בארבעת השבועות הקרובים ננסה לשרטט כאן קווים לדמותה של תמונת מציאות. לא נעסוק ב-"מציאות" עצמה, בתגובה לאירועי "השוטף" או בהארה של תופעות הנדחקות לשוליים. נתמודד עם האופן שבו יוצרים במרחב המשותף שלנו מייצגים לעצמם את המציאות בה הם חיים. נחיה (ואולי גם נאכל) סרטים.
בחודשים האחרונים יצאו לאקרנים בישראל שלושה סרטים העוסקים ב-"מצב", אך עושים זאת אחרת מכפי שהורגלנו לצפות לו מן הקולנוע העלילתי הישראלי שהשתמש במציאות מסביב.
לעתים קל יותר לתפוס שינויי עומק במציאות כאשר עוסקים בייצוגים שלה, ולא בה עצמה. זה נכון במיוחד כאשר המציאות סוערת וגועשת ללא רחם. עיסוק בשלושת הסרטים הללו – "בית לחם", "עומאר", "שרקיה" – יאפשר אולי דיון רהוט יותר בשינויי העומק המתרחשים היום בהוויה של הסכסוך ובהווייתם של שני הצדדים לו.
לפני היציאה לדרך חשוב להדגיש שההתייחסויות מנוקדת פה ושם ב"ספוילרים". מי שעוד לא ראה את הסרטים הללו ולא רוצה לדעת מה קורה, אולי עדיף שלא יקרא.
הסרט "בית לחם" מיטיב להנכיח את המציאות הישראלית דרך התפתחות היחסים שבין גיבוריו, הראשיים והמשניים: רזי , הסוכן המפעיל ו'עשו', הפלסטיני המופעל. סוכן השב"כ, כשמו כן הוא, מלא רזים, מול הסוכן שהוא מפעיל, מול משפחתו ומול מפקדיו. 'עשו' הוא הכינוי של 'סַנְפוּר', ספק ילד, ספק נער, ספק חייל המתפקד כסוכן הסמוי של רזי עד לחילופי היוצרות ביניהם.
אך לא רק הם מפתחים מערכת יחסים במהלך הסרט. מי שנוטל חלק במשחק הכוחות האלים שבין יהודים לערבים ובין חמאס והרשות, מפתחים ביניהם מערכת יחסים דינאמית במהלך הסרט. פקיד הרשות קשור לבדאווי הלוחם הפלסטיני. גם סנפור ובדאווי מפתחים קשר. דווקא הקשרים המשפחתיים, הן של רזי והן של סנפור, אינם מתפתחים: מערכת היחסים של רזי עם משפחתו שולית ביחס לתפקיד שלו. על מנת להסדיר מחדש את מעמדו כמפעיל הוא נוטש אותם באמצע בילוי של יום שישי. סנפור, המנסה להתחבב על אביו, נכשל בכך לכל אורך הסרט. מערכת היחסים ביניהם תקועה.
את הסרט הזה מפעיל עיקרון האלימות וההתגוששות. האלימות היא זו המניעה את היחסים ומכניסה לתוכם תוכן, המצע עליו צומחים קשרים. קשרים שצומחים מאלימות מגיעים לשיא עומקם ומהותם בפעולות של אלימות.
את יחסי האלימות הללו מאפיין הביטוי "תסתכל לי בעיניים". סוכן השב"כ מדובב מקור ותמיד יאמר "תסתכל לי בעיניים". כך גם בדאווי, הלוחם מן הצד השני. הוא יבקש מהנחקר שלו שיסתכל לו בעיניים. בקשר שבו צד אחד מפעיל כוח לגמרי לא שווה על הצד השני, המבט זה בעיני זה יכול לתת אשליה של שוויון. אבל כאמור, זו הַיְשָרַת מבט הנובעת מפקודה שהחלש אינו יכול לערער עליה. למעט סצנת הסיום שניגע בה מאוחר יותר, אין מפגש אלים, ולו אחד, שבו קיים שוויון. המוכשר יותר או הטוב יותר אינו יכול לנצח. היריבים מביטים האחד לשני בעיניים ומתקדמים אל עבר השלב הבא במערכת היחסים שלהם כשהם יודעים היטב מי חזק ומי חלש.
בסצנת הסיום נפגשים רזי וסנפור ואין בה אף "תסתכל לי בעיניים". היוצרות התהפכו: לסנפור יש נשק ולרזי אין. הפעם סנפור נשלח עם משימה ברורה מטעם מפעיליו הרשמיים במפקדת הארגון. לפי מפתח האלימות של הסרט, אלה הם האנשים הקרובים אליו ביותר. רזי, לעומת זאת, מגיע מהמשפחה. זה קשר קיים מראש, קשר שאין בו אלימות ולכן הוא זניח. הוא איננו מעצים כיוון שהוא איננו מחליש. הוא פשוט מתנהל. במערכת יחסים אלימה שבה אין דרישה למבט בעיניים, גם לא בפקודה, הסוף כתוב מראש: מוות.
יחסי הכוח האלימים הללו בולטים על רקע תפקיד הנשים בסרט הזה: בצד הישראלי נשים הן אלה התומכות בגבר הלוחם, ברזי. הן יכולות להיות הסמב"צית, המתאמת מהמשרד בשב"כ או האישה בבית המעורה בחיי בעלה במשרד. בצד הישראלי נשים גם יושבות לשתות קפה יחד על רקע איום בפיגוע. הצד הישראלי הוא ייצוג של נורמאליות ישראלית: גברים, נשים, גן חיות.
בצד הפלסטיני יש אמא של שהיד שלא מקדמת את העלילה (חוץ מזה שמוטח בה שפינקה את הילד ובגלל זה יצא דפוק); יש אשה שהצבא פורץ לביתה והיא מסגירה את הגיבור השהיד כי היא דואגת למשפחתה המאושפזת בבית חולים (זהו האמצעי של השב"כ ללחוץ עליה). יש גם בדיחה על זכויות נשים וקידום מעמד האישה: גיחוך של פקיד ברשות המקבל סיוע מאירופה בתמורה לקידום מעמד האישה. הפקיד נוטל את הכסף ובתמורה מעניק משכורות ללוחמים, הגברים הנועזים. הצד הפלסטיני הוא ייצוג של אלימות טהורה. של חוסר נורמאליות שבעולם הרגשי של הסרט היא נורמליות צרופה. אפילו על המוות מתקיים מאבק. אחת הסצנות היפות והקשות בסרט היא המאבק על גופת האח ההרוג בין חמאס (המזוקנים) לבין לוחמי עז א-דין אל-קסאם.
בעוד שבצד הפלסטיני רבים על הגופה ומקום וטקס קבורתה, בצד הישראלי פשוט מתים. זהו החידלון. אין רגע לאחר המוות. המוות הוא סופי: ההרוגים בפיגוע בתחילת הסרט ורזי המחוסל בסוף הסרט נהרגים, ובזה מסתיים תפקידם – ככה זה במדינה נורמאלית מערבית. בצד השני עוד יש מאבק לאחר המוות ובכלל יש חיפוש אחר המוות. יש כיוון התפתחות לאלימות המכוננת, גם אם הוא כיוון מקאברי. בני אדם יכולים שוב למצוא את עצמם כבני אדם, אחרי שמתו. זה לא קיים בצד הישראלי.
בצד הישראלי המשפחה היא מקור תמיכה, אך היא איננה מכוננת דבר. היא מאמץ משני. המשפחה מבקרת את הגיבור הפצוע בבית החולים, תומכת בו ואפילו מנסה במאמץ אחרון להציל את הגיבור. אשתו של רזי מתקשרת לממונים עליו ומבקשת שימנעו ממנו לעשות שטות מבצעית שתעלה לו בחייו.
בצד הפלסטיני היחסים תקועים ולא לחינם. המשפחה מפריעה. היא מהווה מקור לסחיטה וחולשה. סנפור נחשף בסופו של דבר כיוון שחיפש אחר טיפול רפואי שמשפחתו לא תדע עליו. בצר לו, הוא מבקש את התמיכה הנפשית בבית החולים של המפעיל שלו בשב"כ דוקא. בכלל, מסתבר שהמקור סנפור גויס מלכתחילה בשל רצונו לשמור על משפחתו באופן מפותל למדי. החיסול של אחיו השהיד מתאפשר בעקבות לחץ על אשה שתגלה היכן הוא מסתתר. היא מגלה כי היא רוצה לשמור על משפחתה.
בארץ החיים אין מקום למוות. המשפחה היא צ'ופר, אבל היא איננה מסוגלת להניע את העלילה. בארץ המוות אין מקום לחיים. שם המשפחה היא נטל, מאיימת לגרור את הלוחם אל תוך ביצה שרק האלימות הצילה אותו ממנה. מי שרוצה להילחם מוטב לו שייפטר ממשפחתו.
כדאי לומר משהו על האווירה באולם במהלך ההקרנה: שקט מתוח והזדעזעות במושבים בצד הערות מסייעות לגיבור הישראלי. כל הזמן נשמעו עצות של ישראלים ש"היו שם" (בצבא, במעצר, בשב"כ וכדומה) לרזי ולמפקדיו שיעשו כך או אחרת. קשה להוכיח זאת "מדעית" אבל נדמה לי שהיה ברור שזהו סרט שאף שאין בו מראות כיבוש גלויים, כולו בנוי על הכיבוש ועל היכולת של הממסד הישראלי לחדור לכל מערכת החיים הפלסטינית.
כירושלמי שרוכב באופניים על הכביש בו צולמה סצנת הסיום מעל הר חומה בדרך לגילה (מחסום 300), שרואה את וואלג'ה והכביש המתפתל בהר וגם שם רוכב לעיתים על אופניים, שנסע לא מעט במרחב שבין ירושלים לחברון שם מתרחשת עלילת הסרט, קשה היה לי להיוותר אדיש לסרט הזה.
הסרט נועד להיות סרט. התחושה שלי לאחר הסרט היא כי לא נותר דבר מלבד אלימות טהורה במרחב הזה. זה מצטלם היטב, משוחק היטב, מניע את בלוטות הרגש הנכונות ולו הייתי חי במקום אחר אני מניח שהייתי נהנה מסרט טוב, סתם סרט טוב.
קיימת בעיה פעוטה: אני חי כאן. הסרט הזה הוא עלי ועלינו, על כולנו.
כל עוד תתקיים הפרדה דיכוטומית כזו בין ארץ החיים לארץ המתים, בין נורמאליות וקפה הפוך של חברות להיעדר נורמאליות וצווי הריסה של בתים, העיקרון המארגן היחיד שישלוט הוא אותה אלימות טהורה. פתרון? אין לי. מדכא? מאוד.
