עבדאללה השני, מלך ירדן, פתח את כהונתו בפברואר 1999 בסערת שינוי רפורמיסטית. אולם כבר בשנה שלאחר מכן ניכר היה כי הוא מבכר רפורמות בכלכלה, שאותה זיהה כעקב אכילס של ירדן, על פני רפורמות פוליטיות ("המודל הסינגפורי"). המלך לא רצה להסתכן בהפרת הססטוס-קוו-אנטה העדין בין עבר-ירדנים לפלסטינים שהתפתח מאז ראשית שנות השבעים, ובעיקר היסס מפגיעה בדומיננטיות העבר-ירדנית בפוליטיקה. תהליך השלום הקפוא והזעזועים האזוריים הקלו עליו לנהל את הפוליטיקה הירדנית על פי קווי המתאר הישנים מבלי לאתגר אותה ישירות.
אלא שהמדיניות הכלכלית שהנהיג המלך מאז עלותו לשלטון הייתה ניאו-ליברלית מובהקת, ולמרות שהצליח להתחמק ממוקשים פוליטיים מוכרים הוא יצר חדשים, מסוכנים יותר. ההפרטה המואצת של נכסי מדינה וצמצום המגזר הציבורי באו על חשבון מעמד הביניים בכלל, והאוכלוסיה העבר-ירדנית, משענתו ההיסטורית של המשטר ההאשמי, בפרט. עד מהרה התברר כי הניאו-ליברליזם המלכותי מערער קשות את יסודות ה"חוזה החברתי" בין המשטר לבין האוכלוסיה העבר-ירדנית, שבבסיסו טובות הנאה חומריים ומוראליים תמורת נאמנות. יתר על כן: מטרתו המוצהרת של המלך הייתה למוסס את המנטליות הרנטירית, הלא-יצרנית, שהזינה את החוזה החברתי הזה.
ההיגיון הרב במהלכיו הכלכליים-חברתיים של המשטר לא שינה את העובדה שתוצאותיהם היו הרות אסון למעמדו של בית המלוכה: זו הייתה קריאת תגר ישירה על האוכלוסיה העבר-ירדנית. פערי ההשקעה בתשתיות בין המרכז העירוני המאוכלס בצפיפות (שבו יש דומיננטיות פלסטינית) לפריפריה הכפרית הדלילה (שבה יש דומיננטיות עבר-ירדנית) זינקו והפכו לאבן נגף משמעותית. המלך אף קידם יזמים צעירים למוקדי מפתח כאלטרנטיבה שלטונית לשמרנים, אלא שהם הכזיבו בכל המישורים, לא הצדיקו את דימויים הליברלי, והיו מעורבים בשחיתויות אדירות היקף. בקיץ 2008 הפכו היריבויות האישיות בינם לבין השמרנים לגלויות ומסוכנות. גל מאיים של הפרות סדר ומהומות אלימות בין השבטים בפריפריה ובינם לבין הרשויות, והתלכדות עבר-ירדנית נגד הניאו-ליברליזם שהגיעה עד לשורות הפיקוד הבכיר של הצבא והממסד הבטחוני, אילצו את המלך לסגת. השמרנים שבו למוקדי המפתח והביאו את תהליך הרפורמות הפוליטיות לקפאון מוחלט.
כניעתו של המלך לשמרנים עלתה לו בלא מעט תמיהות מבית ומחוץ. הבולטת הייתה השאלה המתבקשת האם איננו רוצה, או איננו יכול. במילים אחרות, האם הבטחותיו החוזרות ונשנות של המלך לליברליזציה פוליטית הן שקר מודע או תכנית אמיתית שאין לו הכוח הפוליטי לממשה. בשנתיים האחרונות המלך ומעגל מקורביו אישרו, בעקיפין וברמזים, כי הגווארדיה הותיקה מונעת ממנו להתקדם בתכניות הרפורמה שלו. המשמעות החבויה בהודאה זו הייתה כי המלך שבוי בידי אגף נצי הרואה אִיּוּם בכל שביב של "ויתור" פוליטי לאוכלוסיה הפלסטינית ולאופוזיציה האסלאמית. בעידן ה"אביב הערבי" שליט חלש ולחיץ איננו מתכון ליציבות פוליטית ארוכת שנים.
בשבועות האחרונים נראה כי המלך מוכן להתעמת עם השמרנים ברצינות – אולי בפעם הראשונה מאז נכנס לתפקידו. לתקשורת המקומית הסתננו דיווחים על תדהמה שעורר כאשר קונן במפגש סגור על דרכי הכחש והרמיה בהם סובבו אותו השמרנים במטרתם לסכל שינוי. לראשונה, כך דֻווח, המלך מבין כי עליו לזנוח את ההתמקדות בשינוי כלכלי ולהצמיד אותו לרפורמות פוליטיות וחוקתיות, גם אם הדרגתיות, שיחזירו את האיזון הרצוי בין שלוש הרשויות. אלא שרפורמות כאלה יחלישו, בראש ובראשונה, את כוחם של השמרנים, ויפגעו בשארית משאביה החומריים והמוראליים של האוכלוסיה העבר-ירדנית. הן גם יחלו תהליך של החלשת סמכויותיו של בית המלוכה עצמו. האם המלך יחרוג ממנהגו ויסתכן בהנהגת מהפכה ליברלית בירדן? ימים יגידו, והם יהיו מעניינים ביותר.
