עקב ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים, המזרח התיכון ניצב בפני מספר אתגרים בטחוניים-סביבתיים: בטחון המים, בטחון המזון, בטחון האנרגיה, התדרדרות הקרקע ותופעת המדבור. לפיכך, הגיוני היה שכל מדינות המזרח התיכון, כולל ישראל, ישתפו פעולה ביניהן על מנת להתמודד יחד מול האתגרים החדשים הללו, העלולים אף להשפיע על השרדות משטרים.
ואמנם, שיתוף פעולה סביבתי אזורי מתחיל לקרום עור וגידים בין מדינות האיזור הערביות. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא יוזמת הכלכלה הערבית הירוקה, אשר פותחה על ידי הארגון האזורי הסביבתי המוביל במזרח התיכון, הפורום הערבי לסביבה ופיתוח, בשיתוף עם ה-UNEP, המהווה שלב ראשון בפיתוח החזון הערבי המשותף לכלכלה ירוקה.
מלבד זאת, בשש השנים האחרונות מתנהל במדינות המזרח התיכון שיח סביבתי ער המנסה למצוא מענה לאתגרים הסביבתיים. בעקבות המודעות הסביבתית הגוברת נבנות ברחבי העולם הערבי ערים ירוקות, נעשה שימוש בננוטכנולוגיה על מנת לנטר מי נהרות ולייצר אנרגיה סולרית, ההתפלה גוברת (מחצית ממתקני ההתפלה בעולם נמצאים במדינות המפרץ), נעשה שימוש בהנדסה גנטית על מנת לייצר גידולי מזון שיתאימו לאקלים המדברי, הבנייה הירוקה תופסת תאוצה וישנן השקעות באנרגיות מתחדשות. כמו כן, על רקע העלייה במודעות הסביבתית בקרב תושבי מדינות ערב, מתרבות תנועות המחאה הסביבתיות וחל גידול במספר הארגונים הסביבתיים הבלתי ממשלתיים.
ישראל איננה מהווה חלק משיתוף הפעולה הסביבתי האזורי המתרקם במזרח התיכון. למרות שהיא נחשבת לאחת מהמדינות המתקדמות ביותר במחקר סביבתי, לעתים נראה שהיא נותרת מאחור ויש לה הרבה מה ללמוד מהעולם הערבי בתחום היישומי.
קיימות מספר סיבות לכך. הראשונה היא חוסר ידע, וגרוע מכך, חוסר רצון לדעת מה מתרחש בעולם הערבי בתחום הסביבתי. ישראל מחשיבה עצמה למדינה מערבית ומפותחת, בשונה מהמזרח התיכון ה"נחשל" והמתפתח. לכן, היא מתעניינת במזרח התיכון בהקשרים של בטחון ופוליטיקה וזונחת את ההיבטים הנוגעים לחברה, כלכלה וסביבה. משום כך היא אינה מודעת כלל לשיח הסביבתי הער המתנהל בעולם הערבי בשנים האחרונות.
חוסר ידע זה עלול לעלות לישראל בביטול מיזמים סביבתיים משותפים עם המדינות השכנות. למשל, פרוייקט תעלת הימים, המשותף לישראל, לירדן ולרשות הפלסטינית, כמעט ונגנז בשל התנגדות מצרית. המצרים חששו כי ספינות לא יעברו יותר בתעלת סואץ בדרכן מים סוף לים התיכון ובמקום זאת יפליגו דרך תעלת הימים, דבר שיגזול מהם את המסים על התעבורה הימית בתעלת סואץ ויפגע בבטחון ובגאווה הלאומיים המצריים. משלחות ירדניות הגיעו למצרים במטרה לשכנע את ממשלת מצרים להסיר את התנגדותה לביצוע הפרוייקט, אולם הדיווחים על כך באמצעי התקשורת בערבית לא סוקרו בישראל.
מצד שני, הערבים מתייחסים לישראל בחשדנות ומסרבים לשתף עמה פעולה בכל תחום טרם פתרון הבעיה הפלסטינית. השיח הערבי על ישראל אף מלא תיאוריות מזימה על רצונה להשתלט על הנילוס ולשלול את מימיו ממצרים, וכן על זיהום מכוון של מקורות מים.
האם, בסופו של דבר, תוכל ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב מהבחינה הסביבתית? לעניות דעתי התשובה חיובית. מאחר וכל מדינות המזרח התיכון מתמודדות מול אותם אתגרים סביבתיים, שיתוף פעולה כזה יהיה בלתי נמנע. הסביבה איננה יודעת גבולות בין מדינות; זיהום האוויר הכבד העוטף את קהיר מגיע לישראל, ומים מזוהמים מהגדה המערבית זורמים דרך ישראל ומגיעים לרצועת עזה. לכן, גם הפתרונות יהיו משותפים למספר מדינות. אולם תנאי ראשון לשיתוף פעולה כזה הוא הכרת השיח הסביבתי בעולם הערבי בכלל וכלפי ישראל בפרט. ישראל והעולם הערבי "נמצאים באותה סירה", ועל הכל להכיר בכך כי האתגרים הסביבתיים משותפים וכך יהיו גם הפתרונות שלהם.
ד"ר משה טרדמן הוא מנהל ומייסד גרין קומפס ריסרץ', ארגון העוסק באיכות הסביבה בעולם הערבי והמוסלמי ובאסלאם ואיכות הסביבה. הוא עמית מחקר במרכז עזרי לחקר המפרץ ומרצה מחוץ לחוג בחוג לגיאוגרפיה ולפיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון, שם העביר שני קורסים ראשונים מסוגם בארץ: אסלאם ואיכות הסביבה ומדיניות סביבתית במזרח התיכון.
