כל כשליה וחולשותיה, מספקת בכל זאת הזדמנות לקידום שלטון ראוי יותר ברצועה באמצעות ועדת הטכנוקרטים. ספיר מציג עמדות מהעולם הערבי ומהחברה הפלסטינית שמצדדות בהסכם וטוענות כי אם הוא יגבר על המכשולים הרבים שבדרך ליישומו – ובראשם ההתנהלות הישראלית – ניתן להסתכל עליו כשינוי בעמדת חמאס וכטרנספורמציה של התנועה, שיכולה לקדם שלטון עצמי פלסטיני ברצועה בעל לגיטימציה רחבה יותר מבעבר.

מעבר לכך, הוא מעלה את האפשרות שההסכמה של חמאס למפת הדרכים היא הודאה בכישלון המאבק המזוין ובניצחון מובהק למחנה המאבק המדיני בזירה הפוליטית הפלסטינית, שיוכל כעת ליישם את גישתו ברצועה. אולם קשה לקבל עמדה כזו כאשר מחנה המאבק המדיני, שמצופה ממנו להביא את השינוי, כולל למעשה רק את פתח והרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, הנהגה מיושנת שאיבדה כל לגיטימציה ושאין לה כלל נוכחות בעזה.

אם כך, כיצד ניתן לצפות מהסכם כזה להתממש כאשר אין בפועל מנהיגות פלסטינית שמסוגלת להוציא ממנו את המיטב?

החלשת חמאס אינה זהה לדמוקרטיזציה של עזה. פירוז ושיקום עשויים להיות צעדים חשובים, אך ללא ביטחון, חופש התארגנות ואופק מדיני, הם אינם מבטיחים צמיחה של כוח פלסטיני חדש

טענה זו מודגשת ביתר שאת במאמרו של איתי מלאך, המציג את חוסר המנהיגות בעזה כחלק ממשבר רחב וארוך טווח בתנועה הלאומית הפלסטינית: בגדה המערבית, במדינות ערב ובפזורה בעולם המערבי. כל אחד מן המוקדים הללו היה בשלב מסוים ליבו של המאבק הפלסטיני בישראל ובכיבוש: מדינות ערב והפליטים שבהן עד שנות השמונים; הגדה המערבית באינתיפאדה הראשונה והשנייה, ועזה בשנות שלטון חמאס ובמלחמה האחרונה.

מלאך מצביע על הישגים בולטים של הפזורה הפלסטינית במערב ושל מדינות הדרום הגלובלי בזירה הדיפלומטית, המשפטית והציבורית. אולם גם לפזורה, על כל חוזקותיה, אין יכולת להביא לשינוי בשטחים הפלסטיניים עצמם. ההנהגות בגדה ובעזה, שלקו בשחיתות, דכאנות וחוסר חיבור לציבור ולתפוצות, אינן מצליחות לנצל את התמיכה המגוונת הזו ולהפוך אותה לכלי פוליטי של ממש.

כוח חשוב נוסף שמלאך מציג הוא מדינות הדרום הגלובלי, שתמכו במאבק הפלסטיני במלחמה הנוכחית. בשעה שבמשך עשרות שנים היה מוקד המאבק מחד גיסא במדינות ערב – איראן וטורקיה – ומאידך גיסא במדינות המערב, כיום – ובדומה לשנות השישים והשבעים – ממשלות ותנועות אנטי־קולוניאליות ואנטי־מערביות מחדשות את השותפות ואת הפעילות למען המטרה הפלסטינית בתקשורת, במוסדות בין־לאומיים ואף בבתי הדין בהאג. המאמצים האלו, בהובלת דרום אפריקה והשלטון הקודם בקולומביה, עשויים להשפיע על המדיניות הישראלית, אך בינתיים נראה שבאופן מוגבל בלבד.

לאור זאת, מעמדם של הפלסטינים במערב אפשר להם לקדם מאבק אקטיבי יותר מאשר המאבק של ההנהגות האזוריות וכן של המדינות שתומכות במאבק הפלסטיני, ולנצל את מבני הכוח של החברה המערבית כדי להיאבק בתמיכה שלה בישראל. אולם גם לפזורה במערב, על כל חוזקותיה, אין יכולת להביא לשינוי בשטחים הפלסטיניים עצמם. המשבר העמוק של התנועה הלאומית הפלסטינית והמחסור בהנהגה מאחדת וכריזמטית מותירים כל הזדמנות משמעותית למאבק פוליטי בלתי־ממומשת.

מן המאמרים הללו עולה כי החלשת חמאס אינה זהה לדמוקרטיזציה של עזה. פירוז ושיקום עשויים להיות צעדים חשובים, אך ללא ביטחון, חופש התארגנות ואופק מדיני, הם אינם מבטיחים צמיחה של כוח פלסטיני חדש. השאלה היא אילו תנאים יכולים לאפשר את יצירתו של מרחב כזה.

הישרדות קודמת לתקווה

משבר ההגירה בסאוטה והמחאות שקדמו לו במרוקו מציעים דרך לחשוב על התנאים שבהם מחאה עשויה לצמוח: התקוממות עממית אינה פורצת בהכרח בשפל המדרגה, אלא לעיתים דווקא כאשר נפתח אופק לשינוי שעדיין אינו מתממש. במאמרה אילת לוי מראה כי תנופת פיתוח והשקעה בפרויקטים ראוותניים שלא לוותה בשיפור מספק ברמת החיים ובתעסוקה, העמיקה מצוקות ותסכול. דפוס דומה אפשר לזהות גם בהיסטוריה הפלסטינית: התקוות שעורר תהליך אוסלו וקריסתו וכן מחאת "רוצים לחיות" בעזה בשנים 2018–2019, התקיימו בתקופות שבהן התעצם השיח על הסדרה ושיפור המצב.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד כי כל עוד הימין הקיצוני והלאומני שולט בישראל, ושואף לממש את החזון להחרבה של עזה וגירוש תושביה, התגובה היחידה שמצופה מהעזתים היא מאבק על החיים, הישרדות והיאחזות בקרקע. האבסורד הוא שהחזון הזה מגיע דווקא כשחמאס מוותר על עוד ועוד מדרישותיו, לפחות על הנייר.

ספיר למשל מצטט טענות שלפיהן מדובר בפועל בכניעה מוחלטת של חמאס לדרישות הישראליות מחשש שישראל תמשיך בכתישת הרצועה ובהרג תושביה ללא כל הישג שתנועת חמאס תוכל להציג לעמה. אולם אף על פי כן, ישראל כיום ממשיכה להתנגד להסכם, וממשלת נתניהו ממשיכה לסרב לביצועו ולנסות לעכבו. הדבר מעלה את השאלה – מה התנאים שבהם, אם בכלל, תסכים ישראל סוף סוף לסגת מהרצועה?

לפי רבים בימין הישראלי, אין שום תנאים כאלה. מבחינתם, המלחמה נועדה להמשיך עד לגירוש תושבי הרצועה, כיבוש שטחה והקמת התנחלויות. אולם במצב כזה, מטבע הדברים, אין לחמאס כל אינטרס להיכנע, להתפרק מנשקו או להציג ויתור כלשהו. לפיכך, העמדה המקסימליסטית הישראלית מעודדת במובהק מקסימליזם (במובן מסוים) גם מצד הפלסטינים, שלא יהיה להנהגתם מה להפסיד. 

המציאות והרצונות של השחקנים הפוליטיים אינם סטטיים – ההתנהלות של ישראל היא הגורם המרכזי שמשפיע על המציאות כיום, וכל שינוי עשוי להפעיל שרשרת השלכות בלתי־צפויות

בחירות בישראל: שינוי פוטנציאלי

אולם מה יקרה אם יהיה שינוי משמעותי בשלטון בישראל, ותעלה ממשלה (למשל בראשות גדי איזנקוט) שתפעל אחרת? 

גם נפתלי בנט וגם גדי איזנקוט, המועמדים הבולטים של "גוש השינוי" לראשות הממשלה, נמנעים מהצגת מדיניות ברורה כלפי עזה. שניהם מתמקדים בשינויים פנים־ישראליים, ומסתפקים בביקורת קבועה על כל מהלך של הממשלה ככניעה והיגררות. אולם ניתן למצוא רמזים לכך שהם יפעלו בצורה מעט שונה.

ראשית, שניהם מצהירים על עניין בקידום בריתות אזוריות – מטרה שניתנת להשגה רק באמצעות ויתור על שאיפות ההשמדה המוחלטת והגירוש מעזה. כמו כן, שניהם עתידים בסיכוי לא־קטן להיות תלויים במפלגת הדמוקרטים, שהצהירה על שאיפה לקידום יוזמות מדיניות אזוריות ועל הפסקת הלחימה בעזה באמצעות מנגנוני פיקוח אזוריים ובין־לאומיים על פירוז הרצועה.

לא ברור מה מהבטחות אלו יתממש במציאות ומה המחויבות של האופוזיציה הישראלית לסטייה ממדיניות החורבן וממלחמת הנצח של הממשלה ושל בכירי הצבא. אולם במקרה שאכן יהיה שינוי, חשוב לבחון ברצינות את האפשרות שהוא יוביל לשינוי גם בצד הפלסטיני, ולהבין כי המציאות והרצונות של השחקנים הפוליטיים אינם סטטיים – ההתנהלות של ישראל היא הגורם המרכזי שמשפיע על המציאות כיום, וכל שינוי עשוי להפעיל שרשרת השלכות בלתי־צפויות.

כמובן, באקלים הפוליטי הנוכחי, השאיפה לשלטון ישראלי שיכיר בגודל האסון שהמיטה ישראל על עזה וישאף לשיקום אמיתי ולהצבת אופק פוליטי ממשי לעצמאות פלסטינית אינה סבירה במיוחד.

אולם גם בתרחיש סביר בהרבה של ממשלת מרכז-ימין, שבה יתפסו אנשי מפלגת הדמוקרטים או יש עתיד את מקומם של בן גביר וסמוטריץ', ממשלה כזאת עשויה לנקוט מדיניות מעט שונה כלפי עזה. היא עשויה לאפשר מעורבות בין־לאומית רבה מעט יותר, להקל את התנאים הפיזיים ולעמוד פחות בלחצים בין־לאומיים להקלת המצור. היא גם עשויה לנסות לרצות ולהפגין יוזמה במעורבות של מצרים או סעודיה ברצועה, מה שיחייב ויתורים כלשהם.

מתי יוצג חזון עבור עזה – ועל ידי מי?

אין ללמוד מכל אלו כי החלפת הממשלה בישראל תוביל לשינוי תפיסתי כלפי עזה או כלפי הפלסטינים. זה לא המצב. אולם אפשר להעלות תזה, שתתברר בחודשים הקרובים, שדווקא הקלות ושינויים כאלו – ובעיקר הורדת תוכניות הטרנספר מהשולחן – עשויים ליצור את אותו אקלים פוליטי מיוחד שבו מאבקים עממיים צומחים – הקלה מסוימת בתנאי החיים והצגת אופק לשינוי שאינו מתממש במהירות מספקת.

אולם תנאי לכך שמאבק כזה לא יהיה רק התפרצות זעם שתדעך כפי שצמחה, הוא הצעד הנוסף של חזון פוליטי שייתן לציבור העזתי סוף סוף לשלוט בגורלו. זה כבר צעד חשוב וקשה בהרבה.

מלאך מעלה כדוגמה לחזון אפשרי כזה את יוזמת "עוף החול של עזה" (Gaza Phoenix) שבנו עזתים בשיתוף פעולה עם איגוד העיריות של הרצועה, לשיקום פיזי וחברתי על ידי שימוש בתכנון עירוני חדשני ומחובר לשטח. במקום מלונות בסגנון לאס וגאס או סינגפור, התוכנית מקדמת קהילתיות, שיתוף באדמות ובתשתיות ציבוריות, הסתמכות על תעשיות פלסטיניות מהגדה המערבית ורעיונות מקוריים נוספים.

התוכנית, למרבה הצער, לא תיושם מכיוון שאין הנהגה שמסוגלת לדחוף לקידומה או לכפות על ישראל לאפשר אותה – לא בעם הפלסטיני, לא במדינות ערב וככל הנראה לא במערב. כפי שמצביע גם מוסטפא, לא ניתן לקדם כל שיקום, ולו המינימלי ביותר, כל עוד ישראל מסרבת לכך וממשיכה לדבוק בחזון המקסימליסטי והגזעני של גירוש הפלסטינים במסווה של "הגירה מרצון".

ייתכן אפוא ששינוי פוליטי בישראל לא יחולל מהפך פלסטיני, ואולי אפילו לא יחליש את חמאס בטווח הקצר. אבל הוא יכול להסיר חלק מן התנאים שמונעים כיום פוליטיקה פלסטינית אחרת: מלחמה מתמשכת, הרס מוסדי, פחד, עקירה והיעדר אופק. פירוז, שיקום או ועדת טכנוקרטים אינם תחליף לריבונות ולייצוג, אך הם עשויים ליצור מרחב שבו הציבור העזתי יוכל שוב לתבוע אותם.

לכן השאלה אינה רק מי ישלוט בעזה ביום שאחרי, אלא אם ישראל תהיה מוכנה להפסיק לעצב את עתיד הרצועה כמצב של שליטה צבאית מתמדת  ולאפשר לפלסטינים לעצב אותו בעצמם.