בחודשים האחרונים מרבים פוליטיקאים ופרשנים לדבר על ירידת עוצמתה הבינלאומית של ארצות הברית. יש המאוכזבים מכך שהיא מעדיפה דיפלומטיה על מלחמה, כפי שאירע בסוריה, ויש המאוכזבים מכך שהיא אינה מאיימת באופן משכנע על איראן ואינה מנצלת את חולשתה במהלך המשא ומתן, ואפילו מנסה ליישב את ההדורים עמה. ואכן, התנהלותה של ארצות הברית במשא ומתן עם איראן מדגימה כי אין בכוונתה לנהוג כמעצמה המכתיבה לאויביה את עמדתה אלא כמעצמה המנהלת דיאלוג עם יריביה.
ההשלכות של השינוי הזה פוגעות בישראל. הירידה בתוקפנות האמריקאית כלפי אויבותיה של ישראל משתלבת עם עימותיו של נתניהו ועוינותו המופגנת כלפי אובמה וממשלו, ויחד הם מובילים לכך שארצות הברית מנהלת היבטים שונים של מדיניותה במזרח התיכון ללא תיאום עם ישראל וללא התחשבות בה. דוגמה לכך יש בעצם קיומם של הערוצים הסודיים בין ארצות הברית לבין איראן, המבהירים שברגעים המכריעים, ארצות הברית יודעת לנתק את ישראל מענייניה. במילים אחרות, מערכת היחסים של ישראל וארצות הברית, שנמצאת בלאו הכי בירידה בשל אינטרסים אמריקאיים גלובליים, דורדרה מהר יותר וחזק יותר עקב התנהלותו התמוהה וגסת הרוח של נתניהו. תהא המחלוקת אשר תהא, מעולם לא הייתה, ואף לא תהיה, הצדקה להתערבות של נתניהו או של אנשיו בבחירות בארצות הברית או להתלהמותו הציבורית נגד מדיניותה של ארצות הברית בכל הקשור לאיראן.
רבים ביקרו את נתניהו על התנהגותו חסרת המעצורים. בין המבקרים היה גם אביגדור ליברמן, שחזר והדגיש כי ארצות הברית חשובה לישראל ואת חילוקי הדעות בין שתי המדינות יש ליישב מאחורי הקלעים. ליברמן מזהה ומבין את השינויים העוברים על ארצות הברית. בהרצאה שנשא בשדרות הוא שאל "[…] מה מקומנו בזירה הבינלאומית?", וענה על כך שארצות הברית היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל. אולם בהרצאה בכינוס נדל"ן הוא גם אמר כי אסור שארצות הברית תהיה בעלת הברית היחידה של ישראל. ישראל, לדעתו של ליברמן, צריכה לפתח "מדיניות חוץ מגוונת; ניצור עוד בריתות מדיניות, לא נהיה סמוכים רק על שולחנם".
מילים כדורבנות. אך למי ליברמן מתכוון?
האיחוד האירופי, אחד השווקים החשובים של ישראל, שותף מדעי מרכזי שרבות מן המדינות המרכיבות אותו הינן תומכות ישראל מסורתיות, נמצא במסלול התנגשות עם ישראל בשל ההתנחלויות. החרם על תוצרת ההתנחלויות והמשבר סביב מוסדות חינוך ומחקרים הקשורים בגדה, שנפתר רק בקושי בימים האחרונים, מדגימים זאת היטב. גם רוסיה התנגדה מאז ומתמיד למדיניות ישראל בשטחים, ודומה שאינה עומדת לשנות את עמדתה רק משום שישראל מחפשת כרגע בעלות ברית חדשות. הודו וסין, שתי המעצמות הכלכליות העולות בעשורים האחרונים, מחזיקות בעמדה העוינת את מדיניות ישראל בשטחים, ובמדינות דרום-אמריקה לא נוטים חיבה מיוחדת למדינה הקרובה כל כך לשולחנם של האמריקאים. למרות הצהרתו של ליברמן, אין לישראל עם מי לכרות ברית. וכך אנו חוזרים לארצות הברית, המדינה היחידה בעולם שמוכנה לסבול את הדרישה הישראלית המחוצפת: אנחנו נצפצף על דרישתכם להפסיק את ההתנחלויות – ואתם תמשיכו לתמוך בנו בזירה הבינלאומית ואפילו תממנו באופן חלקי את הצבא השולט בשטחים.
העולם אינו מוכן לקבל את ההתנהלות הישראלית בשטחים. למעט ארצות הברית, המוכנה לסבול את המצב שבו היא מבקרת את מדיניות ההתנחלויות של ישראל ובה בעת תומכת בה בכל פורום בינלאומי, שאר העולם מבקר את ישראל ומהדק את הלולאה הדיפלומטית סביב צווארה. החרם נגד תוצרת השטחים והאיום לנתק קשרי מחקר המוערכים במאות מיליוני שקלים הם עדות לפעילות נגד ישראל ומדיניותה בשטחים. לכן, המחשבה שאפשר לבנות בריתות ארוכות טווח ועמידות בלי לחולל שינוי מרחיק לכת ביחסי ישראל והפלסטינים אינה אלא אשליה עצמית, הולכת שולל מדעת.
ליברמן קורא נכון את המפה האסטרטגית אבל הוא אינו מוכן להסיק מקריאה זו את המסקנה הכואבת המתבקשת. אם רוצים להרחיב את כושר התמרון של ישראל במערכת הבינלאומית, חייבים לעצור את ההתנחלויות ולנהל ברצינות ובכנות את המשא ומתן עם הפלסטינים. ובלשון בוטה יותר, על ליברמן לבחור בין ביתו בנוקדים לבין האינטרסים האסטרטגיים של ישראל.
