הטירה
היה יום חם בקייפ קוסט. תמיד חם בקייפ קוסט שעל חוף הים בדרום גאנה. ובכל זאת, אותו יום אופייני של "העונה היבשה" היה נעים יחסית. פלגי הזיעה אומנם נזלו מגופינו הזרים לאקלים הטרופי, אך כשעמדנו על חומת המבצר שבמרומי החוף לצד סוללת התותחים המחלידים, במאמץ לא־רב אפשר היה לחוש בבריזה הקלה שהגיעה מן הים. אולם אז הפנינו את גבינו לנוף הבהיר והפתוח וירדנו אל השאול.
עם הירידה במדרגות התלולות המובילות אל מרתפי המבצר האור הולך ומתמעט, הולך ודועך, עד הצלילה אל מחנק של חושך כמעט מוחלט. רק אשנב אחד קטן וצר במרומי כל אחד מהמרתפים שולח קרן אור מתגרה, שאין בה ממש. במרתפים האלה נארזו הגברים, הנשים והילדים שלאסונם נלכדו לעבדות בין המאות ה־19-17. "נארזו" – פשוטו כמשמעו. הם הונחו זה על גבי זה, בערימות, בתוך המרתף, מוכנים למשלוח.
כשהורדנו את עינינו אל המשטח שעליו עמדנו, האימה שבהכרה מהו החומר השחור שעליו אנחנו עומדים חלחלה בהדרגה. הסנדלים האופנתיים שלרגלינו נטמעו במשקע בן מאות שנים שהתגבש מן הנוזלים שהפרישו גופיהם האומללים של בני האדם שאיבדו כאן את חייהם, כי לאחר מכן חייהם כבר לא היו חיים. גם אם שרדו את המרתף ואת ספינת הבלהות שאחריו, חייהם כבני אדם הסתיימו, וחייהם כעבדים החלו.
עשרות סנטימטרים של שתן, צואה, זיעה, דם ודמעות נותרו מאחוריהם, התקשו, התגבשו, והפכו לעדות אילמת לפשע הקולוסלי כנגד העמים האפריקאים. ומעל המרתפים, חי חיל המצב הבריטי. במדיהם ההדורים, בדירות גדולות, מרווחות ומוארות שקולטות כל משב קל של בריזת הים, מקיימים משפחות ומגדלים ילדים, ובכל יום ראשון הולכים לכנסייה שניצבת בדיוק מעל מרתפי השאול. ותודעתם העצמית אינה נעה ואינה זעה. הלוא הם האנשים הטובים. האנשים הלבנים.
המסע: תחנות ראשונות
חשבתי על הביקור בטירת קייפ קוסט כשקראתי את החלק הראשון בספרו של טא-נהסי קואטס – המסר (הוצאת ספרי נובמבר, 2026). הספר מושך את תשומת ליבנו כישראלים בעיקר בגלל חלקו האחרון והארוך ביותר, שפורש את רשמי ביקורו של קואטס בישראל ובגדה המערבית בתחילת קיץ 2023. אולם למעשה, כדי להבין באופן המדויק ביותר את הנרטיב של קואטס, כדאי לראות את הספר כמהלך אינטגרטיבי ולא כאוסף חלקים נפרדים.
האיסור על לימוד ספרו של קואטס לא היה רק מענה מקומי לתחושות מצוקה שהביעו כמה תלמידים לבנים. הוא הושפע מצו נשיאותי של דונלד טראמפ בכהונתו הראשונה
הוא נפתח בהקדמה שקואטס מפנה אל הסטודנטים שלו באוניברסיטת האווארד, אוניברסיטה שהוקמה על ידי אפריקאים-אמריקאים ולמענם. זו התשתית העקרונית לספר כולו – הוראת הכתיבה מתוך מחויבות פוליטית: "אנחנו [הכותבים האפריקאים-אמריקאים] זקוקים לסטנדרט אחר – כזה שמבין שלחדד את הכתיבה שלנו פירושו לחדד את איכות האור שלנו. ובעזרת האור הזה אנחנו מחויבים לבחון את הסיפורים שסיפרו לנו ואת האופן שבו הם תומכים בפוליטיקה שהסכנו איתה, ואז לספר סיפורים חדשים בעצמנו". מכאן והלאה הספר כולל שלוש מסות שהן שלושה מסעות של גילוי הדרגתי.
המסה הראשונה היא סיפור מסעו של קואטס לסנגל, אל קו השבר, שהוא גם קו החיבור בין מוצאו באפריקה לישיבתו באמריקה; או אם נרצה – המקף שמצד אחד מפריד ומצד שני מחבר את היותו אפריקאי-אמריקאי. ביקורו באי גוֹרֵה, המקבילה הסנגלית לטירת קייפ קוסט הגנאית, מתמצה בעמידה פיזית על קו השבר הזה, קו השבר של העבדות:
"במוחי דמיינתי שאני נע על פני אפוס שתחילתו לפני כ־500 שנים, שעה שהראשונים מבינינו הובלו מכאן. האקט היחיד הזה הוליד מערך שלם של השקפות עולם, מערכות ידע, תנועות פוליטיות, מלחמות וספרוּת. וסבל כה עמוק. בעומדי על הגבעה ההיא הרגשתי את כל זה באופן אישי". זהו השער הראשון, ביותר ממובן אחד.
השער השני שבו קואטס עובר במסע המרכיב את הספר הוא ביציאתו לחבור למורה מדרום קרוליינה שנאסר עליה ללמד את ספרו בין העולם וביני (2014), המגולל את חוויותיו הטראומטיות כנער וכצעיר שחור באמריקה. האיסור לא היה רק מענה מקומי לתחושות מצוקה שהביעו כמה תלמידים לבנים. הוא הושפע מצו נשיאותי של דונלד טראמפ בכהונתו הראשונה ש"אסר 'תפיסות מפלגות' שעוררו בתלמידים 'אי־נוחות, אשמה, כאב או כל צורה אחרת של מצוקה פסיכולוגית בשל הגזע או המין שלהם'".
שער זה מוביל לפיכך את קואטס אל מחוץ לעצמו, אל אותם נשים ואנשים שממשיכים את פעולת הכתיבה שלו בפעולתם החינוכית והחברתית וסופגים את התוצאות בגופם. לנוכח הקרבתם, הוא מודה, "התחלתי לראות את הנסיגה הזאת אל הכתיבה כפריווילגיה".
המסע: תחנה אחרונה
לאחר שעשה צעד אחד מחוץ לעצמו אל העבר וצעד שני מחוץ לעצמו אל מעגל אמריקאי עכשווי שהוא כביכול "אחר", טא-נהסי קואטס עושה עוד דילוג עצום ומרחיק אל ישראל/פלסטין. למפגש עם המציאות שלנו כאן יש מבחינתו האישית משמעות שמופנית דווקא אל העתיד, וככזו היא משלימה את מפגשיו הקודמים עם העבר ועם ההווה. כדי להבין לְמה הכוונה יש להרחיב את המבט אל כלל כתיבתו של קואטס, או שמא נאמר: אל אדני הפרסונה הכותבת שלו.
אדן מרכזי בפרסונה הזו הוא המאמר "הטיעון למען שילומים" ("The Case for Reparations"), שהתפרסם בכתב העת אטלנטיק ב־2014, הזניק את פרסומו של קואטס והפך את התזה שהציג למזוהה עם שמו. במאמר שהתפרסם לרגל יציאת הספר באנגלית (הארץ, מוסף ספרים, 29.10.2024), נועם שיזף כבר הפנה את תשומת לב הקוראים הישראלים לאופן שבו השתמש קואטס בדגם של הסכם השילומים מגרמניה ליהודים שורדי שואה ולמדינת ישראל כשפיתח את טיעונו למען שילומים לצאצאי העבדים ולנפגעי האפליה הגזעית באמריקה.
בדמיונו הכותב של קואטס, עצם קיומה של ישראל היה מודל להגשמה מושלמת של צדק היסטורי. הוא ידע שקיים כיבוש, ושעבור הוגים אפריקאים-אמריקאים רבים הישראלים ממלאים את תפקיד "הלבנים" עבור הפלסטינים "השחורים". אבל רק כשחזה במו עיניו במופעים היומיומיים של משטר הכיבוש הוא נרעש לגלות שאלה אותם מופעים שהוקיע פעם אחר פעם בכתיבתו על חייו כשחור באמריקה.
את הגוף השחור המופלה, הרמוס, המנושל, הכלוא, החבול, המחורר שתיאר בספר בין העולם וביני הוא פגש מחדש במחסומים, בדרכים ובכפרים בגדה המערבית, ולו פנים פלסטיניות.
"עלה בדעתי שעדיין קיים מקום אחד על פני כדור הארץ – תחת חסות אמריקאית – שדומה לעולם שהוריי נולדו לתוכו", הוא כתב בהמסר, והוסיף את תגובתו הרגשית הקשה לגילוי שמעשה הכתיבה שלו בעבר שירת לתפיסתו אידיאל הפוך לאידיאל הנישא של חייו: "הרגשתי תערובת של השתאות, נבגדות וכעס. ההשתאות הייתה עליי – על הבורות שלי, על חוסר הסקרנות שלי, על גבולות תפיסת הפיצויים שלי".
קואטס מסיק שהחטא שנעשה גם לכובשים הוא היפוך השליחות להגברת הדמיון, כלומר קמפיין לצמצום כוח הדמיון: "המטרה… היא ליצור 'קורלציות בין מורשת יהודית ובין בעלות' ולהוליד דור שאינו מסוגל לדמיין דבר חוץ משלטון יהודי מלא על ארץ ישראל"
מה היה קורה אילו היינו מטים אוזן לרשמיו של קואטס שנאספו לפני 7 באוקטובר 2023 ולרשמים דומים אחרים בזמן אמת? אילו היינו נותנים קול לְמה שראה אדם שהגיע אלינו כשהוא נושא תחושת זהות עם הגורל היהודי, ומצא שדמותו משתקפת בגורל הפלסטיני? אילו היינו שמים לב לאמירותיו, כמו למשל: "מערכת של עליונות מצדיקה את עצמה באמצעות אשליה, כך שהרגעים שבהם האשליה אינה מחזיקה עוד מעמד תמיד באים בהפתעה גדולה".
ועוד: "גידלו אותם על הסיפור שבני העם היהודי הם הקורבנות האולטימטיביים של ההיסטוריה. אבל הם נאלצו להתעמת עם אמת מדהימה – שאין קורבן אולטימטיבי, שקורבנות ומקרבנים הם תמיד עניין נזיל"; "הכול עורר תחושה חזקה כל כך של זיוף. […] עצם האלימות והכוח שקרנו אפילו מעיר דוד העידו על חוסר השקט והפחד שהסתתרו אי שם עמוק בתוך תוכה של ישראל. […] עלה בדעתי שאם הכבוד הלאומי היהודי אכן נגאל, הרי שהישראלים עצמם אינם ממש מאמינים בזה".
תפקידו הקריטי של הדמיון
בתגובה, קואטס חוזר לתפקידו הקריטי של הדמיון – זה שיצר עבורו את החוויה האישית בסנגל, זה שנמנע מן התלמידים בדרום קרוליינה, זה שעליו נשען מבחינתו אידיאל הכתיבה: "לכתוב כך, לדמיין את המשועבדים, את מי שעברו קולוניזציה, את הנכבשים כבני אדם – היה מאז ומתמיד אקט פוליטי"; "עלינו מוטל לעצב שפה וסיפורים חדשים שיאפשרו לאנשים לדמיין שמדיניות חדשה היא אפשרית".
בביקורו בישראל/פלסטין, הוא נעזר במושגיו שלו ראשית כדי לדמיין את החטא שנעשה לנכבשים: "חשבתי על דגל הקונפדרציה שהתנוסס פעם מעל בית המחוקקים. חשבתי על סוג האנשים שבאו לראות את האנדרטאות האלה, וחשבו שהדגל חשוב. ואז דמיינתי את המדינה ששולטת עליי ועל משפחתי מייבאת את כל זה ממש אל פתח ביתי".
לא פחות מכך, הוא מסיק שהחטא שנעשה גם לכובשים הוא היפוך השליחות להגברת הדמיון, כלומר קמפיין לצמצום כוח הדמיון: "המטרה… היא ליצור 'קורלציות בין מורשת יהודית ובין בעלות' ולהוליד דור שאינו מסוגל לדמיין דבר חוץ משלטון יהודי מלא על ארץ ישראל". קואטס קורא לנו להפעיל מחדש את הדמיון, את החזון שהולידו את היצור המופלא והנורא שהוא מדינת ישראל, ולחלץ חזון חדש מזה שהכזיב. זו הנקודה שבה מסעו שהחל בזמן עבר ונמשך בזמן הווה מושלם עם זמן עתיד; ליתר דיוק, עם ראייה חדשה, כואבת וחשובה, של חלום העתיד האלטרנטיבי, המדומיין ששלט בחייו עד כה.
"אני חושב על החרון שניצולי השואה בטח חשו, על הזעם כלפי מדכאיהם, כלפי העומדים מנגד, ואז לבסוף כלפי הדחף ההומניסטי שגרם להם לחשוב שלמישהו אחר יהיה אי פעם אכפת. אני רואה את עצמי בחרון הזה כשאומרים לעמי המוכה להפנות את הלחי השנייה. […] ישראל נראתה כמו היסטוריה חלופית, […] זה היה החלום – אפריקה המיתית שאבי אינו יכול לחזור אליה. אני חושב שעדיף כך, מפני שאילו אפריקה המיתית הזאת הייתה יורדת אי פעם מן הדמיון אל המציאות, מפחיד לחשוב מה יכולנו לאבד תוך כדי המימוש שלה וההגנה עליה".
"גידלו אותם על הסיפור שבני העם היהודי הם הקורבנות האולטימטיביים של ההיסטוריה. אבל הם נאלצו להתעמת עם אמת מדהימה – שאין קורבן אולטימטיבי, שקורבנות ומקרבנים הם תמיד עניין נזיל"
מעגלים נסגרים
יפה לראות כיצד הספר כולו מסתיים בסגירת מספר מעגלים בין חלקיו. ראשית בין פתיחת הספר במסע לסנגל בעקבות העבר האפריקאי המיתי לביקור המסיים בגדה המערבית שמהדהד את אותו חיפוש ומוליד את מסקנתו העצובה (ראו גם במאמריהם של שיזף לעיל ושל גולי דולב השילוני, זו הדרך, 28.5.2026).
שנית, בין שלושת המסעות – בסנגל, דרום קרוליינה והגדה המערבית: "הבנתי גם שנסעתי לפלסטין, כמו שנסעתי לסנגל, בחיפוש אחר השאלות של עצמי, […] הרגשתי שאני עדיין מתעורר, עדיין מחפש את המילים הנכונות". כך נשזרות גם סנגל וגם כוחן של המילים אל התוהו שהוא ישראל/פלסטין.
ושלישית, נסגר המעגל בין ההקדמה הדנה בכתיבה מתוך מחויבות פוליטית לבין המפגש האחרון בספר – עם עיתונאית פלסטינית: "דיאנה סיפרה לי שהיא מלמדת עכשיו בבית ספר שרוב הילדים בו פלסטינים, ושהיא אוהבת ללמד את 'הטיעון בזכות פיצויים'. […] היא הבינה את העיתונאות ואת הכתיבה כמו שאני הבנתי אותן – כדרך לשרטט את הגבולות של העולם".
כתיבה, גבולות, עולם. ילדים. וזה המסר.
המלצות האזנה: שיחות עם טא-נהסי קואטס בעקבות המסר, בפודקסט של עזרא קליין ובפודקסט של טרוור נואה.
