נפילתה ההדרגתית והמדממת של חלב המזרחית לשליטתן של המיליציות הנאמנות למשטר אסד היא אות סיום ראוי לכהונתו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה. שלל גורמים השפיעו על התדרדרותה של ההתקוממות העממית והלא-אלימה בסוריה למלחמה פנימית ואזורית עקובה מדם שגבתה את חייהם של כחצי מיליון איש, אך החלטות ממשל אובמה, ושל הנשיא באופן אישי, תרמו באופן מכריע להתהוותו של האסון בסוריה. מורשתו, שנראה כי תאריך ימים יותר מכל האחרות, הן ההשלכות האיומות של המלחמה, ובראשן הקרקע הפורה לצמיחת דור חדש של ג'יהאדיסטים והפגיעה האנושה בנורמות של הדין הבינלאומי בכל הנוגע לפשעי מלחמה וזכויות פליטים.
בתקשורת מתוארת מדיניותו של ממשל אובמה בסוריה כ"אי-התערבות", אך תיאור זה אינו מדויק. ממשל אובמה התערב בסוריה, אולם בצורה מוגבלת מאוד ולא יעילה, אף לא ביחס למטרות שהגדיר הממשל בעצמו. אובמה רצה להסיג את כוחותיו מעיראק וביקש להמנע בכל מחיר ממעורבות עמוקה בסוריה, תוך שהוא תומך בהחלפת משטר אסד בממשל דמוקרטי ידידותי. המשטר החזיק מעמד, האופוזיציה הסורית הקצינה, וסוריה הפכה למדגרה של דאע"ש. אז נגררה ארצות הברית להתערבות צבאית בסוריה והזרימה מחדש כוחות קרקעיים לעיראק.
