ראש הממשלה נתניהו עשה זאת שוב. בתוך יומיים הוא העניק שני ראיונות: הראשון לתוכנית הרדיו "מהדורת בוקר" ברדיו הציבורי האמריקאי NPR; ולמחרת לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית פגוש את העיתונות. בשני הראיונות חזר נתניהו בקפדנות על סאונד-בייטס מאיימים, שחוקים וממוחזרים על איראן, חמאס ומדיניות החוץ האמריקנית הרופסת. ראיונות אלה אינם כלי חדש בארסנל התקשורתי של ראש הממשלה. זה כבר הפכו הופעותיו בתקשורת העולמית, ובייחוד האמריקנית, לעניין שבשגרה. יתר על כן, הופעותיו של נתניהו באנגלית הפכו מקור בלתי-אכזב לגאווה עבור אזרחי ישראל (היהודים). כל נאום של נתניהו בקונגרס, רצוי כזה המתובל במחיאות כפיים קצובות בעמידה מצד חברי הבית, וכל ריאיון באנגלית מלוטשת הופכים לרגע של זקיפות-קומה כלל-ישראלי, ומדֻווחים בהרחבה בתקשורת המקומית ככיבוש מעוז עוין ומבוצר.
אלא שבלהט ההתלהבות הישראלית מכישוריו התקשורתיים והלשוניים של נתניהו מיטשטשת עובדה קשה ומטרידה: נתניהו ניאות להעניק ראיונות ולהשיב על שאלות רק בתקשורת הזרה. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם את נתניהו מתייצב במסיבת עיתונאים בירושלים או בראיון טלוויזיוני לערוץ ישראלי ומשיב על שאלות? ראיונות מוזמנים בערב-חג אינם נחשבים במניין זה, וכך גם הופעה היתולית בתוכניות בידור. כל אלה הרי מפוקחים בקפידה על-ידי לשכת ראש הממשלה ורשימת השאלות מוגשת מבעוד מועד לביקורת ואישור שלה. אני מתכוון למסיבת עיתונאים רגילה, שבסופה מותר לעיתונאים לשאול שאלות מבלי להעבירן לאישור מוקדם. אני מתכוון גם לראיון בשידור ישיר, שבו יישאל נתניהו שאלות נוקבות וישירות – בעברית – על ידי מראיינ/ת ישראלי/ת. טל שניידר כבר התרעמה על כך לפני מספר חודשים, אך גם מאז לא השתנה דבר.
נתניהו, שמרבה לבקר את מחמוד עבאס על נטייתו לומר דברים שונים בשפות שונות ולקהלים שונים, בוחר בשנים האחרונות לדבר רק אל קהלים זרים ורק באנגלית. את הצהרותיו הפייסניות ביותר כמו גם המתריסות והלוחמניות ביותר בתחומים המדיני, הצבאי-אופרטיבי ואפילו החברתי הוא העניק לכלי תקשורת זרים. את עומק צפונות ליבו על תוכנית הגרעין האיראנית, ההידברות עם הפלסטינים, המחאה החברתית והשינויים במזרח התיכון חשף ראש הממשלה לעיתונים כמו הניו יורק טיימס (אחד משני האויבים הגדולים של ישראל בראייתו של נתניהו, לצד עיתון "הארץ"), "בילד" הגרמני, "פארי מאץ'" הצרפתי ולאחרונה אפילו היומון היפני "מאיניצ'י שימבון". נתניהו כמעט שלא התראיין לעיתונים ישראלים בתקופה זו, ונדמה שהוא ולשכתו משוכנעים שהוא פטור מחובת האחריות והדיווח לציבור הישראלי בכל התחומים הנוגעים במישרין לבטחונו ולאיכות חייו.
ייתכן גם שמעבר להעדפתו של נתניהו לדבר בשפה המועדפת עליו, אנגלית, ומתחושתו כי אינו חייב בדין וחשבון לבוחריו, קיים עניין נוסף, תדמיתי: תוצאותיו של ראיון גרוע בטלוויזיה הזרה, אפילו בזו האמריקנית החביבה עליו, יכולות להיות משיכת כתף של הצופה האמריקני והתייחסות לנתניהו כאיש היסטרי וכפייתי. אלא שלראיון מסוג כזה, שבו היה נתניהו נאלץ להתמודד עם שאלות נוקבות ולא תמיד ידידותיות, שהיה מתקיים בעברית, בשעת צפיית-שיא בישראל, וזוכה לדיווחים נרחבים בעיתונות בבוקר שאחרי, עלולות להיות השלכות הרסניות מבחינה תדמיתית ואלקטורלית לראש הממשלה והוא יודע זאת היטב.
באופן מתמיה ומדאיג, הציבור הישראלי מקבל את מנהגו המגונה של ראש הממשלה בשוויון-נפש גמור ובאדישות מדאיגה. בהעדר סיקור שוטף של התקשורת הזרה הציבור הישראלי ממעט לעקוב אחריה, ואם כבר מגיע אליו דבר הופעותיו של נתניהו מעבר לים, בדרך כלל נעשה הדבר בתיווך לשכת ראש הממשלה המתגאה בכיבושיו בעולם. הישראלים לא חשים את החוסר הזה במידע שוטף בשל הצפת המידע בתקשורת הישראלית, בעיקר המקוונת, בעברית. ריבוי המקורות נותן תחושה של קבלת תמונה מלאה על הנעשה בארץ ובעולם, ולא כך הדבר. חוסר עניין זה, יחד עם תחושת הגאווה האמיתית על מה שנתפס כהצלחות פנומנליות של ההסברה של נתניהו, מובילים לאדישות ולהעדר תביעה למתן דין וחשבון מראש הממשלה, כמו גם מבכירים אחרים.
חמור מכך, התקשורת הישראלית, שרוב הזמן היא ביקורתית, מסכינה עם דרכו של נתניהו ומוותרת מרצון על קושיות ושאלות, דרישה וחקירה ותביעת הסברים והבהרות מראש הממשלה על התנהלותו, תכניותיו, הצלחותיו ומחדליו. נדמה לי שברור מאליו כי ראש הממשלה, כקברניט העליון, חייב בדין וחשבון לציבור הישראלי, ובעברית, על התנהלותו ומעשיו. לא ראוי ובלתי מתקבל על הדעת שאת תכניותיו הוא חושף בכלי תקשורת זרים ושאינו מתייצב בפני הציבור באופן קבוע, נכון לענות על שאלות המופנות אליו. חוסר האכפתיות והאדישות מצד הציבור והתקשורת בעניין זה נתפסים בעיני ראש הממשלה כהסכמה, ולמצער כהעלמת עין, מחוסר התקשורת שלו עם ציבור בוחריו. מציאות זו מעניקה הכשר לראיון הדרמטי הבא שראש הממשלה לא ייתן לכלי תקשורת ישראלי ולתכניות שיסתיר מן הציבור הישראלי.
