בין הארכיפלג האינדונזי למרחב הטריטוריאלי של החברות דוברות הערבית מתקיימת זה מאות בשנים מערכת זיקות שעיקרה בהקשרים אסלאמיים, ובמרכזה מעבר של ידע ורעיונות מאזורנו לאינדונזיה. מערכת זיקות כזאת לא התקיימה בין אינדונזיה למרחב המגרב. לפיכך מעניינת הזיקה שנוצרה בשנות החמישים של המאה שעברה בין אינדונזיה לתוניסיה, שתחילתה שנים ספורות בטרם זכתה האחרונה בעצמאות.
להבדיל מאזור המשרק, זיקה זו לא התבססה על דת. באותה העת מצאה התנועה הלאומית התוניסאית בהנהגת חביב בורגיבה באינדונזיה מודל לחיקוי, שהרי האחרונה הייתה אז מדינה צעירה שניצחה במאבקה לעצמאות את השלטון הקולוניאלי ההולנדי. בורגיבה מצא אז עניין גם ברעיון להקים את גוש המדינות הבלתי מזוהות, שאינדונזיה הייתה ממוביליו. היום, אחרי יותר משישה עשורים, תוניסיה – שהחלה לפני כמה שנים מסע מורכב ורצוף מהמורות בעידן פוליטי חדש, שוב מפנה מבט לעבר אינדונזיה – שהחלה ב־1998 מסע מרשים למדי לבניית דמוקרטיה.
זה למעלה מעשור גובר ביטחונה העצמי של אינדונזיה באשר לנתיב הדמוקרטי. ביטחון זה מקרין גם על מדינות החוץ שלה, לרבות יוזמות מוגבלות שנקטה לקידום הדמוקרטיה במרחב האסיאתי ובעולם המוסלמי, בעיקר בעולם הערבי. בכך היא גם מימשה ציפיות שתלו בה במערב, בעיקר בארצות הברית. לשם כך הקימה אינדונזיה ב־2008 את "פורום באלי לדמוקרטיה" (BDF) ובמסגרתו את "המכון לשלום ודמוקרטיה" (IPD). לא מפתיע שניסיונותיה אלו בעולם הערבי לא המריאו כלל עד תחילת האביב הערבי.
האופטימיות שליוותה את ראשיתו של האביב הערבי העניקה רוח גבית למדיניותה, בעיקר בעקבות פניית מצרים לאינדונזיה בראשית 2011 בבקשה שתסייע לה בתחום הבחירות הדמוקרטיות והמערכת המפלגתית. כך התקיימו מפגשים משותפים אחדים. גם תוניסיה הפנתה בקשה דומה לאינדונזיה, ובאפריל 2012 הצטרפו נציגים תוניסאים לדיאלוג המצרי־אינדונזי בנושא הדמוקרטיה. בלט אז שלהבדיל מהנציגים המצרים, שהיו ברובם המכריע פעילים פוליטיים ומומחים שאינם נמנים עם הממסד השליט, הנציגות התוניסאית המצומצמת כללה נציגים רשמיים של המערכת השלטונית.
עם זאת, כל אותה העת היו שתהו על יכולתה של אינדונזיה לשמש מודל למדינות בעולם הערבי המשתנה, הן בשל המרחק הגאוגרפי הרב, הן בשל ההבדלים החברתיים והתרבותיים הניכרים בין הארכיפלג האינדונזי למרחב הערבי. גם גישה דתית פטרונית־משהו בעולם הערבי כלפי המוסלמים באינדונזיה הוזכרה באינדונזיה בהקשרים האלה.
נוסף על כך, לאחר האביב הערבי ניכרה במידה מסוימת התפיסה שלמדינות בעלות רוב מוסלמי מתאים יותר המודל הטורקי, ולא המודל האינדונזי, המוכתב במובהק על ידי אידאולוגיה פוליטית חילונית. אולם עם הנסיגה בטורקיה בתחום הזכויות הפוליטיות והאזרחיות והסימנים הנוספים להתפתחות דפוס שלטוני אוטוריטטיבי, החל המודל הדמוקרטי של מדינה זו לאבד מכוח המשיכה שלו בתוניסיה, כמו במקומות אחרים.
מנגד הלך והסתמן שיתוף פעולה אינדונזי-תוניסאי בנושא המעבר לדמוקרטיה, ואף אפשר להבחין כי מאז 2013 שיתוף פעולה בנושא זה בין אינדונזיה לבין העולם הערבי מוגבל לתוניסיה בלבד. אמנם אי אפשר להתעלם מהשוני הרב בין ההקשר האינדונזי להקשר התוניסאי, אך שיתוף הפעולה ביניהן ממשיך להתקיים, גם אם ברמה מתונה מאוד. נראה כי תרומה חשובה להתפתחות זו היא התפקיד שממלאת החברה האזרחית בתוניסיה בתהליך המעבר לדמוקרטיה, כפי שהוכח הדבר כבר באינדונזיה.
כך, לצד נציגי ממשל, גם נציגי החברה האזרחית שותפים לתהליך שבו שני הצדדים מבקשים להוכיח שאסלאם, דמוקרטיה ומודרניזציה הולכים יד ביד. נראה כי שיתוף הפעולה הזה מחזק את כלל מערכת היחסים הבילטרלית בין אינדונזיה לתוניסיה. ראוי להדגיש כי עצם השיח בנושא דמוקרטיה בין שתי המדינות אינו מובן מאליו. מתקבל גם הרושם כי בעוד נציגי אינדונזיה ותוניסיה מדברים בגאווה על האינטרס המשותף להם בקידום הדמוקרטיה, נזהרים האינדונזים בשנים האחרונות שלא להזכיר את עצם המילה "דמוקרטיה" במערכת יחסיהם הרשמית עם שאר מדינות העולם הערבי.
שיתוף פעולה זה מעלה תובנות היסטוריות מעניינות נוספות. אמנם אינדונזיה היא ביתה של האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם ושחקן מרכזי בדרום מזרח אסיה, אולם היא מוזכרת לא פעם כפריפריה רחוקה של העולם המוסלמי. גם תוניסיה נתפסת לא פעם כפריפריאלית בעולם המוסלמי, ואף בעולם הערבי. וכך, חרף המרחק הגאוגרפי העצום המפריד ביניהן, "גילו" תוניסיה ואינדונזיה זו את זו לפני קרוב לשבעה עשורים בהקשר של מאבק אנטי־קולוניאלי, ועתה, בעשותה את צעדיה הראשונים בנתיב דמוקרטי, שוב מוצאת תוניסיה באינדונזיה דוגמה מעוררת השראה.
ומה הלאה? המתבוננים בשנה החולפת יעלו בוודאי סימני שאלה הנוגעים לשני צדי מערכת היחסים הזאת. אמנם תוניסיה עדיין נתפסת כמדינה היחידה בעולם הערבי המבקשת לבנות דמוקרטיה, אך הצבר התפתחויות, לרבות הנסיגה בתחום חירויות האזרח, מעלה דאגה. באשר לאינדונזיה, זו חוותה לפני למעלה משנה פוליטיקת רחוב רווית שנאה ל"אחר" מצד קבוצות אסלאמיות קיצוניות, והתרחשויות עין אלו עלולות לחזור על עצמן על רקע הבחירות האזוריות בשלהי יוני השנה, ובעיקר, לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה.
אמנם המרכז הפוליטי באינדונזיה, והחברה האזרחית, המתונה בעיקרה, מבקשים עתה להתמודד עם האתגר שהוצב לערכי המדינה הפלורליסטיים ולתהליך בניית הדמוקרטיה, אך לא ניתן להתעלם משימוש גובר ברטוריקה דתית מתלהמת בפוליטיקה האינדונזית, גם מצד שחקנים פוליטיים המייצגים, לכאורה, אג'נדה לאומית־אזרחית ולא דתית.
