פחות משבועיים לאחר שפרץ המשבר בהר הבית כתב עפרי אילני ב׳הארץ׳, ביחס להר הבית, כי "בשום עניין השמאל החילוני לא מבודד באופן טרגי כל כך — גם ממיליוני היהודים הדתיים־לאומנים המבקשים לשוב להר הבית, ועוד יותר מכך ממיליוני הפלסטינים הנשבעים בשם אל־אקצא".
אילני טוען לאי-נוחות חילונית – במקרה זה, של השמאל הישראלי – אל מול הרגש הדתי העמוק בקרב יהודים דתיים ומוסלמים מאמינים כלפי הר הבית/אל-אקצא. אמנון שומרון התייחס גם הוא למשבר הר הבית בעיתון הדתי-לאומי 'שביעי' והאשים את השמאל כי אינו רואה את אופיו האמתי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "מדובר במלחמת דת. רק בישראל ממשיכים להעניק לרצחנות הערבית האסלאמית מניעים לאומיים. זה מקל על מערכת העיכול, לסכסוך מדיני יש פוטנציאל של פתרון, מאבק דתי הוא טוטאלי".
גם אילני וגם שומרון צודקים. קיימת אי-נוחות חילונית אל מול תפקידה של הדת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעצמתו האמוציונלית ניכרה היטב לאחר הצבת המגנומטרים בכניסה להר הבית ביולי האחרון. אולם התעלמות מהאופי הדתי של ה"רצחנות הערבית האסלאמית", כדברי שומרון, ואף הכחשתו של המרכיב הדתי, אינה מוגבלת לשמאל הישראלי אלא עומדת בבסיס ההבנה הרווחת במערב של סכסוכים פוליטיים בעלי רקע דתי.
בעוד שבישראל פרשנים כמו מרדכי קידר מעניקים משקל רב מדי לפונדמנטליזם אסלאמי בהסברת פעולותיו של דאע"ש, בתקשורת המערבית רבים מסרבים לתת משקל כלשהו לאמונה דתית בהתייחסות לתופעה זו. שיח זה נובע לא רק מתקינות פוליטית, אלא גם מההיסטוריה המורכבת של יחסי דת ומדינה במערב, שם המדינה ביקשה לדחוק את הדת מהמרחב הציבורי ולהחליף את השיח הדתי בשיח מדעי רציונלי.
הניסיון של רבים במערב לנתק בין אלימות דתית לבין דת, כמערכת ערכים המעניקה משמעות ליחיד ולקהילה, בולט במיוחד בהתייחסות לדאע"ש (ארגון 'המדינה האסלאמית'). המניע הדתי אינו היחיד העומד מאחורי הצטרפותם של יחידים מרחבי העולם לדאע"ש, וגורמים פסיכולוגיים כמו צורך בהשתייכות ושאיפה להכרה משחקים תפקיד משמעותי בהקשר זה. עם זאת, אין סיבה לפקפק באותנטיות של התודעה הדתית בקרב לוחמים ומפקדים בדאע"ש.
פיטר קוסמינקי, במאי סדרת הדרמה הבריטית החדשה ׳המדינה׳ (The State) העוסקת בבריטים שהצטרפו לשורות דאע"ש, טען כי ההצטרפות "לא קשורה באמת לדת". בדומה לכך, העיתונאי הגרמני כריסטוף רויטר הצהיר שנתיים קודם לכן כי "אין שום דבר דתי באמת בפעולות של דאע"ש, בתכנון האסטרטגי שלו, בשינוי התדיר של הבריתות שלו והנרטיבים המוצגים בסרטוני התעמולה שלו. אמונה, גם בגרסתה הקיצונית ביותר, היא רק אמצעי אחד מבין רבים למטרה". לשיטתו, המטרה היא הרחבת כוחו של הארגון "בכל מחיר".
ההתכחשות למרכיב הדתי בפעילות ובתעמולה של דאע"ש מאפיינת לא רק אנשי תקשורת, אלא גם חוקרי טרור שונים. בספר שיצא לאחרונה טוען עלי סופאן, סוכן FBI מוסלמי אמריקאי שראיין עשרות אנשי אל-קאעדה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, כי אין דבר דתי בהתנהגות של אנשי אל-קאעדה ודאע"ש. סופאן טוען כי לא להט דתי הוא המניע אנשים אלה אלא לאומיות, שבטיות ועדתיות. טענה זו תמוהה ביותר לאור יחסו של דאע"ש אל הלאומיות המדינתית הערבית, ואל גבולותיהן של המדינות, כאל כפירה בריבונות המוחלטת של אללה, כפירה שעונשה מוות.
הכחשת הדת מפתיעה במיוחד כאשר היא מגיעה מפי חוקרים המתיימרים להכיר את הרקע הרעיוני וההיסטורי של הארגון. האידיאולוגיה של דאע"ש מבוססת על אסכולת האסלאם הווהאבי המחמירה ביותר, הדוקטרינה הדתית של הממלכה הסעודית. כתביו של שייח' מוחמד אבן עבד אל-והאב, מייסד הווהאביה, אף הופצו על-ידי דאע"ש כספרי לימוד בשטחים שבשליטתו. יתרה מכך, דאע"ש משתמש במסורות אסלאמיות אפוקליפטיות מתקופת הנביא מוחמד ועד ימי הביניים וטוען שאלה ניבאו, למעשה, את הקמתו של הארגון בימינו.
המוטו של הארגון, "ח'ליפות לפי הדגם הנבואי", תואם את יומרתו של דאע"ש להשיב את האסלאם לתהילתו בימי הח'ליפויות האסלאמיות הקדומות. סרטוני תעמולה רבים של דאע"ש מציגים חיי יומיום אידיליים בשטחי 'המדינה האסלאמית', אולם התמה הבסיסית המשותפת לרובם היא אדיקותם של אנשי דאע"ש והשלטת האסלאם במרחב הציבורי על-ידי החיסבה (משטרת הדת של דאע"ש), האוכפת את הציווי הקוראני "לצוות את הטוב ולאסור את הרע".
אין בטענה שדאע"ש הוא ארגון דתי אסלאמי קביעה נורמטיבית לגבי האסלאם ה"נכון״ וה"אותנטי״. אנשי ההלכה המוסלמית על זרמיה השונים שוללים את תפישת עולמו ואת אלימותו של דאע"ש ואינם מחשיבים את הארגון ואת ה"מדינה" שהקים כמוסלמיים. זאת ועוד, חלק מהצעירים המוסלמים מבריטניה וארצות הברית שביקשו להצטרף לדאע"ש נעצרו כשבידיהם עותקי הספרים Islam for Dummiesו-The Koran for Dummies, דבר המעיד לכל הפחות על חוסר היכרות עם עיקרי האסלאם.
אולם האדיקות הדתית של דאע"ש היא עמוקה אף אם היא מנופחת לצרכי תעמולה, ואף אם היא רחוקה מאוד מהנורמות ומפסיקות ההלכה המקובלות באסלאם הסוני המודרני. במחקר חדש המבוסס על ראיונות עם עשרים לוחמים זרים שהצטרפו לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה וארגונים ג'יהאדיסטים אחרים בסוריה נמצא כי האינטראקציות של החוקרים עם הפעילים "תווכו על-ידי שיח דתי באופן כה רציני שזה נראה בלתי סביר לטעון כי דתיות אינה מהווה מניע עיקרי לפעולותיהם. דת מהווה את המסגרת העיקרית בה משתמשים לוחמים זרים אלו כדי לפרש כל היבט של חייהם, ומציאות זו צריכה לקבל את המשקל הפרשני הראוי".
ההתעלמות מהדתיות של דאע"ש ושל תנועות אחרות מאפיינת פרשנים רבים בישראל ובעולם המערבי. אולם אי-נוחות כלפי אמונה דתית היא מכשול מרכזי בניתוח של תנועות הרואות בדת מסגרת עיקרית לפירוש מעשיהן והצדקתם. לצד הצורך בהבנת ההקשר הפוליטי והסוציולוגי שבתוכו צומחות תנועות אלו, וההתייחסות למגמות חשובות כחילון במרחב הערבי, הכרה בדתיות של דאע"ש ותנועות אסלאמיות אחרות היא צעד מתבקש להבנה טובה יותר של פעילותן.
