ויהי בימים ההם ותמלא הארץ מזרחנים וערביסטים ופרשנים כחול אשר על שפת הים וכולם מכירים היטב את הזירה הפנימית הפלסטינית, וכולם דנים בכובד ראש בשאלה הרת הגורל מי יהיה יורשו של אבו מאזן, או בשמו הפופולרי בישראל: אבו מה-זה.
פרשן א' חושב שלאבו אחמד ולאבו מוחמד ולאבו מחמוד יש סיכוי טוב. זה כי הוא מתוניס, ההוא כי הוא מעזה, וחברו כי הוא מחברון ומקורב למה-שמו שמכיר את מי-שמו שצמוד לאזנו של הגנרל סיסי. פרשן ב', לעומתו, סבור שפרשן א' לא מבין כלום מהחיים שלו. כי האבו מתוניס לא מספיק חזק במנגנון הביטחון המסכל ולאבו מעזה אין קשרים די טובים במוח'אבראת והקטרים לא אישרו ל-CIA לתמוך באבו מחברון כי הוא העליב את השיח'ה מוּזָה, רעיית השליט.
פרשן ג' מבין קצת בכלכלה של ערבים והוא מסוגל לתאר בפירוט את קשרי המסחר והשוחד המסועפים שטווה אבו תוניס עם סעודיה, שמתעבת את איחוד האמירויות שמממנת את אבו עזה, שהוטל עליה מצור על ידי המצרים שמקדמים את אבו חברון.
פרשן ד' בכלל לא יודע ערבית אבל הוא קרא בגרדיאן מאמר דעה שכתב אנליסט קוריאני שדיבר פעם עם ערפאת ולדעתו צריך בכלל לשים לב לנכד של חידר עבד א-שאפי.
המזרחנים האלה הם מקצוענים. הם מכירים מ-ע-ו-ל-ה את כ-ל הערבים המתקראים בעיני עצמם פלסטינים. אלא שהמקצוענות שלהם עוצרת בקו הירוק כי היא לא קיבלה אישור כניסה לישראל. פנימה הם לא יסתכלו כי זה פוליטי, וכידוע לנו הפלסטינים הם סוגיה א-פוליטית מהמעלה הראשונה. מה שצריך זה לדעת ערבית ולהכיר קצת איך עובדים קשרי הדם והכסף אצל הישמעאלים.
לכן אף פרשן לא חושב לשאול את השאלה הפשוטה ביותר: איזה אבו יְרַצֶּה את ישראל? האם יש אבו שאתו תסכים ממשלת הימין לעבוד? הרי אבו מאזן הוא המנהיג הנוח ביותר שהעמידה התנועה הלאומית הפלסטינית לישראל אי פעם. ה"אפרוח מרוט הנוצות" הזה הצליח להיפטר מהאסטרטגיה ההפכפכה של יאסר ערפאת. זה עשור הוא משתף פעולה עם ישראל בסיכול הטרור בשטחים – משימה שאותה כינה "מקודשת" ועל כך ספג ביקורת קשה בשיח הציבורי הערבי והפלסטיני. הוא עושה זאת לשביעות רצונו של הממסד הצבאי-בטחוני בישראל, כפי שמתפרסם בתקשורת השכם והערב. אולם מה תכלית שלטונו של כל אבו, יהא אשר יהא? לספק שעשוע לפרשנים חמורי סבר המפליגים בידענותם ביחס למשחק הכיסאות המוסיקליים ברשות הפלסטינית?
זה עשרים שנה, ובייחוד בעשור האחרון, מתפקדת הרשות הפלסטינית כקבלן הביצוע והתחזוקה של הכיבוש בשטחים. המאבק הצבאי, שהרשות הפלסטינית תחת שלטונו של ערפאת לא זנחה כליל, הומר בתקופת שלטונו של אבו מאזן באסטרטגיה של בניין מוסדות, תהליך שכונה פייאדיזם על שם מובילו, ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פייאד; ובמהלכים דיפלומטיים בזירה הבין-לאומיים להקמת מדינה פלסטינית, שאותם מוביל אבו מאזן.
אין תועלת במזרחנים למיניהם המכלים תלי תלים של מלים על מאבקי הכוחות המעורפלים בזירה הפלסטינית, אולם עוצמים עיניהם ומְהַסִּים דיבורם בהביטם על תהליכים ברורים בפוליטיקה הישראלית. הם שותפים לביסוסו של מצג שוא שבו כביכול יש משמעות גדולה לשאלה האם המנהיג הפלסטיני הוא מתון יותר או פחות. בפועל, הפוליטיקה הפלסטינית היא סערה בכוס תה קטנה הנחה לבטח על שולחן הכיבוש. בעניין זה אין זה משנה מה יאמרו או יעשו הגויים; משנה מה יעשו היהודים.
הפרשנים המדופלמים יכולים להמשיך להפליג בהערכותיהם המלומדות. הן לא שוות דבר. אם ממשלת ישראל תמשיך להתייחס לראש הרשות הפלסטינית כאל קבלן ביצוע של הכיבוש בשטחים, האבו מי-זה החדש לא יועיל לה יותר מהאבו מה-זה הישן. לכל היותר הוא יירש את חבית חומר הנפץ שתתפוצץ לכולנו בפרצוף.
