ישראל: חידוש המו"מ בצל ביקורת פנימית וספקות לגבי הצלחתו
חידוש המו"מ בין הפלסטינים לישראל ב-30 ביולי 2013 נערך בצל מחלוקת פנימית חריפה בקרב הישראלים לגבי חידוש המו"מ ויעילותו, וביקורת על תפקוד ההנהגה הישראלית והעומד בראשה.
לאחר שלוש שנים שבהן הופסק המו"מ התקבל חידושו בשוויון נפש בממשלת ישראל, והציפיות להצלחתו אינן גבוהות. הדעה הרווחת בממשלת ישראל היא שהישראלים לא יפיקו תועלת מהמו"מ משום שהרשות הפלסטינית לא התחייבה לחתימה על סוף התביעות ולהפסקת ההסתה. עם זאת, היו שצידדו בהליכה למו"מ כדי שישראל לא תואשם בטרפודו וכדי שהרשות הפלסטינית תצטייר כסרבנית. היו גם מי שתמכו בחידוש המו"מ כצעד של חוסר ברירה הנובע מהפילוג הישראלי, מהאירועים האלימים בעולם הערבי ומהלחץ שהפעילה ארה"ב.
לפני הודעת מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, על חידוש המו"מ התכנסה הנהגת הימין והחליטה שלא להשתתף במו"מ היות שתנאיה של ישראל לא התקבלו, ולמרות זאת נתניהו הסכים לחדשו. צעד זה נתקל בהאשמות קשות שהופנו נגד נתניהו, על כך שהוא פועל כדיקטאטור ולא מתחשב בימין, ושהוא מוותר כיום על דרישות שבגללן הוא הקפיא את המו"מ בעבר. עוד נטען שהוא מפקיד את ניהול המו"מ בידי אנשי אליטה שכבר נכשלו בעבר בניהולו.
יצוין כי בין מבקריו של נתניהו היו גם ראשי מחנות בימין, שבעבר תמכו במהלכים המדיניים של ממשלת ישראל, וכן שרים בכירים לשעבר ובעלי טורים ביומונים המזוהים עם הממשלה.
בנימין נתניהו שנדרש לנושא, הגיב לטענות הקשות כעבור כחודש, בדברים שנשא בכינוס מרכז הליכוד. נתניהו אמר כי המו"מ מתנהל על בסיס גבולות 67 וטרם הושג בו דבר זולת הצגת עמדות וציין כי לגיטימי שתהיה אופוזיציה, אך לבסוף המתנגדים שבים למסלול כפי שקרה בהסכם אוסלו כאשר מתנגדיו חברו לבסוף לממשלה.
לאחר יותר מעשרה סבבים של מו"מ בין הפלסטינים לישראל לא השתנו הלכי הרוח בקרב הישראלים והם ממשיכים להביע פסימיות בצל דיווחים על קשיים במו"מ הנובעים, לטענתם, מכך שהרשות הפלסטינית מציבים מכשולים במו"מ.
הטקסט שלעיל הגיוני לחלוטין ואף נכון ברובו. אלא שהוא לא נכתב על ישראל אלא על הפלסטינים: מדובר בדו"ח שפרסם מכון ממר"י ב-31 באוקטובר, בכותרת הפלסטינים: חידוש המו"מ בצל ביקורת פנימית וספקות לגבי הצלחתו. בטקסט שלעיל מחליפות המילים 'ישראל' ו'ממשלת ישראל' את המילים 'פלסטינים' ו'הרשות הפלסטינית' בדו"ח (אם כי ממר"י משתמשים במילה 'פלסטינים' גם בהוראת 'הרשות הפלסטינית', למשל במשפטים "חידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים" ו"היות שתנאי הפלסטינים לא התקבלו"). "חתימה על סוף התביעות" מחליפה בטקסט את "קבלת מדינה פלסטינית בגבולות 1967" בדו"ח, והפסקת ההסתה מחליפה את הבניה בהתנחלויות. הימין מחליף את אש"ף, נתניהו מחליף את עבאס, והליכוד, מפלגת השלטון בישראל, מחליפה את פתח, מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית.
עד כאן תרגיל אינטלקטואלי (יש שיקללו "שמאלני") נחמד המראה כי האופוזיציה למו"מ בתוך הממשלה ומפלגת השלטון, האדישות הכללית לצד השני וחוסר האמון בו, והפעולה בעקבות לחץ חיצוני משותפים הן לישראל הן לפלסטינים. אולם התעלול הוא שולי. הסיפור האמתי הוא ההבנייה המגמתית של תמונת מציאות חלקית בשיח המזרחני הציבורי, מציאות שבה ישראל לעולם תעמוד בצד ה"בוחן" וה"חוקר" והצד הפלסטיני או הערבי יעמוד תמיד בצד ה"נבחן" וה"נחקר". בעוד שחסרונותיו ומגרעותיו של הצד השני יזהרו באור יקרות, חסרונותיה ומגרעותיה של ישראל יוותרו בצל, למעט בדיווחים ה"מוטים" של אמצעי התקשורת ה"שמאלנים". כך מותווים בקפידה גבולות המקצוע המזרחני בשיח הציבורי הישראלי: בחינה ביקורתית של הערבים, לכאורה מדוקדקת וממוסמכת לעייפה, נכללת במסגרת השיח המקצועי; אך בחינה ביקורתית של ישראל, העומדת בכללי העבודה האקדמית באותה מידה, נחשבת "מחוץ למנדט" של המחקר המזרחני. יתרה מזו: היא נחשבת "פוליטית", "לא מקצועית", ובמילה גסה עוד יותר: שמאלנית. התוצאה: הנורמה המזרחנית בשיח הציבורי מצליחה לשמר הילה "מקצועית" ו"נייטרלית" על אף שהיא חד-ממדית ושמרנית.
ובכן, הגיע הזמן להזכיר לכל מי ששכח: ישראל היא במזרח התיכון. לא במערב אירופה ולא בצפון אמריקה. בינה ובין אוכלוסייתה לבין המדינות והאוכלוסיות השכנות יש קווי דמיון מרתקים, גם אם לא תמיד נעימים. דיון ביחסי הגומלין בין ישראל למדינות ערב או בין יהודים לערבים, שבו נבחן הצד הערבי בלבד, לא יכול להיות מקצועי, משום שהוא מתעלם מתרומתה או אחריותה של ישראל למתרחש. ניקח, לדוגמה, את הדו"ח של ממר"י שנזכר לעיל. לכאורה, אין בו שום דבר פוליטי-שמרני אלא תיאור עובדתי "נקי" של הצד הפלסטיני. אולם הקוראת לא זוכרת, ואולי אינה יודעת בפירוט ולעומק, שהמתרחש בצד הפלסטיני הוא תמונת ראי של המתרחש בצד הישראלי. נניח שהדו"ח היה מתאר את הצד הישראלי באותה רמת פירוט ותיעוד; האם ההשפעה התודעתית של הדו"ח הדו-צדדי על הקוראת הייתה זהה להשפעה התודעתית של הדו"ח החד-צדדי?
ודאי שלא. אולם עיסוק בחסרונותיו של הצד הפלסטיני בלבד הוא "מקצועי" ו"נייטרלי", בעוד שעיסוק בחסרונותיו של הצד הישראלי בלבד הוא "מוטה ו"שמאלני". עיסוק בחסרונותיהם (וביתרונותיהם) של שני הצדדים למערכת היחסים, שהוא העיסוק היחיד הראוי להיקרא אקדמי, הוא פשוט נדיר. השיח המזרחני הציבורי, ברובו המוחץ, אינו אקדמי. הוא פוליטי.
כל מי שמכיר את עבודת גופי הממשלה ביחס לענייני המזרח התיכון יודע מה מקור התופעה. גופי איסוף, מחקר והערכה מדינתיים אינם רשאים לעסוק בביקורת עצמית. זרקוריהם וחציהם מופנים תדיר אל ה"צד השני": בעיותיו, מגבלותיו, השיקולים הפוליטיים שלו, האינטרסים הכלכליים שלו, החברה האזרחית שלו וכן הלאה. גופים אלה באמת מנוּעים מלכלול בניתוחיהם את המגבלות והשיקולים הפוליטיים של הצד שלהם. אולם נשאלת השאלה מדוע גופי המידע והמחקר ה"אזרחיים" וה"אקדמיים" כביכול מאמצים בחום את המגבלה הממסדית. כל עוד הם נוהגים כך, מותר לפקפק במידת ה"אזרחיוּת" וה"אקדמיוּת" שלהם.
אפשר לדחוק את השאלה מעט יותר קדימה. האם האקדמיה הישראלית, בעצמה, משקפת הכרה בקיומה של ישראל במזרח התיכון? התשובה לכך היא "לא" רבתי. לו כך היה הדבר, ישראל והמזרח התיכון היו נלמדים יחד בתכניות ללימודי אזור (area studies), ובקורסים השונים היו נלמדים יחסי חברה ומדינה, דת ומדינה, צבא ופוליטיקה, היסטוריה חברתית, סוציולוגיה, ועוד ועוד – בישראל ובמדינות אחרות במזרח התיכון. אולם לימודי ישראל המודרנית מרוכזים בדרך כלל בפקולטות למדעי החברה (סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מדע המדינה, כלכלה ועוד), ולימודי ההיסטוריה של ישראל והיהודים ושל המזרח התיכון והערבים מרוכזים בחוגים נפרדים בפקולטות למדעי הרוח. לימודי המזרח התיכון העכשווי בכלל, ובגישה בין תחומית בפרט, לא קיימים, משתי סיבות: התפיסה שלימודי "מזרח תיכון" משמעותם בהכרח ובלבד היסטוריה של הערבים והאסלאם, וחוסר העניין של המזרחנות האקדמית הישראלית במחקר בין-תחומי אמיתי. במילים אחרות, ספק אם המזרחנות הישראלית כיום מסוגלת להוציא מקרבה מסה משכנעת של חוקרות וחוקרים שלא זו בלבד שינתחו את ישראל באותו אזמל ביקורתי שבו הם מנתחים את המזרח התיכון, הערבים והאסלאם, אלא שיאמינו שבכך הם עושים עבודה מדעית אמיתית ולא מחקר פוליטי.
תפיסות, דימויים ומדיניות של יהודים וישראלים ביחס לערבים ולאסלאם ושל ערבים ומוסלמים ביחס לישראל וליהדות מקיימות ביניהן יחסי גומלין והשפעות הדדיות. מכון מידע ומחקר ישראלי הבודק, למשל, את הגזענות הערבית ביחס לישראל, חוטא לאמת אם אינו כולל בניתוח שלו גם גזענות יהודית ביחס לערבים: הרי האחת מעצבת את האחרת ומשפיעה עליה. מכון החוקר את השפעת הדת על החברה והפוליטיקה הערבית ולא בוחן תופעות דומות בישראל חוטא גם הוא לאמת. לא בכך שאין משמעות לניתוח לא-השוואתי של תהליכים בחברות אחרות. אלא בכך שבמציאות הישראלית, התוצאה של הפצת ידע על המזרח התיכון הערבי המודרני במנותק מישראל היא חיזוק התפיסה השגויה כי הערבים והאסלאם הם "שונים" מ"אתנו". כך התקבעה האמונה כי ביקורת על הצד ה"אחר" היא לגיטימית מבחינה מקצועית ו"משקפת מציאות" בעוד שביקורת על הצד "שלנו" היא "פוליטית" ו"שמאלנית". זאת על אף שהצד "שלהם" הוא רק חלק מהסיפור, והצד "שלנו" הוא בהחלט חלק מהסיפור. לו יידע הקורא הישראלי שגזענות יהודית ביחס לערבים היא איומה לא פחות מגזענות ערבית ביחס ליהודים, ולו יידע ששקר ומרמה, וחולשה ביחס לקיצונים, היו גם מנת חלקן של ממשלתו ולא רק של הרשות הפלסטינית, אזי אולי יקבל תמונה מאוזנת ומובנת יותר של הצד "שלהם". מאחר שהדבר לא קורה, לא נותר אלא להסיק שלמכוני המחקר והמידע בישראל אין אינטרס שזה יקרה.
מי שטבע את הביטוי "וילה בג'ונגל" התעלם מכך שהג'ונגל שהוא רואה בדמיונו אינו מחוץ לישראל אלא מחוץ לצפון תל אביב (במובן המטאפורי). אם המזרח התיכון הוא ג'ונגל אזי ישראל כולה היא, לכל היותר, חוּשה בג'ונגל. בין החושה ובין הג'ונגל מתקיימים קווי דמיון, יחסי גומלין ודפוסים של עיצוב והשפעה הדדית. כאשר חוקרים את המתרחש בג'ונגל חובה להביא בחשבון גם את המתרחש בחושה השוכנת בתוכו. מכוני מחקר ומידע שאינם עושים זאת מייצרים תמונת מציאות מעוותת וחלקית גם אם היא עומדת בכל כללי העבודה האקדמית.
