מחמוד עבאס הוא המנהיג השני בחשיבותו בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית אחרי יאסר ערפאת.
ערפאת עמד בראש הוועד הפועל של אש"ף במשך 35 שנים (1969–2004), הנהיג את תנועת פת"ח במשך ארבעה עשורים, ועמד בראש הרשות הפלסטינית במשך עשר שנים. אבו מאזן עמד בראש שלושת הגופים הללו במשך 14 שנים, ועומד בראש הרשות הפלסטינית יותר מקודמו המנוח. הוא זה שהוביל את המשא ומתן החשאי שהביא להסכמי אוסלו וחתם עם ישראל על ההסכם המקפח שנחתם בעקבות שיחות אלו בבית הלבן בשנת 1993. זה ההסכם שהביא להקמת הרשות הפלסטינית בגדה וברצועה בשנת 1994, כישות אוטונומית זמנית.
ערפאת, המנהיג והסמל, היה פופוליסט והרפתקן ופעל בדרכים לא קונבנציונליות. אבו מאזן לא רק שונה ממנו, אלא גם מתח עליו ביקורת. הוא היה ראש הממשלה הפלסטיני הראשון שמונה לתפקיד בלחצה של ארצות הברית, לחץ שהכניע את ערפאת בתקופת האינתיפאדה השנייה. הוא כיהן בתפקיד ארבעה חודשים בלבד ונאלץ להגיש את התפטרותו בשל הסתה מצידו של המנהיג הפלסטיני, שהיה אז נצור ברמאללה וחשש מפגיעה בסמכויותיו ומהופעת מחליף. מחמוד עבאס הסביר במכתב התפטרותו את תחושתו הקשה ואת הסיבות שהביאו אותו להתפטר.
הביקורת שמתח אבו מאזן על ערפאת הייתה ברובה מוצדקת. הוא ביקר את שלטון היחיד, למשל, והתנגד לכך שאדם אחד יחזיק בשלושה תפקידים – יו"ר הרשות, יו"ר אש"ף ויו"ר פת"ח. הוא מתח ביקורת קשה על האנדרלמוסיה בהתנהלות הפלסטינית, על אופן קבלת ההחלטות ועל הפעילות המזוינת. אלא שבשל כל הדברים הללו הוא נאלץ להסתגר בביתו עד שעזב יאסר ערפאת את פלסטין בפעם האחרונה, כאשר יצא לטיפול רפואי בצרפת בשלהי 2004.
לזכותו ייאמר שהמצע שלו בבחירות לנשיאות היה ברור, גלוי ולא מתחמק. הוא הדגיש שהוא בעד משא ומתן, נגד מאבק מזוין, ובעד הסדר שבמסגרתו תוקם מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. באותן בחירות הוא זכה ב-62 אחוזים מקולות הבוחרים.
אין לשכוח את הכרעתו בעניין ההחלטה לקיים את הבחירות לפרלמנט בשנת 2006, בהדגישו את חשיבות הדמוקרטיה. זאת למרות כל האזהרות והדרישות לדחות את הבחירות, שבאו מתוך תנועתו, פת"ח. בעקבות אותן בחירות נחלשה השפעתה של התנועה, ומעמדה של חמאס בזירה הפלסטינית עלה מאוד.
עם זאת, לחובתו ייאמר שהוא נכשל באותה נקודה שעליה ביקר את ערפאת. גם הוא כיהן בשלושת תפקידי ההנהגה במקביל, והמשיך בדיוק כמו ערפאת בשלטון היחיד. אף שהתעקש לקיים בחירות ככלי דמוקרטי לניהול הרשות, נראה היה שהוא ממאן לקבל את התוצאות לאחר ניצחונה של חמאס.
יתר על כן, בתקופת שלטונו הידרדר מאוד מעמדה של תנועת פת"ח, לאחר שהייתה מפלגת השלטון. היא הפסידה בבחירות, ויחד איתן הפסידה גם את מעמדה הפוליטי, את סמכותה ואת רוח המאבק שאפיין אותה. בעיני אנשי פת"ח, הפלגים הפלסטיניים והציבור הפלסטיני כולו לא הצליח עבאס לקדם את תנועת פת"ח או לחזק את מעמדה, למרות שני הכינוסים של התנועה שערך בשנים 2009 ו-2016. אלה היו פסטיבלים לחיזוק הלגיטימציה של ההנהגה, ובשום אופן לא בחינה ביקורתית של המאורעות שהתרחשו עד אז.
ברמה הלאומית, בתקופתו של אבו מאזן נדחקה תנועת פת"ח לשוליים. הרשות הפלסטינית הפכה למרכז הכובד של הפעילות ופת"ח עברה להשתייך אליה. עתה דומה שההנהגה הפלסטינית שולטת רק בפלסטינים שנמצאים בשטחים שנכבשו בידי ישראל בשנת 1967, ואילו הפליטים הפלסטינים החיים בפזורה חשים עצמם חשופים וחסרי הגנה.
במהלך 14 שנות שלטון קיימה המועצה הלאומית הפלסטינית שתי אספות בלבד (בשנים 2009 ו-2018), פעם בשבע שנים בממוצע, וגם האספות האלה הוקדשו רק לשיקום מעמדו של הוועד הפועל ולפרסום החלטות ריקות בשבחו, כלומר כדי לרומם את רוחו של הנשיא. בתקופתו של ערפאת, לשם השוואה, התקיימו 17 אספות בתוך 35 שנה. למרות שלטון היחיד שלו, תפקידה של הרשות המחוקקת נשמר.
הרשות הפלסטינית בתקופתו של אבו מאזן הצטיירה כאוטונומיה המתקיימת לצידו של הכיבוש. פת"ח שולטת בגדה וחמאס שולט בעזה. הפלסטינים חיים תחת שני שלטונות ושני מקורות סמכות, מה שמוביל בתורו להימנעות מבחירות ולבעיות בלגיטימיות של הנשיא ושל המועצה המחוקקת, שאינה מסוגלת לתפקד משום שרובה מורכב מאנשי חמאס.
הצרה הגדולה ביותר בתקופתו של מחמוד עבאס היא הפיכתה של התנועה הלאומית הפלסטינית מתנועת שחרור לרשות שלטונית המתקיימת על אדמה כבושה. היא כפופה לכיבוש ולכך יש משמעויות קשות – תיאום ביטחוני, תלות כלכלית, ייצוג בפועל של הפלסטינים החיים בשטחים ולא של העם הפלסטיני כולו. קהילות הפליטים הפלסטינים עומדות אבודות וחסרות הגנה מול מדיניות של אפליה ועקירה במדינות ערביות רבות.
כל זאת החל אמנם בעידן ערפאת, ולא היה קורה בלעדיו. אולם בעידן אבו מאזן הפך הדבר למציאות חד-סטרית, לתרבות מדינית. ערפאת נהג כך מכיוון שהבין שיש לשלב בין ניהול משא ומתן ובין אינתיפאדה, בין חתירה להסדרה ובין התקוממות, בין קבלת המציאות ובין הניסיון העיקש לשנותה.
יש להודות בהגינות שהטלטלות העצומות במדינות ערב, באזור ובעולם כולו, שהתרחשו בדיוק בתקופת שלטונו של הנשיא מחמוד עבאס, הביאו לדחיקתה של הסוגיה הפלסטינית לשוליים ולהסרתה מסדר היום הערבי והבינלאומי. כדי לסבך את העניינים, מדינות ערב החלו בנורמליזציה של יחסיהן עם ישראל מבלי שזו תעניק לפלסטינים את זכויותיהם הבסיסיות. ארצות הברית, מצידה, הצטרפה לחגיגה. היא מגינה על מדיניות הכיבוש והגזענות, מכירה בירושלים כבירת ישראל, דוחפת לחיסול בעיית הפליטים, נסוגה מהכרתה באש"ף ומקבלת את ההתנחלויות בשטחים הכבושים כעובדה מוגמרת.
הנשיא אבו מאזן אינו פועל כראוי מול השינויים והאתגרים הללו. הוא אינו משקם את תנועת פת"ח ואינו מחדש את ימיה של התנועה הלאומית הפלסטינית כתנועת שחרור לאומית. חשוב מכך, העם הפלסטיני הפך להיות מעין אסופה של עממים אשר להם סדרי עדיפויות שונים ומקורות סמכות רבים.
לנשיא לא נותר אלא לבנות את הבית הפלסטיני מחדש על יסודות חדשים, לאומיים, ממסדיים ודמוקרטיים, ובשים לב ללקחים שנצברו במהלך חצי מאה.
מאג'ד כיאלי הוא פובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ביומון הערבי אלחיאת. מערבית: דולי ברוך
