הרומן שלי עם המזרח התיכון הערבי החל בכיתה ז', עת התחלתי ללמוד ערבית בבית הספר הממלכתי-דתי שבו התחנכתי בירושלים. כבן להורים דוברי אנגלית שעלו מקנדה, הייתה זו השפה הראשונה שנחשפתי לה במסגרת לימודית, והתאהבתי בה מיד. המשכתי עם לימודי הערבית עד לסוף התיכון והשתמשתי בשפה כמתנדב נלהב במגן דוד אדום בפינותיה הנסתרות של העיר. בסיום הלימודים, כאשר חבריי למגמה העדיפו לפנות למכינות קדם צבאיות וישיבות, אני רציתי רק להתמחות בערבית – ספרותית ומדוברת — ברמה הגבוהה ביותר, ולעסוק בה בצבא באופן האינטנסיבי ביותר. כך אכן היה; שרתתי ביחידה 8200 כערביסט ונהניתי (כמעט) מכל רגע.
לאחר הצבא נרשמתי ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, והשלמתי תואר שני. במהלך הלימודים השתתפתי במספר קבוצות מפגש עם סטודנטים פלסטינים תושבי העיר. היו אלה הזדמנויות יקרות מפז לעמוד מקרוב על נקודות המבט של שכנינו, ולהכיר בגיוון שלהם: מוסלמים ונוצרים, דתיים ושאינם דתיים, וכן לשכלל את יכולות השיחה שלי בערבית מדוברת. עבודת התזה שלי, בהנחייתו של פרופ' מאיר חטינה, עסקה בסוגיות דת ומדינה בישראל ובמצרים דרך כתביהם של השופט המצרי מחמד סעיד עשמאוי והאינטלקטואל הישראלי ישעיהו ליבוביץ. הייתה זו השוואה בלתי שגרתית, אך כאז כן היום, אני סבור שישראל היא חלק אינטגרלי מהמזרח התיכון, ויש לה יותר מן המשותף עם מדינות האזור משהיא מוכנה להודות.
מזה כחמש שנים אני עובד כעיתונאי; כתב לענייני ערבים בתקשורת המקוונת בשפה האנגלית, מתוכן כמעט ארבע שנים בעיתון Times of Israel. למרות הקושי הרב בסיקור העולם הערבי מישראל, עבודתי סיפקה לי מפגשים מרתקים וייחודיים עם פרוץ ה"אביב הערבי" בסוף שנת 2010. מי היה מאמין שעיתונאי ישראלי יוכל לשוחח בחופשיות עם גנרלים עריקים מצבא אסד בבתי מלון בעמאן או באיסטנבול, או עם דובר האחים המוסלמים של סוריה בדירתו הקטנה שבגלות לונדון? מי היה מאמין שיועצו של הנשיא המצרי (שהודח) מחמד מורסי, איש המפלגה הסלפית "נור," ישיב לשאלותיי על הסכמי קמפ דייויד בפורום הכלכלי העולמי בירדן (ויזכה להתחרט על כך, לאחר שיימינג אדיר בעיתונות הערבית)?
ה"אביב הערבי" לא פסח גם על החברה הפלסטינית, ואת השפעתו עליה ניתן לראות – בדרכים שונות – מדי יום. דומה כי החברה הפלסטינית היא משוסעת ומפולגת משהייתה אי פעם: קרועה בין תפוצה למולדת, בין ישראל ל"שטחים", בין עזה לגדה המערבית. סבלם של הפלסטינים מחולל גם שיח אינטלקטואלי ופוליטי מרתק, ונראה שההנהגה הפלסטינית (פתח וחמאס) מבלה כיום זמן רב יותר בהתנגחות עם יריביה מבית מאשר עם האויב הותיק, ישראל.
מותו של יאסר ערפאת בשלהי 2004 סימן את סופו של האתוס הפלסטיני המאחד. השתלטות חמאס על רצועת עזה בקיץ 2007 נתנה לשסע זה ביטוי פוליטי שנוכח בעצמה עד היום. ממשלת הפיוס הפלסטינית בראשות ראמי חאמדאללה, שהושבעה ביוני 2014, הפכה לבדיחה עצובה כמעט מן הרגע הראשון שלה. על פי סקר דעת קהל של הסוקר ח'ליל שקאקי מאמצע דצמבר 2015, כשני שלישים מהפלסטינים אינם מאמינים בהצלחת הפיוס בין פתח לחמאס.
תקופתנו מתאפיינת בירידת קרנן של התנועות הגדולות, חמאס ופתח, ובעליית האינדיבידואליזם הפלסטיני. על פי הסקר דלעיל, רוב הפלסטינים (67%) תומכים בגל הסכינאות הנוכחי, אך עמדה זו אינה מיתרגמת לתמיכה בחמאס, שמעודדת את הדקירות. איש פתח מרואן ברגותי עדיין זוכה לתמיכה רבה יותר מאיש חמאס אסמאעיל הניה בבחירות עתידיות לנשיאות, שאיש כנראה לא מאמין שיתממשו בעתיד הנראה לעין.
כתיבתי במסגרת הפורום לחשיבה אזורית השנה תתמקד בשיח הפוליטי והאינטלקטואלי הפלסטיני, ותנסה להבליט את זרמי העומק המשתנים בו תדיר, זרמים שלעתים קרובות נעלמים מעיניהם של הפרשנים בתקשורת הישראלית.
